לקט, שכחה ופאה – מה משאירים לעני בשדה?

המקור: ״לעני ולגר תעזב אתם״

״ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך, ולקט קצירך לא תלקט... לעני ולגר תעזב אתם״ (ויקרא כג, כב; וכן ויקרא יט, ט–י). ובספר דברים: ״כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה, לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה״ (דברים כד, יט).

החידוש כאן הוא שהעני אינו מקבל צדקה מידיו של בעל השדה, אלא בא ולוקט בעצמו, בכבוד, מה שהתורה קבעה שהוא שלו. הסיפור המוכר ביותר הוא מגילת רות: רות המואביה מלקטת בשדה בועז ״אחרי הקוצרים״ (רות ב).

המתנות, אחת אחת

״אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה״ (משנה פאה א, א). מן התורה גם שיבולת אחת די; אבל ״אין פוחתין לפאה משישים... הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי רוב הענוה״ (א, ב). לקט הוא רק אחת או שתיים; שלוש שנפלו יחד – לבעל השדה (רמב״ם מתנות עניים ד, א; משנה פאה ד, י).

מי שקצר את הכול

מי שקצר את כל השדה ולא השאיר פאה – נוטל מן הקציר ונותן לעניים, ״שמצוות עשה ליתן״ (רמב״ם מתנות עניים א, ב–ג). מי ששכח עומר – אסור לו לחזור לקחתו, והתורה מבטיחה לו ברכה: ״למען יברכך ה׳ אלהיך בכל מעשה ידיך״.

ומה היום?

מתנות העניים נוהגות בארץ ישראל גם היום, בשדות ובמטעים של ישראל. בשולחן ערוך הן נידונות ביורה דעה סימן שלב. בחקלאות המודרנית יש ארגונים שמביאים מתנדבים ללקט מה שנשאר בשדות אחרי הקציר ולחלק לנזקקים – ביטוי עכשווי לרוח המצווה. בגינה ביתית קטנה, השאלה אם חלים דיני פאה ולקט תלויה באופי הגידול; יש בזה פרטים, וכדאי לשאול.

הרעיון הרחב – לתת לעני בכבוד ומבלי שיצטרך לבקש – ממשיך במצוות הצדקה. ראו צדקה, מעשר וחסד.

טעויות נפוצות

• לחשוב שלקט, שכחה ופאה הם רק סיפור מימי בועז ורות – הם נוהגים בארץ גם היום.
• לחשוב שהבעלים מחליט למי לתת את הפאה. העניים באים ולוקחים בעצמם.
• לבלבל בין מתנות עניים מן השדה לבין מעשר כספים.