ויקרא יט, ט

לא תכלה פאת שדך. שיניח פאה בסוף שדהו:

ולקט קצירך. שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלש אינן לקט:

וּבְמֶחְצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ לְמֶחְצָד וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵט

וּבִזְמַן מַחֲצַדְכוֹן יַת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְסַיְיפוּן אוּמָנָא חֲדָא דְאִית בְּחַקְלָךְ (ונ"ל שצ"ל למחצוד) לְמָחְזוֹר וְלִקְטָא דְחַצְדָךְ לָא תְלַקֵט

וּבַחֲצַדְכוֹן יַת חֲצַד אַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצוּן אוֹמַן אוֹחֲרַיָא דְאִית בְּחַקְלֵיכוֹן לְמֵחֲצוֹד וְלָקַט חֲצַדְכוֹן לָא תְלַקְטוּן:

וטעם ובקצרכם. אחר זבח שלמים כאשר נתת לשם האימורים כן תתנו מקציר ארצכם לכבוד השם לעני ולגר. ודקדוק בקצרכם זר והוא שם הפעל מן הקל:

פאת שדך. שיעזוב פאה בשדה:

ולקט. ידוע:

ובקצרכם. לעני ולגר תעזוב אותם. באר שאחר שקבלנו אותו לאלהים ראוי לנו ללכת בדרכיו לעשות צדקה ומשפט וממיני הצדקה הם לקט שכחה ופאה האמורים בענין וזה באר באמרו אני ה' אלהיכם כלומר ומכיון שאני אלהיכם וכל ארחותי חסד ואמת ראוי לכם לשמור מיני הצדקה אלה הרצוים לפני.

ובקצרכם קרי ביה ובקציר כם שצריך להניח א' מסמ"ך שהוא שיעור של פאה. וד' פעמים לשון קציר בפסוק למעוטי קצרוהו לסטים. כרסמוהו נמלים. שברתו הרוח. אכלתו בהמה:

פאת שדך בגי' (שיעור) הפיאה אחד מששים:

ונכרתה וסמיך ליה ובקצרכם מי שגוזל את העניים וקבע את קובעיהם נפש:

ובקצרכם. בלשון רבים כי כן התחיל לשון הפרשה, ועוד כי המנהג בזמן הקציר שיקצרו רבים ביחד ואמר לא תכלה בלשון יחיד כי יזהיר במצות הפאה והלקט ליחיד בעל השדה וכן ליחיד בעל הכרם במצות העוללות והפרט ודרשו רז"ל שדך אין לי אלא שדך היה לו שדה בשותפות מנין שחייב בפאה ת"ל ובקצרכם את קציר ארצכם.

ובקצרכם כמו שאתם נותנים מזבח השלמים האמורים להקב״ה כך תתנו לעני ולגר מקציר ארצכם לכבוד הקב״ה.

בקצרכם פרט לשקצרו כנענים שאם קצרוהו כשהוא כנעני ונתגייר פטור מן הפאה.

את קציר ארצכם לרבות קטנית.

לא תכלה פאת שדך ר׳ שמעון אומר נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף יצא והרי זו פאה ובלבד שלא יפחות אחד מששים.

לקצר באחרונה, לרבות את התולש.

לא תכלה פאת שדך מפני שלשה דברים אמרה [תורה] שמניח אדם פאה בסוף שדהו: מפני החשד, שאם יניח בראש שדהו כשיבא אדם כשיקצר סוף שדהו ויראה שלא יניח כלום יהא סבור שלא הניח פאה, והעניים כבר נטלוה, ומפני בטול עניים שיהו משמרים להנחת הפאה מראש הקצירה ועד סופה שלא ידעו מתי יניח ויתבטלו שם, אבל עכשו אינם שמרים עד שיבא לסוף שדהו, ומפני הרמאים, שבראש דהו היה אומר בסוף אניחנה ובסוף יאמר הנחתיה בראשו:

ובקצרכם וגו׳. טעם שהתחיל לדבר בלשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד לא תכלה, נתכון לשלול דעת טועים אשר אומרים כי כשאין דבר מספיק לעניים אין לו לתן, על דרך אמרו (מלכים ב ד:מג) ״מה אתן זה לפני מאה״ וגו׳, לזה צוה ה׳ בלשון יחיד לומר שאפלו אחד לבד עליו חובת פאה, הגם כי פאה של אדם אחד מועטת היא לכל עניי ישראל, וכמו כן במצוות לקט ופרט ועוללות אמר לשון יחיד מטעם הנזכר.

וטעם סמיכות מצוה זו לענש כרת, אולי שרמז שלא יאמר אדם אם הזיד ונתחיב כרת, מעתה אין לשמר עצמו מכל אשר יזדמן לפניו במעשה הרע כי כבר נתחיב כרת, לזה אמר ובקצרכם את קציר ארצכם פרוש, כשגרם עד שנקצר קציר ארצו שהוא כרת האמור בסמוך, לא תכלה פאת שדך לקצר אותה במעשים רעים אחרים. והודיע בזה שלא תכרת כל הנפש אלא הענף שבו רמוז מצוה זו, ועדין ישנה לראות אחרים דבוקים בשרשם, כי כל נפש ישראל יש לה שרשים למעלה כנגד כל מצוות התורה. ואמר ולקט קצירך וגו׳, פרוש אפלו בענף החטא עצמו לא יוסיף לחטא, כי יש לך לדעת מאמר הרב האר״י ז״ל כי בטבע הקדשה להשאיר במקום שתהיה בו רשם. ואם כן הגם שנכרת עדין יש השארות הקציר שם, והוא שצוה עליו ולקט קצירך לא תלקט ברב פשעים, כי ה׳ חפץ שבאמצעות הלקט ההוא יתעורר וישוב בתשובה לפני ה׳ וירחמהו, כי הלא תמצא שאמרו זכרונם לברכה (יומא פו.) שאפלו עבר אדם על כרתות ומיתות בית דין תשובה וכו׳ מכפרין, וכמאמר הנביא (הושע י״ד:ב׳) ״שובה וגו׳ עד ה׳ אלהיך״, ודרשו זכרונם לברכה (שם) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, פרוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כסא הכבוד ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כסא הכבוד:

ובקצרכם וגו׳. כל אזהרות הללו המה חקי ה׳ שמביאים שלום דטבע העניים להתאסף בשעת קצירה ובצירה. ואם לא יתנו ברבות הטובה לבעליו יבאו העניים לידי קללות ונאצות משא״כ המרחם עליהם מביא לידי אהבה ולב טוב. ובשבת דקנ״א אי׳ כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מה״ש. וכל שאינו מרחם עה״ב אין מרחמין עליו מה״ש. ובשלהי הוריות אי׳ מפני מה הכל רודפים את העכברים מפני שסורו רע. פי׳ לפי שטבעו להזיק לאדם בלי שום הנאה וטעם ע״כ הכל שונאים אותם בלי סיבה וטעם:

ש פירש רש"י בגמר קצירת שדהו ולא בתחלתו:

ת פירוש ולא בשעת קטוף מלילות שאם נושר מידו אינו לקט דקציר במגל הוא שדרכו בכך:

א דבפרשת אמור כתיב גם כן ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם ומיעוט רוב שנים. ועוד מצאתי שנאמר ולקחתם לכם אגודת אזוב ופירש רש"י ג' קלחים נקראים אגודה לכך פירש רש"י כאן אבל ג' אינן לקט אלא אגודה: