ויקרא ה, י

כמשפט. כדת האמור בעולת העוף שלנדבה בראש הפרשה:

וְיָת תִּנְיָנָא יַעְבֵּד עֲלָתָא כִּדְחָזֵי וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַהֲנָא מֵחוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ

וְיַת עוֹף תִּנְיָין יַעֲבֵיד עֲלָתָא הֵי כְּהִילְכַת עוֹפָא דְאִתְבְּחַר בְּשֵׁירוּיָא לְחַטָאתָא וְלָא כְּהִלְכַת חַטָאתָא דְתוֹרָא דְאִימַר בַּר עִיזֵי וִיכַפֵּר עֲלוֹי כַּהֲנָא מֵחוֹבְתֵיהּ דְחַב וְיִשְׁתְּבֵיק לֵיהּ

וכפר עליו הכהן וגו' ונסלח לו. מן השמים, כי העון מתבטל עם הקרבן על ידי הקב"ה, וזה לשון וכפר מלשון (בראשית ל״ב:כ״א) אכפרה פניו, אבל הסליחה לגמרי אינה מסורה ביד בשר ודם אלא להקדוש ב"ה בלבד כענין שכתוב (תהילים ק״ל:ד׳) כי עמך הסליחה. וכן תמצא הלשון הזה בכולן, וכפר עליו הכהן ונסלח לו, חוץ משבועת בטוי שהזכיר שם וכפר עליו הכהן מחטאתו, ולא הזכיר ונסלח לו.

מחטאתו אשר חטא. טעם שבקרבן עשיר אמר (פסוק ו) ״מחטאתו״, ובקרבן עני אמר ״מחטאתו אשר חטא״, יתבאר על פי מה שפרש בתורת כהנים (ויקרא ה:יג) בקרבן דלי דלות: יכול החמורים שבהם יהיו בכשבה ושעירה, הקלים יהיו בתורים ובני יונה, הקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה, תלמוד לומר ״מאחת מאלה״ להשוות הקלים לחמורים וכו׳ ע״כ. פרוש, לפי שיש בפרשה זו שלשה מיני חטאות: טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ענש כרת – זו חמורה מכלן, ושבועת העדות שחיב על זדונה ושגגתה – זו קלה משלפניה וחמורה משלאחריה שהיא שבועת בטוי שאינו חיב אלא על שגגתה, יכול החמורים וכו׳.

קשה, איך יכול אדם לומר כן, והכתוב אומר ״ואם לא תגיע״ וגו׳, משמע שבמציאות עצמו שחיב כשבה ושעירה הוא מדבר. וכן ״אם לא תשיג ידו״ וגו׳ שבדלי דלות. וראיתי להרב רבי אליהו מזרחי שפרש ״ואם לא תגיע״ – שלא נגעה ידו במעל שחיב בעבורו כשבה וכו׳, אלא למעל קל ממנו המזכר בפרשה, יביא שתי תורים וגו׳, ואם (לא) השיג ידו במעל שחיב להביא בעבורו שני בני יונה וגו׳ עד כאן. ולדרך זה יתישב אמרו מחטאתו אשר חטא, לצד שחלוקה זו היא חלוקת הקלים שהיא שבועת העדות, כדי שלא תטעה שאין קרבן זה של עוף אלא לחטא זה הקל, אבל לחמור ממנו, שהוא טמאת מקדש וקדשיו, אין עוף בא אפלו בעניות, תלמוד לומר ״מחטאתו אשר חטא״, שתי חטאות נאמרו, אחד לשבועת העדות, ואחד לטמאת מקדש וקדשיו שלא תטעה בו כנזכר, וחזר הכתוב בפרשת דלי דלות ורבה אפלו לענין עשירית האיפה שישנה בכל השלש. אלא שנראה בעיני פרוש הרא״ם זכרונו לברכה דחוק ביותר, כי איך יקבל הדעת לפרש אמרו ״אם לא תשיג ידו״ שהכונה היא לחטא יותר, כמו זר נחשב הענין.

ואולי נוכל לפרש כונת התנא על זה הדרך, שאם לא אמר הכתוב ״מאחת מאלה״ הייתי אומר החמורים שבהם שהוא טמאת מקדש וקדשיו קרבנם קבוע בכשבה, ומה שאמר הכתוב: ואם לא תגיע ידו די שה והביא תורים ובני יונה – לא לכל הוא אומר אלא לקרבן הקל שבכלן הוא שהקל בכפרתו, שהגם שבעשרו חיבו כשבה, בעניו אם לא תגיע ידו לכשבה יביא תורים, והבא לומר שיועיל גם לחמור עליו להביא ראיה. וגם אמרו: ואם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו׳ יביא עשירית האיפה – הייתי אומר על הקל שבקלות הוא אומר שיועיל קרבן זה שהוא שבועת בטוי, ולא על שבועת העדות שהיא חמורה, ואין צריך לומר טמאת מקדש וקדשיו שלא יקל בו ה׳ לכפר עליו בעשירית האיפה. והייתי דן לחזק זה ממה שמצינו שקבע ה׳ קרבן כשבה ושעירה לכל השגגות, כאמור בפרשה שלפניה, למה יגרע כרת זה של טמאת מקדש וקדשיו? הא ודאי לא בא קרבן עולה ויורד אלא על הקלין. והוא על סדר זה: העשיר יביא על כלן כשבה ושעירה, הדל הקל בו הכתוב להביא תורים ובני יונה על שבועת העדות, אבל על טמאת מקדש וקדשיו לא יצא מכלל החטאות שחיב בפרשה שלפניה, דכתיב ״נפש וגו׳ כי תחטא בשגגה״, דלי דלות הקל בו הכתוב להביא עשירית האיפה על שבועת בטוי, אבל על שבועת העדות שהיא חמורה לא יביא עשירית האיפה. וזה הוא עקר הטעות שהייתי טועה בענין, דתלמוד לומר ״מאחת מאלה״ – הרי השוה הכתוב את כלן להביא אפלו על טמאת מקדש וקדשיו עשירית האיפה, ומכל שכן תורים ובני יונה, והוא כונת התנא שאמר ״יכול״. אלא מה שאמר בחלוקת השואת קלים לחמורים, כדי נסבה, ואין עקר הטעות שעליו בא הכתוב אלא חלוקות השואת חמורים לקלים.

עוד נראה לפרש דברי התנא על זה הדרך, לפי שסדר הכתוב שלש מיני חטאות, ורואני כי יש בהם שלש הדרגות, ובא לסדר החטאות הצריכין לכפרה. התחיל בחמור שבכלן ואמר ״יביא כשבה״, ואם לא תשיג ידו יביא קרבן השיך למה שלפניו שהוא שבועת העדות – ״שתי תורים וגו׳ או שני בני יונה״, שהוא בא על שבועת העדות בין בעשירות בין בעניות, ועל טמאת מקדש וקדשיו בא בדלות ולא בעשירות. ואמרו ״ואם לא תשיג ידו״, פרוש, על שבועות העדות הוא אומר שקבוע לו תורים ובני יונה, אם לא תשיג ידו הרי זה מביא קרבן הקבוע לשבועת בטוי.

נמצאת אומר: על שבועת בטוי מביא עשירית האיפה קבועה ואפלו עשיר, על שבועת העדות בעשרו יביא תורים ובני יונה ובעניו יביא עשירית האיפה, על טמאת מקדש וקדשיו עשיר יביא כשבה או שעירה, בעניו יביא תורים ובני יונה אבל לא עשירית האיפה, והוא מאמר התנא: ״החמורים שבהם יהיו בכשבה״, פרוש – הם הוא שיביאו כשבה ולא הקלים שהם שבועת העדות ושבועת בטוי ואפלו בעשרם. ולא חש התנא עליך שתטעה שיהיו בכשבה לבד ולא בתורים ובני יונה, שהרי תברך בצדך ״ואם לא תגיע ידו״, אלא לומר שאין הקלים בכשבה. ואמרו ״הקלים בעוף״, פרוש – הם יביאו ולא קל שבקלים שהם בעלי שבועת בטוי יביאו עוף אלא עשירית האיפה. ולא חש עליך לטעות שאין מביא על שבועת העדות עשירית בעני, שהרי כתיב ״ואם לא תשיג״ וגו׳.

נמצאת אומר שאין כשבה אלא בחמור ולא בשני קלים, ואין עוף בקל שבקלים אלא בקל. ואמרו הקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה, פרוש, ולא החמור שהוא טמאת מקדש וקדשיו בעשירית האיפה. ולא חש עליך לטעות שבא לשלול שבועת העדות שהרי בהדיא כתיב ״ואם לא תשיג״ סמוך לו. גם אין לומר שבא לשלול שאין קל שבקלים בתורים ובני יונה ואין צריך לומר בכשבה, שהרי דבר זה הוא מה שפרש באמרו החמורים שבהם בכשבה לשלול הקלים ואין צריך לומר קלי קלים, ומעופות גם כן הוא מה שמעט באמרו הקלים בעופות לשלול קלי קלים מעופות. נמצאת אומר שבועת בטוי אינה אלא בעשירית האיפה ולא בתורים ואין צריך לומר בכשבה, ושבועת העדות אינו אלא בתורים ובני יונה ובעני בעשירית האיפה ולא בכשבה, וטמאת מקדש וקדשיו אינה כל עקר בעשירית האיפה אלא בעושר כשבה ובעני תורים ובני יונה, תלמוד לומר ״מאחת מאלה״, פרוש, מהשלשה חטאות האמורות, יביא עשירית האיפה על כל אחת מהשלשה, והשוו גם קלים לחמורים מאמרו ״מאחת מאלה״ על זה הדרך ״על חטאתו אשר חטא מאחת״, פרוש, מאחת שתהיה לא על הקלים לבד אלא על כלן. ״מאלה״ חזר והשוה אותם פעם שניה לומר כי אלה שוים הם להביא קרבן כשבה גם על הקלה שבקלות בעשרו. או סובר התנא כי מאמרו ״אחת מאלה״ השוה אותם לכל מה שבזה יש בזה. ואין לומר שסובר התנא כיון שהשוה הכתוב החמור לקל בעשירית האיפה מכל שכן הקל בכשבה, זה אינו, כי אנו על החיוב אנו דנים לחיבו ומנין לנו לחיבו.

עוד נראה לומר, כי התנא דורש השואת קלים לחמורים שיביאו כשבה, ממה שאמר הכתוב בתחלת הפרשה (ויקרא ה:ה) ״והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו׳ והביא את אשמו וגו׳ כשבה״, הרי שהשוה אותן קלין לחמורים, וכאן השוה חמורים לקלים. והגם שקבע הדרשה מפסוק אחד, סמך על פסוק אחר לבא להקשות, וקבע שני החלוקות במקום אחד, וכן דרך התנא.

ובזה אין אנו צריכין לדחקו של רא״ם שאמר כי פסוק ראשון בא להשוותם לוידוי האמור שם, שזה דוחק, כי כשהשוה אותם הכתוב ואמר ״והתודה והביא את אשמו״, מנין תמצא לחלק ולומר שלא השוה אלא לסמוך ממש, כי במה חלק הכתוב למאמר ״והביא את אשמו״? אדרבה, וא״ו סמכיה.

ומעתה נבוא לדיק אמרו ״מחטאתו אשר חטא״ על זה הדרך, שלא תאמר שאין קרבן זה של עוף בא אלא על הקל, שהוא שבועת העדות, אבל החמור שהוא טמאת מקדש וקדשיו לא, תלמוד לומר ״אשר חטא״ לרבות חטא חמור, וכשהזכיר פרשת דלי דלות רבה גם כן עשירית האיפה בכלן, מאמרו ״מאחת מאלה״, ואפלו בטמאת מקדש וקדשיו.

ואם תאמר, ישמיענו בקרבן דלי דלות שישנו בחמור ומכל שכן קרבן דלות. נראה לומר כי לצד שבדלי דלות אמר ״ואם לא תשיג ידו לשתי תורים״ ולא אמר כאמרו בפרשת דלות ״ואם לא תגיע ידו די שה״, ודרשו בתורת כהנים אפלו יש לו שה אם אין לו צרכיו, הרי זה מביא קרבן עני, ופרשנוהו למעלה:

והנה דרשת התנא היה ממה שלא אמר כמו שאמר כאן ״ואם לא (תגיע) [תשיג] ידו לשתי תורים״, וכן פרש בעל קרבן אהרן, ופשוט הוא. אם כן כאן שלא אמר הכתוב ״די שתי תורים״, הדברים מוכיחים כי אם יש לו הרי זה חיב להביא, אפלו הוא צריך להם. ומעתה הצרך הכתוב לרבות בעוף שיביא לחמור שהוא טמאת מקדש וקדשיו, הגם שהיה לו כבש, אם הוא צריך לו, והבן:

גם מה שפרש רבינו הלל ״ואין לו צרכיו״, של שה קאמר, יצדקו דברינו, כי השמיענו שיפטר בזה גם לחמורות שהוא טמאת מקדש [וקדשיו], מה שלא היה נשמע זה מקרבן עשירית האיפה.

ט פירוש שהיא נמלקת בשני סימנים וככל התורות המפורשים בה ואמר כדת במקום כמשפט משום דלא שייך בקרבן שום דין ומשפט: