ויקרא ה, א

ושמעה קול אלה. בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות, שיעיד לו:

וֶאֵנַשׁ אֲרֵי יֵחוֹב וְיִשְׁמַע קַל מוֹמֵי וְהוּא סָהִיד אוֹ חֲזָא אוֹ יְדָע אִם לָא יְחַוִי וִיקַבֵּל חוֹבֵהּ

וּבַר נַשׁ אֲרוּם יֵיחוֹב וְיִשְׁמַע קַל אוֹמָאָה דִלְוָוט וְאִיהוּ סָהִיד אוֹ חָמָא חַד מֵעָלְמָא דְעָבַר עַל פִּתְגָמָא מוֹמָתָא אוֹ יְדַע בְּחַבְרֵיהּ דְבָטִיל שְׁבוּעָה וּלְוַוט אִין לָא יְחַוֵי יְקַבֵּיל חוֹבֵיהּ

והוא עד או ראה או ידע אינם שלשה ענינים כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה אם לא יגיד יש עליו עון והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו ולכך פירשו רבותינו (שבועות לג) כי יש עדות שתועיל בראיה בלא ידיעה ויש שתועיל בידיעה בלא ראיה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני וטוען לא היו דברים מעולם יבואו ויעידו זו היא ראיה בלא ידיעה מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני יבואו ויעידו זו היא ידיעה בלא ראיה ועל דרך הפשט אין צריך לראיה בלא ידיעה אבל "או ראה" שהוא ראה ההלואה או המקח לגמרי "או ידע" ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה ולא אמר כאן "ונעלם ממנו" כי הוא חייב במזיד או בשגגת השבועה עם זדון העדות אבל אם היה שכוח בעדות בשעת שבועה אין עליו כלום:

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. הוא החרם וכן ואת אלית והכתוב אחז דרך קצרה והזהיר שחייב העד להגיד כי אם לא יגיד יש עליו עונש מהשם שישא עונו אם שכח ולא הגיד ואחר כן נזכר לו:

ושמעה קול אלה. בא וראה שבכל הפרשיות כתיב שגגה וכאן ובשבועת בטוי לא כתיב שגגה לומר לך שגדול עונש השבועה שאפילו שגגתה עולה זדון וכן אמר שלמה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וגם כשיבא הקב"ה לדון את הבריות ידון אותם עם מכשפים ומנאפים שנאמר והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים בשמי לשקר:

אם לוא יגיד ונשא עונו אם לוא יגיד מלא ו' קרי ביה אם לו יגיד בוא"ו פי' שהגיד לו כבר שוב אינו חוזר ומגיד:

נפש כי תחטא ושמעה קול אלה. אמרו במדרש בוא וראה כי כשנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו, שנאמר (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה' צור עולמים, אל תקרי צור אלא צר, ולמה לא נבראו בכל השם כלו כדי שלא להזכיר בו את השם שלם, אוי להם לרשעים שמחרפין שמו של הקב"ה ומזכירין אותו תמיד חנם, ראה מה כתיב בקרבנות אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אינו אומר לה' קרבן, לה' עולה, ובני אדם מחרפין שמו חנם, זהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ה׳:א׳) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים. שנו רז"ל לא יהא אדם בישראל פרוץ בנדרים ואין לו להתמיד בשבועות אפילו על האמת, ומעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכלן חרבו על שבועת האמת, כיצד היה אדם אומר לחברו בשבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה, והולכין ועושין ומקיימים שבועתן, ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה. כשיבא הקב"ה לדון את הבריות הרי הוא דן הנשבעים בשקר עם המכשפים והמנאפים, הוא שכתוב (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר, אמר הקדוש ב"ה פה שנתתי לכם להיות מהללים ומשבחים אותי בו אתם מחרפים ומגדפים ונשבעים בשמי לשקר שכל הבריות לקלוסי בראתי, שנאמר (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו, ולא די לכם שאין אתם מקלסים אותי אלא שאתם מחרפים אותי, וזהו שכתוב (ישעיהו נ״ז:כ׳) והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט, מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאים ועולין וכיון שהגיע כל אחד מהם לחול הוא נשבר, וחברו רואה אותו שנשבר ונתגאה גם הוא ועולה ואינו חוזר בו, כך הרשעים רואין אלו את אלו מתגאין ואינן חוזרים, לפיכך נמשלו לים ואין להם נוח בעולם כי השקט לא יוכל, אבל הצדיקים יש להם השקט שנאמר (ירמיהו ל׳:י׳) ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.

והוא עד או ראה או ידע. פירש הרמב"ן ז"ל שאינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ולא ידיעה, אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בידיעה בין בראיה, אם לא יגיד ישא עליו עון.

והאמת כי בגוף הממון אי אפשר שיהיה עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל אפשר להבין מלשון הכתוב שלשה ענינים כל אחד זה בלא זה עדות בפני עצמו, ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה ועדות בלא ראיה ובלא ידיעה. ראיה בלא ידיעה, כגון שנתן לו מנה בפניו אבל לא ידע אם הוא הלואה או פרעון או פקדון שהיה שליח בשביל אחר שיקבל ממנו. ידיעה בלא ראיה, כגון שהודה פלוני בפניו שהלוה מנה אבל לא ראה הממון. עדות בלא ראיה ובלא ידיעה, זו חתימת העדים שזה מכיר חתימתן, ועדותו של זה תועיל לבעל דין אע"פ שאין בו לא ראיה ולא ידיעה, ועל פי עדותו של זה מוציאין הממון מתחת ידו של זה, וזהו והוא עד או ראה או ידע, ודרשו רז"ל אם לוא יגיד, במקום הראוי להגיד, כלומר בבית דין, שאם כבש לו עדותו בינו לבינו אינו נענש בזה אלא כשיכבוש עדותו בבית דין, דומיא דעכן אצל יהושע שלא היה מתחייב באותו הגדה אלא בבית דינו של יהושע, וזהו שכתוב (יהושע ז׳:י״ט) והגד נא לי מה עשית, שני בעלי דינין ועד אחד ושלשה ב"ד הרי ששה, ולכך הוסיף בו וא"ו, והגד נא לי, ולא אמר הגד נא לי. וכן בכאן כתיב אם לוא יגיד מלא בוא"ו, כלומר אם לא יגיד בב"ד, ונשא עונו, למדך שההגדה צריכה שתהיה בב"ד כי עמהם הם ששה.

ויתכן לפרש עוד והוא עד, כי באור הכתוב הוא שאם הוא כובש עדותו ולא יגיד זה בב"ד לא יאמר ומי יודע בדבר אם כובש עדות זה, לכך נאמר והוא עד שמו של הקב"ה עד, שכן מצינו לשון הוא שהוא שמו של הקב"ה ממה שכתוב (ישעיהו מ״ב:ח׳) אני ה' הוא שמי, וכתיב (תהלים ק) הוא עשנו ולו אנחנו, וכתיב (שם יט) והוא כחתן יוצא מחופתו, וכתיב (במדבר י״ח:כ״ג) ועבד הלוי הוא, ורבים כן, ולכך יאמר והוא עד, שמו של הקב"ה עד, כי הוא בוחן לבות וכליות ויענישנו על זאת.

ויתכן עוד לומר כי תוספת הוא"ו במלת לוא ירמוז על ששת ימי בראשית, ובא להורות כי מי שכובש עדות לחברו מעלה עליו הכתוב כאלו כבש להקב"ה עדות של חדוש העולם שנברא בששת ימים, כי מתוך שאדם רגיל להכשל בעון קל יבא לסוף שיכשל בעון חמור.

כי תחטא. צריך לדעת לאיזה ענין אמר ״כי תחטא״, שלא היה לו לומר אלא ״כי תשמע קול״ וגו׳, ונראה כי להיות שלא הצרך זה להשביעו לזה אלה לצד שלא רצה להעיד עדות שיש לו לזכותו, כי בתחלה ישאל ממנו עדותו בלא השבעה, ועל כפירתו קורא עליו הכתוב ״כי תחטא״, כי חטא הוא זה לדבר שקרים, ואם שמעה קול וגו׳ תתחיב בקרבן. ובזה תתישב וא״ו של ״ושמעה״, שיורה שזולת זה הוא החטא הרשום בו חטאה.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק שבועת העדות (שבועות ל.): וחיבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חיבין על שגגתה, ופרש רש״י: ואין חיבין על שגגתה, אם שוגגין הם לגמרי, כסבורין שאין יודעין לו עדות וכו׳. וכתב הרמב״ם בפרק א׳ מהלכות שבועות: כיצד שגגת שבועת העדות, כגון שנעלם ממנו שחיבין עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה וכו׳ ושהיא שקר, עד כאן. הרי שהשגגה שחיב עליה הוא שיודע על כל פנים שהיא אסורה ושקר, והוא אמרו נפש כי תחטא, פרוש, בין במזיד בין בשוגג תכיר שחוטאת, לשלל אם שגגה שחשבה שמתר או ששכחה העדות, אינו חיב על שבועה זו. ובאגדת אנשי אמת (זהר ויקרא יג:) נדרש פסוק זה על הנפש בירידתה לעולם על נכון.

ושמעה קול אלה. יתבאר על דרך מה שאמרו בריש פרק שבועת העדות (שבועות ל.) וזה לשון המשנה: שבועת העדות וכו׳ בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו ומפי אחרים – אין חיבין עד שיכפרו בהן בבית דין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים – אינם חיבין עד שיכפרו בהן בפני בית דין, עד כאן. הנה לרבי מאיר כל שהיא בבית דין אין צריך שתהיה השבועה מפי עצמו, אלא בשמיעת האזן לבד מתחיב. והוא אמרו ושמעה קול אלה, פרוש הגם שלא ענה אמן.

ולחכמים, לסברת הראב״ד והאחרונים, כל ששמעה קול אלה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, אפלו לא ענה אמן, כל שהיתה הכפירה בבית דין אפלו שלא בשעת השבועה, חיב. ולדרך זה ידיק הכתוב שבכל הצדדין הוא תולה הדבר בשמיעת קול אלה ואין צריך בטוי שפתים.

ורמב״ם ז״ל, הגם שפסק כחכמים שצריך שיהיה הכפירה בבית דין, אף על פי כן חלק, שאם היתה השבועה שלא בפני בית דין צריך שיענה אמן, כמבאר בדבריו בפרק ט׳ הלכה א׳, ובפרק י׳ הלכה י״ז. אם כן סובר שכל שלא בפני בית דין לא מהני מפי אחרים אלא מפי עצמו, או מפי אחרים וענה אמן שהוא כמוציא שבועה מפיו, וכמו מה שכתב בתחלת פרק ב׳ מהלכות שבועות. והשיגו הראב״ד פרק ט׳ הלכה י׳, כי אין הלכה כרבי מאיר, ועוד בין לרבי מאיר בין לחכמים מה צרך שיהיה הבית דין בשעת השבועה, והלא אין מקפידין וכו׳ אלא על הכפירה, עד כאן. והכסף משנה כתב שלא ידע מנין לו לרמב״ם חלוק זה.

ולי נראה כי לא נחלקו רבי מאיר ורבנן אלא בנשבע מפי עצמו חוץ לבית דין ולא היתה הכפירה בבית דין כל עקר, דלרבי מאיר חיב משום דיליף משבועת הפקדון, ודון מנה ומנה, כשם ששם מפי עצמו חיב, ומנה אפלו שלא בפני בית דין חיב, גם שבועת העדות כמו כן, ורבנן סוברים דון מנה ואוקי באתרה כאמור שם (שבועות לא.), אבל בנשבע מפי אחרים שלא בפני בית דין והיתה הכפירה בבית דין אין מחלקת להם בזה, ומשמע דלכולי עלמא חיב.

אלא דטעמו של הרמב״ם שהצריך בכל שבועה שהיתה שלא בפני בית דין להיות מפי עצמו, הוא ממה דתנן (שבועות לא:) וזה לשונם: שבועת העדות כיצד? אמר לשנים בואו והעידוני, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, או שאמרו אין אנו יודעין, משביע אני עליכם ואמרו אמן – הרי אלו חיבין. השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו – פטורים, כפרו – חיבין על כל וכו׳, עד כאן. הרי דקתני בפרוש ״ואמר אמן״, מני מתניתין? אי רבי מאיר ומירי שלא היתה הכפירה בבית דין, אם כן הוה ליה מחלקת ואחר כך סתם, שבמשנה שקדמה כתב רבי מחלקת רבי מאיר ורבנן, ובמשנה זו שלאחריה כתב סתם כרבי מאיר. וממה שמצינו שרמב״ם הצריך הכפירה בבית דין אפלו נשבע מפי עצמו, אם כן מפרש מתניתין כרבנן, וקתני ״ואמר אמן״, ובמאי? שלא בפני בית דין, שאם בפני בית דין לכל הסברות אין צריך שיאמר אמן. אם כן הרי לך שלדברי חכמים צריך שיאמר אמן שלא בפני בית דין.

והתוספות כתבו שטעם שאמר ״ואמרו אמן״ היא לקצר, ואין הכי נמי אם אמרו ״אין אנו יודעים לך עדות״, ואין כן דעת רמב״ם, אלא כל שהשבועה חוץ לבית דין צריך שיאמר אמן דהינו מפי עצמו. והטעם הוא כי לא אמר הכתוב ״ושמעה קול״ הגם שלא אמר הוא מפיו אלא בבית דין שבו מדבר הכתוב, דכתיב ״אם לא יגיד״, אבל שלא בפני בית דין צריך שיוציא מפיו.

והגם שאמרו שם (שבועות לב.) וזה לשונם: מנלן שאכפירה בבית דין הוא דמחיבי, אחוץ לא מחיבי? אמר אביי אמר קרא ״אם לא יגיד״ וגו׳, לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחיבין. אמר ליה רב פפא: אי הכי, אימא שבועה גופא בבית דין אין, שלא בבית דין לא? לא סלקא דעתך, דתניא: ״לאחת׳״ – לחיב על כל אחת. ואי סלקא דעתך בבית דין, מי מחיב על כל אחת? והתנן: השביע עליהן חמש פעמים בפני בית דין וכפרו – אין חיבין אלא אחת וכו׳, אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין, כפירה בבית דין. משמע כי השבועה שישנה בבית דין היא עצמה אשר תהיה חוץ לבית דין ומתחיב עליה, ואם כן אפלו השביעוהו אחרים, לא שנא בפני בית דין לא שנא שלא בפני בית דין.

לכשנעמד על אמתתן של דברים משם דגל עמוד דינו של רמב״ם ז״ל, כי ממה שמוכיח מדתניא ״לאחת״ לחיב על כל אחת. וקשה, והלא ״לאחת״ כתובה בשבועת בטוי ואנו עוסקים בשבועת העדות, ואינה דומה שבועה זו לזו. ובהכרח לומר כי אינו מוכיח אלא לשבועה מפי עצמו שלמדוה שישנה בשבועת העדות משבועת בטוי בגזרה שוה ד״תחטא תחטא״ כאמור שם, ולזה מוכיח שפיר לשבועת העדות בנשבע מפיו הנלמד ממנה, אבל השביעוהו אחרים שהיא שבועה המזכרת בפרשת שבועת העדות, דוקא בבית דין הוא שחיב עליה כי אין מוכיח כלום מ״לאחת״, ואנו חוזרים למה שדיק רב פפא ״בבית דין אין, שלא בבית דין לא״, ולא דחה אביי לדברי רב פפא אלא למה שדקדק בדבריו ״שבועה וכו׳ שלא בבית דין לא״ שמשמע שאין חיוב שבועת העדות אלא בפני בית דין, לזה שלל זה מדעתו, ולעולם מפי אחרים דוקא בבית דין וכדעת רמב״ם.

נמצינו אומרים לדרך זה כי אמרו ושמעה קול אלה הוא שהשביעוהו, והגם שלא ענה אמן, ודוקא בבית דין כמו שדיק ״אם לא יגיד״. ואם הוציא שבועה מפיו יתחיב גם כן על פרט השבועה שחלה עליו בדין זה מגזרה שוה ד״תחטא תחטא״ דשבועת בטוי, ובתנאי שתהיה הכפירה בבית דין. ומה שמסיק בגמרא (שבועות לב.) ״שמע מינה שבועה חוץ לבית דין״, פרוש, ישנה לשבועה חוץ לבית דין וכגון שבועה מפיו.

ומעתה הרוחנו פשט הכתוב לדעת רמב״ם על נכון, שמדבר הכתוב במציאות אחד, והוא שמשביעין אותו בבית דין ולא הגיד בבית דין, ושני דברים אלו לעכוב, בין ההשבעה מפי אחרים צריכה להיות בבית דין וחוץ לבית דין לא, הגם שהיתה הכפירה בבית דין בזמן אחר, וכן הכפירה גם כן צריכה להיות בבית דין, וזולת זה הגם שנשבע מפי עצמו שלמדוהו מ״תחטא תחטא״ משבועת בטוי אינו חיב. והיכא שהיתה הכפירה בבית דין והשבועה שלא בפני בית דין למדינן משבועת בטוי אם נשבע בפיו חיב, והמשכיל יבין שדינו של רמב״ם מאיר, והכתוב מסיעו, והאומר ששבועה מפי אחרים תועיל שלא בפני בית דין עליו להביא ראיה, כי למוד ״לאחת״ אינה אלא לנשבע מפי עצמו או השביעוהו אחרים ואמר אמן, דהינו מפי עצמו:

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. פי׳ בשאלתות דר״א סימן ס״ט ונפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה. והחטא הוא אם לא יגיד אפילו לא שמע שבועה וביארנו בהע״ש דנ״ל דכך הפי׳ משום דנ״ל בג״ש תחטא תחטא משבועת הפקדון ושם ודאי ה״פ ונפש כי תחטא והדר ומעלה מעל בה׳. שהרי וכחש בעמיתו בפקדון וגו׳ ודאי חטא הוא שהרי כתיב לא תכחשו. וה״נ פי׳ ונפש כי תחטא היינו אם לא יגיד וכדאיתא ב״ק דנ״ו דהיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו עובר על אם לוא יגיד:

ושמעה קול אלה. היינו שבועה כדאיתא במסכת שבועות. מיהו יותר ראוי לכתוב ושמעה שבועה. מזה דרשו בתוספתא שבועות כונה שניה ותניא ר״א בן מתיא אומר אין אדם מתחייב אלא א״כ חטא שנא׳ ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. וכצ״ל אין אדם מתחייב לשמוע אלא א״כ חטא שנאמר נפש וגו׳. פי׳ דזה מצוי שאחד יבזה את השני אפילו שלא חטא כלל שהרי גם אחר משה רבינו הביטו עזי פנים לרעה כדאיתא בקידושין דל״ג ב׳ אבל ושמעה קול אלה זה אינו אלא א״כ נתחייב לשמוע היינו שחטא וזה עונשו לשמוע דברים רעים :

צ מוהוא עד יתירא יליף לאפוקי בעד מפי עד או קרוב או פסול אף על פי ששמע קול אלה פטור וללמד עוד והוא עד עתה בשעת השבועה שהוא עד בדבר וכו':