אור החיים על ויקרא פרק ה

כי תחטא. צריך לדעת לאיזה ענין אמר ״כי תחטא״, שלא היה לו לומר אלא ״כי תשמע קול״ וגו׳, ונראה כי להיות שלא הצרך זה להשביעו לזה אלה לצד שלא רצה להעיד עדות שיש לו לזכותו, כי בתחלה ישאל ממנו עדותו בלא השבעה, ועל כפירתו קורא עליו הכתוב ״כי תחטא״, כי חטא הוא זה לדבר שקרים, ואם שמעה קול וגו׳ תתחיב בקרבן. ובזה תתישב וא״ו של ״ושמעה״, שיורה שזולת זה הוא החטא הרשום בו חטאה.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות ל.): וחיבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חיבין על שגגתה, ופרש רש״י: ואין חיבין על שגגתה, אם שוגגין הם לגמרי, כסבורין שאין יודעין לו עדות וכו׳. וכתב הרמב״ם בפרק א׳ מהלכות שבועות: כיצד שגגת שבועת העדות, כגון שנעלם ממנו שחיבין עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה וכו׳ ושהיא שקר, עד כאן. הרי שהשגגה שחיב עליה הוא שיודע על כל פנים שהיא אסורה ושקר, והוא אמרו נפש כי תחטא, פרוש, בין במזיד בין בשוגג תכיר שחוטאת, לשלל אם שגגה שחשבה שמתר או ששכחה העדות, אינו חיב על שבועה זו. ובאגדת אנשי אמת (זהר ויקרא יג:) נדרש פסוק זה על הנפש בירידתה לעולם על נכון.

ושמעה קול אלה. יתבאר על דרך מה שאמרו בריש פרק שבועת העדות (שבועות ל.) וזה לשון המשנה: שבועת העדות וכו׳ בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו ומפי אחרים – אין חיבין עד שיכפרו בהן בבית דין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים – אינם חיבין עד שיכפרו בהן בפני בית דין, עד כאן. הנה לרבי מאיר כל שהיא בבית דין אין צריך שתהיה השבועה מפי עצמו, אלא בשמיעת האזן לבד מתחיב. והוא אמרו ושמעה קול אלה, פרוש הגם שלא ענה אמן.

ולחכמים, לסברת הראב״ד והאחרונים, כל ששמעה קול אלה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, אפלו לא ענה אמן, כל שהיתה הכפירה בבית דין אפלו שלא בשעת השבועה, חיב. ולדרך זה ידיק הכתוב שבכל הצדדין הוא תולה הדבר בשמיעת קול אלה ואין צריך בטוי שפתים.

ורמב״ם ז״ל, הגם שפסק כחכמים שצריך שיהיה הכפירה בבית דין, אף על פי כן חלק, שאם היתה השבועה שלא בפני בית דין צריך שיענה אמן, כמבאר בדבריו בפרק ט׳ הלכה א׳, ובפרק י׳ הלכה י״ז. אם כן סובר שכל שלא בפני בית דין לא מהני מפי אחרים אלא מפי עצמו, או מפי אחרים וענה אמן שהוא כמוציא שבועה מפיו, וכמו מה שכתב בתחלת פרק ב׳ מהלכות שבועות. והשיגו הראב״ד פרק ט׳ הלכה י׳, כי אין הלכה כרבי מאיר, ועוד בין לרבי מאיר בין לחכמים מה צרך שיהיה הבית דין בשעת השבועה, והלא אין מקפידין וכו׳ אלא על הכפירה, עד כאן. והכסף משנה כתב שלא ידע מנין לו לרמב״ם חלוק זה.

ולי נראה כי לא נחלקו רבי מאיר ורבנן אלא בנשבע מפי עצמו חוץ לבית דין ולא היתה הכפירה בבית דין כל עקר, דלרבי מאיר חיב משום דיליף משבועת הפקדון, ודון מנה ומנה, כשם ששם מפי עצמו חיב, ומנה אפלו שלא בפני בית דין חיב, גם שבועת העדות כמו כן, ורבנן סוברים דון מנה ואוקי באתרה כאמור שם (שבועות לא.), אבל בנשבע מפי אחרים שלא בפני בית דין והיתה הכפירה בבית דין אין מחלקת להם בזה, ומשמע דלכולי עלמא חיב.

אלא דטעמו של הרמב״ם שהצריך בכל שבועה שהיתה שלא בפני בית דין להיות מפי עצמו, הוא ממה דתנן (שבועות לא:) וזה לשונם: שבועת העדות כיצד? אמר לשנים בואו והעידוני, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, או שאמרו אין אנו יודעין, משביע אני עליכם ואמרו אמן – הרי אלו חיבין. השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו – פטורים, כפרו – חיבין על כל וכו׳, עד כאן. הרי דקתני בפרוש ״ואמר אמן״, מני מתניתין? אי רבי מאיר ומירי שלא היתה הכפירה בבית דין, אם כן הוה ליה מחלקת ואחר כך סתם, שבמשנה שקדמה כתב רבי מחלקת רבי מאיר ורבנן, ובמשנה זו שלאחריה כתב סתם כרבי מאיר. וממה שמצינו שרמב״ם הצריך הכפירה בבית דין אפלו נשבע מפי עצמו, אם כן מפרש מתניתין כרבנן, וקתני ״ואמר אמן״, ובמאי? שלא בפני בית דין, שאם בפני בית דין לכל הסברות אין צריך שיאמר אמן. אם כן הרי לך שלדברי חכמים צריך שיאמר אמן שלא בפני בית דין.

והתוספות כתבו שטעם שאמר ״ואמרו אמן״ היא לקצר, ואין הכי נמי אם אמרו ״אין אנו יודעים לך עדות״, ואין כן דעת רמב״ם, אלא כל שהשבועה חוץ לבית דין צריך שיאמר אמן דהינו מפי עצמו. והטעם הוא כי לא אמר הכתוב ״ושמעה קול״ הגם שלא אמר הוא מפיו אלא בבית דין שבו מדבר הכתוב, דכתיב ״אם לא יגיד״, אבל שלא בפני בית דין צריך שיוציא מפיו.

והגם שאמרו שם (שבועות לב.) וזה לשונם: מנלן שאכפירה בבית דין הוא דמחיבי, אחוץ לא מחיבי? אמר אביי אמר קרא ״אם לא יגיד״ וגו׳, לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחיבין. אמר ליה רב פפא: אי הכי, אימא שבועה גופא בבית דין אין, שלא בבית דין לא? לא סלקא דעתך, דתניא: ״לאחת׳״ – לחיב על כל אחת. ואי סלקא דעתך בבית דין, מי מחיב על כל אחת? והתנן: השביע עליהן חמש פעמים בפני בית דין וכפרו – אין חיבין אלא אחת וכו׳, אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין, כפירה בבית דין. משמע כי השבועה שישנה בבית דין היא עצמה אשר תהיה חוץ לבית דין ומתחיב עליה, ואם כן אפלו השביעוהו אחרים, לא שנא בפני בית דין לא שנא שלא בפני בית דין.

לכשנעמד על אמתתן של דברים משם דגל עמוד דינו של רמב״ם ז״ל, כי ממה שמוכיח מדתניא ״לאחת״ לחיב על כל אחת. וקשה, והלא ״לאחת״ כתובה בשבועת בטוי ואנו עוסקים בשבועת העדות, ואינה דומה שבועה זו לזו. ובהכרח לומר כי אינו מוכיח אלא לשבועה מפי עצמו שלמדוה שישנה בשבועת העדות משבועת בטוי בגזרה שוה ד״תחטא תחטא״ כאמור שם, ולזה מוכיח שפיר לשבועת העדות בנשבע מפיו הנלמד ממנה, אבל השביעוהו אחרים שהיא שבועה המזכרת בפרשת שבועת העדות, דוקא בבית דין הוא שחיב עליה כי אין מוכיח כלום מ״לאחת״, ואנו חוזרים למה שדיק רב פפא ״בבית דין אין, שלא בבית דין לא״, ולא דחה אביי לדברי רב פפא אלא למה שדקדק בדבריו ״שבועה וכו׳ שלא בבית דין לא״ שמשמע שאין חיוב שבועת העדות אלא בפני בית דין, לזה שלל זה מדעתו, ולעולם מפי אחרים דוקא בבית דין וכדעת רמב״ם.

נמצינו אומרים לדרך זה כי אמרו ושמעה קול אלה הוא שהשביעוהו, והגם שלא ענה אמן, ודוקא בבית דין כמו שדיק ״אם לא יגיד״. ואם הוציא שבועה מפיו יתחיב גם כן על פרט השבועה שחלה עליו בדין זה מגזרה שוה ד״תחטא תחטא״ דשבועת בטוי, ובתנאי שתהיה הכפירה בבית דין. ומה שמסיק בגמרא (שבועות לב.) ״שמע מינה שבועה חוץ לבית דין״, פרוש, ישנה לשבועה חוץ לבית דין וכגון שבועה מפיו.

ומעתה הרוחנו פשט הכתוב לדעת רמב״ם על נכון, שמדבר הכתוב במציאות אחד, והוא שמשביעין אותו בבית דין ולא הגיד בבית דין, ושני דברים אלו לעכוב, בין ההשבעה מפי אחרים צריכה להיות בבית דין וחוץ לבית דין לא, הגם שהיתה הכפירה בבית דין בזמן אחר, וכן הכפירה גם כן צריכה להיות בבית דין, וזולת זה הגם שנשבע מפי עצמו שלמדוהו מ״תחטא תחטא״ משבועת בטוי אינו חיב. והיכא שהיתה הכפירה בבית דין והשבועה שלא בפני בית דין למדינן משבועת בטוי אם נשבע בפיו חיב, והמשכיל יבין שדינו של רמב״ם מאיר, והכתוב מסיעו, והאומר ששבועה מפי אחרים תועיל שלא בפני בית דין עליו להביא ראיה, כי למוד ״לאחת״ אינה אלא לנשבע מפי עצמו או השביעוהו אחרים ואמר אמן, דהינו מפי עצמו:

ואם לא תגיע ידו וגו׳. פרוש, הגם שהגיעה ידו ליותר משתי תורים ושני בני יונה, כל עוד שלא השיג ידו די שה חסר אסר או חסר פונדיון, הרי זה מביא קרבן עני.

ובתורת כהנים דרשו ידו – אין אומרים לו ללוות ואין אומרים לו עסוק באומנותו וכו׳, הטעם משום דחביבה מצוה בשעתה, וכמאמרם זכרונם לברכה (תורת כהנים כאן; פסחים סח.) בפסוק ״ואם לא תשיג ידו די שה״, יש לו שה ואין לו צרכיו, מנין שיביא קרבן עני? תלמוד לומר די שה, פרוש, היה לו לאדם זה שה אבל הוא לו לצרכיו של זה האדם, כמו שתאמר היה לו או לכסותו או למחיתו, הרי הוא כאלו אין לו, והוא שדקדק לומר ״די שה״ פרוש בידו להביא שה, וזה הגם שיש לו השה אין בכחו להביאו כי הוא צריך לו.

וראיתי לרבינו הלל שפרש ״צרכיו״ – פרוש, של שה שאין לו, שהדין הוא שהוא צריך להטפל בו להביאו לעזרה. וזה דחק, כי מה טרח בזה יותר מהבאת תורים ובני יונה? ואם על גדל הכבש – יוליך בידו מעות למקדש ושם יקנה. ואם לצד שהשה צריך סמיכה, והלא סמיכה אינה מעכבת, ולמה יבטל קרבנו בשביל הסמיכה ויביא קרבן עני? ואנו שנינו בסוף מסכת נגעים (נגעים פי״ד מי״ב): עשיר שהקריב קרבן עני לא יצא. והגם שבמסכת נגעים שנו לה, הוא הדין לכל קרבן עולה ויורד, וכן מוכח בדברי רמב״ם פרק י׳ מהלכות שגגות. אבל הסמיכה אינה אלא שירי מצוה, ואם לא סמך כפר, כאמרם בריש זבחים (זבחים ו:).

שוב ראיתי שדרשו בתורת כהנים בפרשת יולדת ״אם לא תמצא ידה״ וגו׳, יש לה שה ואין לה צרכיו מנין שתביא קרבן עני? תלמוד לומר ״די שה״, עד כאן. הנה דרשה זו צריכה לענין נסכים, כי הנסכים מעכבין וקרבן יולדת עולה הוא שטעון נסכים. ומעתה רבוי זה שרבה הכתוב בפרשה זו של חטאת מה הוא? אם לסמיכה, קשה למה אצטריך לומר ״די שה״ בעולה, והלא קל וחומר הוא – אם בחטאת שאין צרכיה מעכבין מכל שכן שיביא קרבן עני בשבילה, עולה שצורכיה מעכבין מכל שכן שיביא קרבן עני! אלא ודאי נראה כמו שכתבתי, וכן ראיתי שהסכים הרב בעל קרבן אהרן.

מחטאתו אשר חטא. טעם שבקרבן עשיר אמר (פסוק ו) ״מחטאתו״, ובקרבן עני אמר ״מחטאתו אשר חטא״, יתבאר על פי מה שפרש בתורת כהנים (ויקרא ה:יג) בקרבן דלי דלות: יכול החמורים שבהם יהיו בכשבה ושעירה, הקלים יהיו בתורים ובני יונה, הקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה, תלמוד לומר ״מאחת מאלה״ להשוות הקלים לחמורים וכו׳ ע״כ. פרוש, לפי שיש בפרשה זו שלשה מיני חטאות: טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ענש כרת – זו חמורה מכלן, ושבועת העדות שחיב על זדונה ושגגתה – זו קלה משלפניה וחמורה משלאחריה שהיא שבועת בטוי שאינו חיב אלא על שגגתה, יכול החמורים וכו׳.

קשה, איך יכול אדם לומר כן, והכתוב אומר ״ואם לא תגיע״ וגו׳, משמע שבמציאות עצמו שחיב כשבה ושעירה הוא מדבר. וכן ״אם לא תשיג ידו״ וגו׳ שבדלי דלות. וראיתי להרב רבי אליהו מזרחי שפרש ״ואם לא תגיע״ – שלא נגעה ידו במעל שחיב בעבורו כשבה וכו׳, אלא למעל קל ממנו המזכר בפרשה, יביא שתי תורים וגו׳, ואם (לא) השיג ידו במעל שחיב להביא בעבורו שני בני יונה וגו׳ עד כאן. ולדרך זה יתישב אמרו מחטאתו אשר חטא, לצד שחלוקה זו היא חלוקת הקלים שהיא שבועת העדות, כדי שלא תטעה שאין קרבן זה של עוף אלא לחטא זה הקל, אבל לחמור ממנו, שהוא טמאת מקדש וקדשיו, אין עוף בא אפלו בעניות, תלמוד לומר ״מחטאתו אשר חטא״, שתי חטאות נאמרו, אחד לשבועת העדות, ואחד לטמאת מקדש וקדשיו שלא תטעה בו כנזכר, וחזר הכתוב בפרשת דלי דלות ורבה אפלו לענין עשירית האיפה שישנה בכל השלש. אלא שנראה בעיני פרוש הרא״ם זכרונו לברכה דחוק ביותר, כי איך יקבל הדעת לפרש אמרו ״אם לא תשיג ידו״ שהכונה היא לחטא יותר, כמו זר נחשב הענין.

ואולי נוכל לפרש כונת התנא על זה הדרך, שאם לא אמר הכתוב ״מאחת מאלה״ הייתי אומר החמורים שבהם שהוא טמאת מקדש וקדשיו קרבנם קבוע בכשבה, ומה שאמר הכתוב: ואם לא תגיע ידו די שה והביא תורים ובני יונה – לא לכל הוא אומר אלא לקרבן הקל שבכלן הוא שהקל בכפרתו, שהגם שבעשרו חיבו כשבה, בעניו אם לא תגיע ידו לכשבה יביא תורים, והבא לומר שיועיל גם לחמור עליו להביא ראיה. וגם אמרו: ואם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו׳ יביא עשירית האיפה – הייתי אומר על הקל שבקלות הוא אומר שיועיל קרבן זה שהוא שבועת בטוי, ולא על שבועת העדות שהיא חמורה, ואין צריך לומר טמאת מקדש וקדשיו שלא יקל בו ה׳ לכפר עליו בעשירית האיפה. והייתי דן לחזק זה ממה שמצינו שקבע ה׳ קרבן כשבה ושעירה לכל השגגות, כאמור בפרשה שלפניה, למה יגרע כרת זה של טמאת מקדש וקדשיו? הא ודאי לא בא קרבן עולה ויורד אלא על הקלין. והוא על סדר זה: העשיר יביא על כלן כשבה ושעירה, הדל הקל בו הכתוב להביא תורים ובני יונה על שבועת העדות, אבל על טמאת מקדש וקדשיו לא יצא מכלל החטאות שחיב בפרשה שלפניה, דכתיב ״נפש וגו׳ כי תחטא בשגגה״, דלי דלות הקל בו הכתוב להביא עשירית האיפה על שבועת בטוי, אבל על שבועת העדות שהיא חמורה לא יביא עשירית האיפה. וזה הוא עקר הטעות שהייתי טועה בענין, דתלמוד לומר ״מאחת מאלה״ – הרי השוה הכתוב את כלן להביא אפלו על טמאת מקדש וקדשיו עשירית האיפה, ומכל שכן תורים ובני יונה, והוא כונת התנא שאמר ״יכול״. אלא מה שאמר בחלוקת השואת קלים לחמורים, כדי נסבה, ואין עקר הטעות שעליו בא הכתוב אלא חלוקות השואת חמורים לקלים.

עוד נראה לפרש דברי התנא על זה הדרך, לפי שסדר הכתוב שלש מיני חטאות, ורואני כי יש בהם שלש הדרגות, ובא לסדר החטאות הצריכין לכפרה. התחיל בחמור שבכלן ואמר ״יביא כשבה״, ואם לא תשיג ידו יביא קרבן השיך למה שלפניו שהוא שבועת העדות – ״שתי תורים וגו׳ או שני בני יונה״, שהוא בא על שבועת העדות בין בעשירות בין בעניות, ועל טמאת מקדש וקדשיו בא בדלות ולא בעשירות. ואמרו ״ואם לא תשיג ידו״, פרוש, על שבועות העדות הוא אומר שקבוע לו תורים ובני יונה, אם לא תשיג ידו הרי זה מביא קרבן הקבוע לשבועת בטוי.

נמצאת אומר: על שבועת בטוי מביא עשירית האיפה קבועה ואפלו עשיר, על שבועת העדות בעשרו יביא תורים ובני יונה ובעניו יביא עשירית האיפה, על טמאת מקדש וקדשיו עשיר יביא כשבה או שעירה, בעניו יביא תורים ובני יונה אבל לא עשירית האיפה, והוא מאמר התנא: ״החמורים שבהם יהיו בכשבה״, פרוש – הם הוא שיביאו כשבה ולא הקלים שהם שבועת העדות ושבועת בטוי ואפלו בעשרם. ולא חש התנא עליך שתטעה שיהיו בכשבה לבד ולא בתורים ובני יונה, שהרי תברך בצדך ״ואם לא תגיע ידו״, אלא לומר שאין הקלים בכשבה. ואמרו ״הקלים בעוף״, פרוש – הם יביאו ולא קל שבקלים שהם בעלי שבועת בטוי יביאו עוף אלא עשירית האיפה. ולא חש עליך לטעות שאין מביא על שבועת העדות עשירית בעני, שהרי כתיב ״ואם לא תשיג״ וגו׳.

נמצאת אומר שאין כשבה אלא בחמור ולא בשני קלים, ואין עוף בקל שבקלים אלא בקל. ואמרו הקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה, פרוש, ולא החמור שהוא טמאת מקדש וקדשיו בעשירית האיפה. ולא חש עליך לטעות שבא לשלול שבועת העדות שהרי בהדיא כתיב ״ואם לא תשיג״ סמוך לו. גם אין לומר שבא לשלול שאין קל שבקלים בתורים ובני יונה ואין צריך לומר בכשבה, שהרי דבר זה הוא מה שפרש באמרו החמורים שבהם בכשבה לשלול הקלים ואין צריך לומר קלי קלים, ומעופות גם כן הוא מה שמעט באמרו הקלים בעופות לשלול קלי קלים מעופות. נמצאת אומר שבועת בטוי אינה אלא בעשירית האיפה ולא בתורים ואין צריך לומר בכשבה, ושבועת העדות אינו אלא בתורים ובני יונה ובעני בעשירית האיפה ולא בכשבה, וטמאת מקדש וקדשיו אינה כל עקר בעשירית האיפה אלא בעושר כשבה ובעני תורים ובני יונה, תלמוד לומר ״מאחת מאלה״, פרוש, מהשלשה חטאות האמורות, יביא עשירית האיפה על כל אחת מהשלשה, והשוו גם קלים לחמורים מאמרו ״מאחת מאלה״ על זה הדרך ״על חטאתו אשר חטא מאחת״, פרוש, מאחת שתהיה לא על הקלים לבד אלא על כלן. ״מאלה״ חזר והשוה אותם פעם שניה לומר כי אלה שוים הם להביא קרבן כשבה גם על הקלה שבקלות בעשרו. או סובר התנא כי מאמרו ״אחת מאלה״ השוה אותם לכל מה שבזה יש בזה. ואין לומר שסובר התנא כיון שהשוה הכתוב החמור לקל בעשירית האיפה מכל שכן הקל בכשבה, זה אינו, כי אנו על החיוב אנו דנים לחיבו ומנין לנו לחיבו.

עוד נראה לומר, כי התנא דורש השואת קלים לחמורים שיביאו כשבה, ממה שאמר הכתוב בתחלת הפרשה (ויקרא ה:ה) ״והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו׳ והביא את אשמו וגו׳ כשבה״, הרי שהשוה אותן קלין לחמורים, וכאן השוה חמורים לקלים. והגם שקבע הדרשה מפסוק אחד, סמך על פסוק אחר לבא להקשות, וקבע שני החלוקות במקום אחד, וכן דרך התנא.

ובזה אין אנו צריכין לדחקו של רא״ם שאמר כי פסוק ראשון בא להשוותם לוידוי האמור שם, שזה דוחק, כי כשהשוה אותם הכתוב ואמר ״והתודה והביא את אשמו״, מנין תמצא לחלק ולומר שלא השוה אלא לסמוך ממש, כי במה חלק הכתוב למאמר ״והביא את אשמו״? אדרבה, וא״ו סמכיה.

ומעתה נבוא לדיק אמרו ״מחטאתו אשר חטא״ על זה הדרך, שלא תאמר שאין קרבן זה של עוף בא אלא על הקל, שהוא שבועת העדות, אבל החמור שהוא טמאת מקדש וקדשיו לא, תלמוד לומר ״אשר חטא״ לרבות חטא חמור, וכשהזכיר פרשת דלי דלות רבה גם כן עשירית האיפה בכלן, מאמרו ״מאחת מאלה״, ואפלו בטמאת מקדש וקדשיו.

ואם תאמר, ישמיענו בקרבן דלי דלות שישנו בחמור ומכל שכן קרבן דלות. נראה לומר כי לצד שבדלי דלות אמר ״ואם לא תשיג ידו לשתי תורים״ ולא אמר כאמרו בפרשת דלות ״ואם לא תגיע ידו די שה״, ודרשו בתורת כהנים אפלו יש לו שה אם אין לו צרכיו, הרי זה מביא קרבן עני, ופרשנוהו למעלה:

והנה דרשת התנא היה ממה שלא אמר כמו שאמר כאן ״ואם לא (תגיע) [תשיג] ידו לשתי תורים״, וכן פרש בעל קרבן אהרן, ופשוט הוא. אם כן כאן שלא אמר הכתוב ״די שתי תורים״, הדברים מוכיחים כי אם יש לו הרי זה חיב להביא, אפלו הוא צריך להם. ומעתה הצרך הכתוב לרבות בעוף שיביא לחמור שהוא טמאת מקדש וקדשיו, הגם שהיה לו כבש, אם הוא צריך לו, והבן:

גם מה שפרש רבינו הלל ״ואין לו צרכיו״, של שה קאמר, יצדקו דברינו, כי השמיענו שיפטר בזה גם לחמורות שהוא טמאת מקדש [וקדשיו], מה שלא היה נשמע זה מקרבן עשירית האיפה.

נפש כי תחטא ומעלה וגו׳. צריך לדעת למה אמר כי תחטא, ואין לנו לפרש כאן כי החטא הוא ההכחשה, שהרי הוא אומר ״וכחש בעמיתו״. עוד אמרו ״מעל בה׳״ מה שלא אמר בכל החטאות. עוד אמרו ״וכחש בעמיתו״ שלא היה צריך לומר ״בעמיתו״. גם שעור התבה אינו מדקדק.

ואולי כי יודיע הכתוב שלשה ענפי רשע שיעשה בעל עברה זו. האחד נטילת דבר שאינו שלו, הוא ענף הגזל. שני – ״ומעלה מעל בה׳״, פרוש בה׳ כביכול עשה המעל, פרוש לשון שנוי, כי הוא שפט על פי המעשים וזכה לזה שיהיה לו ממון, וכשזה בא וגוזלו נמצא שגורם מעילה בה׳ ששנה עליו את הדין, שלא עמד בידו ממה שהגיעו כפי משפט ה׳, ונמצא ה׳ כביכול נחשד שלא עשה משפט צדק. ואולי שכפל לומר ״ומעלה מעל״, ולא הספיק לומר ״ומעלה בה׳״, נתכון לכלל גם כן צד הגזלן, כי גם לצדו מעל בה׳ כביכול כי הוא דנו בחסרון הלקוח, והוא נוטל מה שלא נקצב עליו במשפטי ה׳. שלישי – ״וכחש בעמיתו״, פרוש שמרשיע את הצדיק כשתובע ממנו פקדונו וכו׳ והוא אומר לו ״לא היו דברים מעולם״, ומשימו מכחש, והוא אמרו ״וכחש בעמיתו״, פרוש משים הכחוש בעמיתו, שהוא הנגזל ממנו, משימו רשע, שתובע דבר שאינו שלו ואומר לו ״למה תשקר עלי״ ויריב עמו. והנה שני דברים אלו אינם אלא בפקדון או בתשומת יד או בגזל כשגוזל ממנו את שלו, או עושק שכר שכיר, אבל במצא אבדה אין בה כחש בעמיתו, לזה אמר הכתוב בפני עצמה, ״או מצא אבדה וכחש בה״ וגו׳:

עוד ירמוז שלשה דברים רעים הגורמת הנפש המרשעת. האחד היא נחסרת מאורה וממעלתה, והוא אמרו ״נפש כי תחטא״ לשון חסרון בנפש עצמה. שני – ״ומעלה מעל בה׳״ על דרך אמרו אנשי אמת כי אין לך נפש מישראל שאין שפע נשמתו יורד לה להתקים שזולת זה אין לה חיות, זולת הנפש אשר עלתה צחנתה ובאשה בעון פלילי לזה יכרת ממנה השפע האלהי, כאמרו (בראשית יז:יד) ״ונכרתה הנפש ההיא״, ודרך השפע בא דרך שני חוטין דקים, דרך שני נקבי האף, והוא דרך מקום דבקות הנפש עם קונה, כאמרו (דברים ד:ד) ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם״.

והנה בחטא האדם מהחטאים כאלה, הנפש ההיא שולטים בה ובשפעה החיצונים כידוע, ונהנים מהשפע האלהי הרשעים ההם, וזהו אמרו ״ומעלה מעל בה׳״, כביכול באור הנמשך ממנו, והוא סוד הרמוז באמרו (משלי כח:כד) ״גוזל אביו ואמו וגו׳ חבר הוא לאיש משחית״, פרוש לצד שמתחבר לבחינת הרע הנקרא איש משחית, והבן:

השלישי כי גם לכללות הקהל הוא גורם הכחשה, פרוש לצד שכל ישראל כאחד רעת אחד תסובב רע לכל הנצר, והוא אמרו ״וכחש בעמיתו״ שנעשית עמיתו כחושה מצדו רחמנא לצלן, והוא מה שרמוז בפסוק (משלי כח:כד) ״גוזל אביו ואמו״ ואמרו זכרונם לברכה (ברכות לה:) אמו זו כנסת ישראל, כי באמצעות אנשי חיל מתרבה בכללות עם ה׳ השלום והטוב והחיים:

חסלת פרשת ויקרא