היתר מכירה ואוצר בית דין – מה ההבדל, ומה המחלוקת?

היתר המכירה – מאין הוא בא

לקראת שמיטת תרמ״ט (1888–1889) עמדו המושבות הראשונות בפני סכנת קיום. רבנים מגדולי הדור, ובראשם רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, התירו – כהוראת שעה ובתנאים – למכור את הקרקעות לנכרי לשנה זו. בדורות שאחריו הרחיב הרב אברהם יצחק הכהן קוק את יסודות ההיתר בספרו ״שבת הארץ״, והרבנות הראשית ממשיכה לערוך את המכירה בכל שמיטה. הרעיון דומה במבנהו למכירת חמץ: העברת בעלות חוקית ומלאה לפרק זמן.

הבסיס ההלכתי נשען על כמה יסודות: שהשמיטה בזמן הזה מדרבנן (רמב״ם שמיטה ויובל י, ט); שיש ״קניין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מקדושת שביעית״ – שיטה שהבית יוסף נקט כמותה; ושעבודות האסורות מן התורה ייעשו בידי נכרים. הרמב״ם עצמו כתב שנכרי שקנה קרקע וזרע בשביעית – פירותיו מותרים, שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי עבירה (ד, כט).

טענות החולקים

כבר בשמיטה הראשונה התנגדו להיתר רבנים חשובים, ובהם רבי יהושע לייב דיסקין; בשמיטות שאחריה – הרידב״ז, ובדור שאחריו החזון איש. טענותיהם: שהרמב״ם פוסק שנכרי שקנה קרקע בארץ לא הפקיע אותה מקדושתה (תרומות א, י); שמכירת קרקע בארץ לנכרי אסורה מצד עצמה (״לא תחנם״); שקשה לראות במכירה כזו מכירה גמורה; ושבפועל עבודות רבות נעשות בידי יהודים.

המצדדים בהיתר משיבים שהמכירה תקפה גם בחוק, שאיסור ״לא תחנם״ אינו חל על מכירה זמנית שנועדה לטובת היישוב, ושבשעת הדחק סומכים על השיטות המקילות. זו מחלוקת לשם שמים, ואין כאן מקום להכריע בה.

אוצר בית דין

בתוספתא (שביעית ח, א) מתואר שבית הדין היה ממנה שלוחים שאוספים את הפירות ומחלקים אותם לבני העיר. על יסוד זה נוסד ״אוצר בית דין״: החקלאי משמש שליח של בית הדין, הקטיף והשיווק נעשים בשם הציבור, והמחיר אמור לשקף רק עבודה והובלה – לא את הפרי עצמו. הפירות הם פירות הפקר שיש בהם קדושת שביעית, וכך נוהגים בהם בבית.

גם באוצר בית דין יש שאלות: איך מבטיחים שלא ייעשה ״סחורה״ בפירות שביעית (רמב״ם שמיטה ויובל ו, א), ואילו עבודות מותר לשלוחים לעשות. לכן גם אוצרות בית דין פועלים בפיקוח רבני צמוד.

עוד דרכים, ואיך יודעים מה קונים

• יבול נכרי – תוצרת שגדלה בקרקע של נכרי בארץ. לשיטת הבית יוסף אין בה קדושת שביעית; לשיטות אחרות יש. רבים מגופי הכשרות המהדרים מעדיפים אותה.
• מצע מנותק וחממות – גידול שאינו מחובר לקרקע, שרבים מקלים בו.
• יבוא מחוץ לארץ, ותוצרת שנקטפה בשנה השישית ונשמרה.
• על האריזה או בתעודה בחנות מצוין בדרך כלל ״היתר מכירה״, ״אוצר בית דין״, ״יבול נכרי״ או ״ללא חשש שביעית״. כל משפחה נוהגת לפי רבה.

טעויות נפוצות

• להציג את היתר המכירה כ״פרצה״ או את המתנגדים כ״מחמירים בלי טעם״. בשני הצדדים עמדו גדולי תורה.
• לחשוב שבפירות מאוצר בית דין אין שום הגבלה – יש בהם קדושת שביעית.
• לחשוב שהיתר המכירה פוטר גם מתרומות ומעשרות. הפרשה נעשית גם בתוצרת כזו, לפי הוראות הכשרות.