אור החיים על ויקרא פרק ד

דבר אל בני ישראל וגו׳. בתורת כהנים דרשו בני ישראל מביאים חטאת ולא גוים מביאים חטאת על שבע מצוות בני נח. וקשה, מנין יעלה על דעת לומר שיביאו שהצרך למעטם? ואם מנדרים ונדבות, מה לנדרים ונדבות שאינם לכפרה, תאמר בחטאת? וכדרך שאמרו בחולין (חולין ה.) בצריכות מעוטא דמומר דמעטיה קרא בעולה ובחטאת, דאצטריך למעט מומר בעולה ולא גמרינן ליה ממעוט חטאת, משום דלכפרה הוא, מה שאין כן עולה, עד כאן. ומינה בהיכא דנתרבו בעולה שהיא נדבות ונדרים שאין ללמד חטאת שהיא לכפרה. ונראה לומר שהכונה היא לשמר שלא תרבה גוים מיתור ״נפש״ שאמר הכתוב, לזה אמר בני ישראל למעט גוים, ורבוי נפש לרבות גרים.

וקשה, לא היה לו לכתב לא ״בני ישראל״ ולא ״נפש״, ואני יודע שהגוים לא מטעם שכתבנו, וגרים מביאין, דמנין יעלה על דעת למעטם. זו אינה קשיא, כי הלא מצינו שהצרך הכתוב לרבותם בתחלת הפרשה, דכתיב (ויקרא א:ב) ״אדם״, ודרשו שם בתורת כהנים להביא גרים, ואם כן סלקא דעתך אמינא שלא רבה אותם אלא לעולה ולא לחטאת, קא משמע לן. ואם כן אם לא היה מעוט שמעט ביתור ״בני ישראל״ היה צד לומר כי גרים לא אצטריך, משום דכיון דנתרבו בתחלת הפרשה נתרבו לכל פרטים הרשומים בכל הפרשה, ולא בא רבוי שרבה ביתור ״נפש״ אלא לרבות הגוים שמביאין חטאת. לזה אמר ״בני ישראל״ למעט גוים, הא למדת שאמרו ״נפש״ אינה אלא לרבות גרים, ולא הספיק רבוי שבתחלת הפרשה לצד מדרגת חטאת עדיפא מעולה, גם לצד שהפסיק בענין ואין למדין, לזה אצטריך. ועוד נראה לומר כי לא מיתור ״בני ישראל״ דורש אלא ממשמעות ״בני ישראל״ יגיד כי לא גוים, ולצד שבמשמעות ״בני ישראל״ יתמעטו גם הגרים, לזה אמר ״נפש״ לרבות הגרים. ומעתה הגם כי ״בני ישראל״ צריכה לגופה בכל התורה כלה להודיע למי באה מצוה זו, ממילא מתמעטים הגוים.

נפש. אמרו רז״ל (תורת כהנים), לרבות גרים, ואם לכלול נשים היה לו לומר ״אדם כי יחטא״, כי אדם כולל זכר ונקבה, דכתיב (בראשית ה:ב) ״ויקרא שמם אדם״.

ובדרך רמז יכון, כי לצד שנפש של אדם רשע היא נחסרת לצד מעשה הרע באמצעות העון במזיד, ולזה יקרא הרשע בחייו מת, דכתיב (יחזקאל יח:לב) ״במות המת״, כי אין לו נפש. והוא גם כן אמרו (משלי כג:ב) ״אם בעל נפש אתה״. והודיעו הכתוב כי תחסר הנפש גם בחטא השוגג, האמת שלא תחסר כלה אלא מקצתה, ולצד מחסור כזה הוא אשר אמר ה׳ כי יביא קרבן, ובזה תתקרב הנפש לשרשה ויאיר אורה כבתחלה. אבל במזיד שתחסר כלה לא יועיל תקנת הקרבן, כי אין נפש במציאות לקרבה עד אשר ישוב ויעבור עליו יום הכפורים ויחיה, על דרך אמרו (יחזקאל יח:לב) ״השיבו וחיו״.

אם הכהן וגו׳. התחיל בכהן ולא בצבור, ומה גם שאמר לאשמת העם שדמה שגגתו לשגגת העם ומן הראוי להקדים ברישא. ואולי שבא לומר שצריך להקדים קרבנו של משוח לשל צבור ואין צריך לומר לשל מלך, והטעם כמו שאמרו במסכת הוריות (הוריות יג.) כהן מכפר וצבור מתכפרין. ומצאתי לרז״ל (תורת כהנים פסוק יג) שאמרו, פר כהן משיח ופר העדה, פר כהן משיח קודם, ודרשוה מאמרו ״ואם כל עדת ישראל״ וגו׳, הא למדת שיש להקדימו. עוד דרשו מאמרו ״כאשר שרף״ וגו׳, מכאן שצריך להקדים פר משיח לפר העדה.

וצריך לדעת למה לא הספיק לרז״ל ללמד הקדימה ממה שהקדימו הכתוב, שהצרכו לחפש אחר דרשות אחרים. ואולי שאם לא היתה אלא הקדימה בסדר לבד, הייתי אומר שלא סדרו הכתוב קדם קרבן צבור אלא לצד שאם היה מסדרו אחר קרבן צבור, היה נשמע אמרו ״אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם״, פרוש, האמורה בסמוך, שהורו בית דין והוא הורה עמהם, וזה אינו, כי אם הורה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, וכדאיתא במשנה (הוריות ז.), לזה קדם וסדר משפטו לבד. ועדין אני אומר שלא יקדים קרבנו לשל צבור, לזה דרשו מאמרו ״ואם״ וגו׳. ועדין קשה למה הצרכו שתי דרשות לזה, דרשת ״ואם״, ודרשת ״כאשר שרף״ (ויקרא ד:כא). ונראה כי אחד לרשות ואחד לחובה. ומה שראיתי לבעל קרבן אהרן שנתן טעם שהייתי אומר למקצת ולא לכלה, אין טעם בטעמו. עוד נראה לומר, אחד לאם קדם והביא ועדין לא הביאו פר העדה והביאו אחר כך והרי שניהם עומדים, וחד לאם באו כאחת פר משיח ופר העדה, אף על פי כן תקדים של משיח.

לאשמת העם. יתבאר על דרך אשר אמרו זכרונם לברכה (אבות ה:יח): המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ובראות כי כהן המשיח חטא – זה יגיד שלא זכו הזוכים על ידו כדי שלא יבא חטא על ידו בשבילם, והוא אמרו לאשמת העם.

ובתורת כהנים דרשו כי ״לאשמת העם״ יכון הכתוב להראות מין החטא אשר יתחיב עליו קרבן, שהוא העלם דבר עם שגגת מעשה, כאמור ״לאשמת העם״ (ויקרא ד:יג) ״ונעלם דבר״ וגו׳. ואם הכהן המשיח שגג בשגגת מעשה לבד, הדבר תלוי אם יתחיב להביא קרבן הדיוט או לא, ודרשו זכרונם לברכה (הוריות יא.) בפסוק ״מעם הארץ״ להוציא כהן משיח כי פטור לגמרי. ואם הכהן המשיח אינו חכם מפלא הרי זה פטור (הוריות ז.) מכל מין קרבן, בין בהעלם דבר ושגגת מעשה בין בשגגת מעשה לבד, וצריך לתת טעם לדבר זה. ואולי כי העושה בהעלם דבר והוא חכם מפלא, שגגה זו עושה רשם גדול בנשמתו ומרחיק נפשו משרשה, ולא יועיל זכותם של ישראל שהוא מכפר בעדן למנע ממנו הפגם, מה שאין כן כל ששגג במעשה לבד או בהעלם דבר ואינו חכם מפלא, חטא זה לא יפעיל פגם בבחינת נפש כהן משיח לרחקה משרשה כדי שיצטרך לקרבן לקרבה, כי באמצעות זכות הרבים הן אל כביר לא ימאס, גם לא יספיק זה לסימן כי העם אשמים ממה שבא ליד המשיח שוגג זה מהטעם עצמו שכתבנו.

לפני ה׳. בתורת כהנים: מה תלמוד לומר? אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא ביום הכפורים שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת, יכול אף זה כן? תלמוד לומר ״המזבח לפני ה׳״ ולא כהן לפני ה׳, עד כאן. משמע שאם לא מצינו בפר הבא ביום הכפורים לא היה צריך להשמיענו ״לפני ה׳״. וקשה, ומנין אני יודע מקום עמידתו? ומחמת שאין אני יודע מהכתוב שיש לו מקום ידוע, נבוא לומר: רצה – עומד לפנים מן המזבח עומד, רצה – עומד חוץ למזבח עומד? תלמוד לומר ״לפני ה׳״, לומר כי צריך לעמד חוץ למזבח. ולמה הצרך לומר ״לפני ה׳״? עוד קשה, מנין מקום לדרש שיזה על הפרכת והוא חוץ למזבח? דלמא לגופא בא שיזה על המזבח והוא חוץ למזבח, וכדרך אמרו בפר יום כפור (ויקרא טז:יח) ״ויצא אל המזבח״, ולעולם הזאת הפרכת תהיה והוא לפנים.

ואלו לא היה לנו אלא דקדוק זה היה מקום לישב. אלא שראיתי עוד בפרשת אחרי מות (ויקרא טז:יח): תניא ״ויצא אל המזבח״, מה תלמוד לומר? אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא על המצוות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרכת, יכול אף זה כן? תלמוד לומר ״ויצא״, והיכן היה? ״לפני ה׳״, עד כאן. קשה, מה היא כח קשית ״מה תלמוד לומר״? והלא אצטריך לומר שיצא ממקומו ולא יזה על המזבח והוא בפנים. עוד אמרו ״לפי שנאמר״ משמע דוקא לצד שנאמר, אבל זולת שנאמר לא יודיענו הכתוב מקום עמידתו כשיזה על הפרכת. ועוד לפי דבריו לא היה לו לומר לא ״ויצא״ שממנו נתחיב לומר ״לפני ה׳״ בפר המצוות כמו שמדקדק בדבריו ״מה תלמוד לומר לפני ה׳״ לפי שמצינו וכו׳, ולא ״לפני ה׳״ שממנה נתחיב לומר ״ויצא״ בפרשת פר יום כפור כאמרו ״מה תלמוד לומר ויצא״ לפי שמצינו וכו׳. ועוד קשה אמרו ״לפי שמצינו בפר הבא על המצוות שעומד חוץ למזבח ומזה על הפרכת״, היכן מצינו שאמר הכתוב כן? ואם מאמרו ״לפני ה׳״, דלמא על הזאת המזבח הוא אומר כפשט הכתוב ולא על הזאת הפרכת. ועוד נראה אנחנו, אם לא היה אומר לא ״ויצא״ ולא ״לפני ה׳״ איה מקום כבוד עמידתו, ואם כן איך יכול תנא לומר ״מה תלמוד לומר״ בשניהם?

אכן דרשת התנא היא כסדר זה, כי אם לא אמר הכתוב לא ״ויצא״ ולא יתור ״לפני ה׳״, פשוט הוא שנשפט בו שיכול להזות בין על הפרכת בין על המזבח בכל אפן שיהיה, בין המזבח בפנים בין הוא בפנים. ואחר שבא הכתוב וזכר בפר העלם מצות מזבח בפנים, ופשט הכתוב הוא על הזאת מזבח, וזכר בפר יום כפור גם כן מזבח בפנים, כאמור ״ויצא אל המזבח״, ובפרט זה השוו פר יום כפור עם פר המצוות. גם השמיענו בפר יום כפור שהזאת פרכת תהיה והוא בפנים, כי מאמרו ״ויצא״ מכלל שהיה בפנים. והנה הדעת נותנת שהוא הדין בפר המצוות תהיה הזאת הפרכת והוא לפנים מהמזבח, וילמד מה שחסר בפר העלם מפר יום הכפורים, ונמצאו פר יום כפורים ופר המצוות שוים שיזה על הפרכת והוא לפנים ויצא ויזה על המזבח. אשר על כן בא התנא והוציא דבר זה מלב שומע בכח הדרשה, ואמר: ״לפני ה׳״ מה תלמוד לומר? פרוש, אחר שאמר הכתוב בפר יום כפורים ״ויצא״, הא למדת שהזאת המזבח תהיה ומזבח לפנים, אם כן למה הצרך לומר כאן ״לפני ה׳״? אם ללמד בא שלא יזה על המזבח והוא בחוץ, אינו צריך, וילמד הכל מפר יום כפורים. ותרץ רבי נחמיה כי הצרך לומר ״לפני ה׳״, פרוש, ממה שאנו רואים שלא רצה הכתוב ללמד פר מצוות מפר יום כפורים, הרי זה מראה באצבע שאין דומה לו. ובמה אין דומה לו? לפי שמצינו בו פרט אחד שלא הזכר בפר המצוות, והוא הזאת הפרכת והוא בפנים. והוא אמרו: ״לפי שמצינו בפר יום כפורים שהוא עומד לפנים ומזה על הפרכת״, ואם הייתי דן פר מצוות ממנו הייתי יכול לומר גם זה, תלמוד לומר ״לפני ה׳״ וכו׳. ומעתה אמרו ״מזבח לפני ה׳״ שולל כהן לפני ה׳ בכל ההזאות, בין של מזבח בין של פרכת, שעל מי סמך עליו הכתוב להבין איה מקום עמידתו בשעת הזאת פרכת? אם ללמד מפר יום כפור נלמד גם כן הכל, אלא ודאי שקנה לו מקומו ״מזבח לפני ה׳״ ולא כהן לפני ה׳ בכל ההזאות האמורים בענין זה. ובפסוק ״ויצא״ האמור ביום הכפורים דרש על זה הדרך: מה תלמוד לומר? פרוש, משמעות פשט הכתוב הוא שלא יזה על המזבח עד שיצא, ומשמיענו גם כן שקדם כשהזה על הפרכת היה לפנים.

והנה דרשה ראשונה נשמעת בכתוב שצריך לצאת להזות על המזבח, אבל הזאת פרכת שצריך לעמד בפנים אין הכרח בדבר, ויכול להזות בין שהוא לפנים בין שהוא לחוץ, ולצד כי רשות יש לו לעמד במקום שירצה להזות על הפרכת הזהיר הכתוב שכשיגמר בפנים להזות על הפרכת יצא להזות על המזבח. לזה בא התנא ואמר הדרשה שבשבילה בנה הקשיא, והוא, לפי שמצינו בפר הבא על המצוות שהוא עומד וכו׳, פרוש הגם שלא הזכר שם אלא גבי הזאת המזבח ולא למדנו על הזאת הפרכת אלא ממה שלא למד מפר יום כפור והצרך לומר ״לפני ה׳״, אף על פי כן לפי מה שאנו דנים עליו עתה הוא אם לא נאמר בפר יום כפור ״ויצא״ אלא ״לפני ה׳״ שבפר העלם, ובמציאות זה כשאני בא לדון על מקום עמידתו בשעת הזאת הפרכת הייתי אומר כי רצה עומד בפנים רצה עומד בחוץ, שלא הקפיד הכתוב אלא על הזאת המזבח שצריך שיעמד בחוץ, אבל בשעת הזאתו על הפרכת אין עכוב בדבר. נמצאת אומר כי יכול לעמד בחוץ למזבח ומזה על הפרכת, והוא אמרו ״לפי שמצינו וכו׳ שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרכת יכול גם זה כן תלמוד לומר ויצא״, פרוש, לעכובא, שצריך לעמד בפנים בשעת הזאת הפרכת, שאם אתה אומר רשות לא היה צריך לו לומר ולומד אני מפר העלם. הא למדת שמכח אמרו ״לפני ה׳״ בפר העלם אתה מתחיב לומר כי אמרו ״ויצא״ בפר יום כפור בא לומר שצריך לעמד בפנים בשעת הזאה על הפרכת, שאם רשות לא היה צריך לומר, והיה למד מפר העלם שני דברים: שצריך לעמד בהזות על המזבח בחוץ, ובהזות על הפרכת יעמד במקום שירצה. הא למדת מאמרו ״ויצא״ שני דברים: שצריך לעמד בפנים כשיזה על הפרכת, וצריך לעמד בחוץ כשיזה על המזבח. ולפי זה נתישבו צריך עיון שהניח הרב רבי אליהו מזרחי בפרשת אחרי מות (ויקרא טז:יח) בדרשת ״ויצא״, ועין שם דבריו.

אלא שצריך לחקור זאת, לפי בריתא זאת שהכריחה עמידת פנים בהזאת הפרוכת ממה שלא למד פר יום כפור מפר העלם, אם כן כשנחזור להבין בריתא ד״לפני ה׳״ למה נאמר וכו׳, קשה – והלא צריך לדעת ״לפני ה׳״, שזולתה לא הייתי יודע כי כונת אמרו ״ויצא״ הוא להצריך עמידה בפנים בהזאת הפרוכת כנזכר. ומעתה נחזור למה שהיה עולה על דעתנו לומר כי גם בפר העלם יעמוד בפנים בשעת הזאה על הפרוכת כסדר האמור בפר יום כפור. מה תאמר, למה הצרך לומר? אצטריך כדי לגלות על פר יום כפור שחובה לעמוד בפנים בהזאת הפרכת כאמור, שזולת זה הייתי אומר רשות. ויש לומר כי סובר התנא שלא תבא ״לפני ה׳״ לעשות ממנו פלפול זה לבד, דהינו להקשות ילמוד ממנו פר יום כפור וממה שלא למד וכו׳ כנזכר, כי אין זה דרך הכתוב, שעל כל פנים תהיה צריכה ללמוד דבר לגופה, שאם לא היה כונת ה׳ אלא לגלות על ״ויצא״ כנזכר היה לו לפרש הדבר במקומו בפר יום כפור.

עוד נראה לומר, כי כיון שדרשה זו צודקת כשנקדים להקשות למה נאמר ״לפני ה׳״ וילמד מ״ויצא״, למה תדחה דרשה זו מאידך, הלכך למדינן תרוייהו.

ואם כל עדת וגו׳. בתורת כהנים דרשו ״עדת״ – זו סנהדרין, נאמר כאן ״עדה״ ונאמר להלן וכו׳ (במדבר לה:כד-כה), ״ישראל״ דרשו המיחדת שבישראל, שהיא של שבעים ואחד, ״ישגו״ יכול יהיו המיחדים חיבים על שגגת מעשה, תלמוד לומר ״ונעלם״, אינם חיבין אלא על העלם דבר. ואמרו עוד: הורו בית דין ועשו יכול יהיו חיבין – תלמוד לומר ״הקהל ועשו״, ההוראה בבית דין והמעשה בקהל, עד כאן.

ובדרך רמז ירצה, שאם ישגו העדה ויטעו מדרך הישר, גם סנהדרי ישראל תורתם תהיה נעלמת מהם, לצד שלא השגיחו על עדת ה׳ לישר המעקשים, כי החטא יוליד חטא אחר, וצא ולמד (גיטין ס.) מהוראת אביי בלא נטילת רשות מרבו ששגג באותה הוראה והרגיש כי דין גרמה, וכדאיתא בסנהדרין (ה:).

אשר נשיא יחטא. פרוש, אפלו בהוראת בית דין כל שאין חיבין בית דין ועשה הוא חיב שעיר, וכן כתב הרמב״ם (הלכות שגגות טו:ח).

או הודע. אמרו ״או״, לצד שקדם ואמר ״ואשם״, ואמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים ד:כג) מלמד שמביא אשם תלוי אם נסתפק, לזה אמר ״או הודע״ פרוש אם הודע אליו ודאי.

ואם נפש וגו׳. אמר ואם בוא״ו להוסיף על ענין ראשון מה שרשם מהדינים בפרשה זו, שאין בהם נגדיות להאמור במה שלפניה.

מעם הארץ. דרשו רז״ל (הוריות יא.) למעט כהן משיח בשגגתו בלא העלם דבר שלא יביא אפלו שעירה. גם מ״ם של ״מעם״ אמרו למעט נשיא בהיכא שאכל חצי זית והוא הדיוט וחצי זית והוא מלך שאינו מביא כשבה. פרוש, מתחלה דורש ״עם הארץ״ שהוא לאפוקי הגדול ומיחד שבהם שהוא כהן המשיח, ודרשא זו היתה נדרשת הגם שהיה אומר ״בעם הארץ״, ומאמרו ״מעם״ חזר וחלק גם חלק מההדיוט, וכגון הדיוט שאכל חצי זית ונתמנה והשלימו, שאינו מביא.

בעשותה. לא היה צריך לומר, ודרשו ממנה בתורת כהנים מעוט ורבוי: מעוט – שאם עשה על פי הוראת בית דין פטור, דסלקא דעתך אמינא מה שקבע הכתוב פר הקהל אינו אלא על בית דין שהיו סבה בהוראתם לחטא, אבל העושים כדינם עומדים להביא כשבה או שעירה, קא משמע לן דדוקא התולה בעצמו. רבוי – שאם תלה בבית דין, פרוש שהורו בבית דין ועשה על פיהם, אם היה יודע שטעו אינו נפטר מצד הוראתם וחיב בשעירה או כשבה, הגם שיביאו בית דין פר החטאת כמשפטו. הרבוי רמוז בתבת ״בעשות״, והמעוט בדקדוק ״בעשותה״, משמע בעשות אותה ולא אחרת, ובזה תבין שתי בריתות בתורת כהנים על נכון.

ואם כבש וגו׳ עד ונסלח לו. צריך לדעת למה הצרך לחלקם לשתי פרשיות, והיה לו לומר למעלה ״והביא קרבנו שעירת עזים וגו׳ או כשבה תמימה״ וגו׳ ולא היה צריך לכתב כל הפרשה. ונראה כי חלקם הכתוב לטעם עצמו שאמרו רז״ל (תורת כהנים ג) בפרשת ואם עז, שבא לרבות אליה בחטאת מן הכשבה, לזה דקדק לומר בכשבה ״כאשר יורם חלב הכשב״, ובשעירה אמר ״ואת כל חלבה יסיר״. וחדא בשלמי נדבה וחדא בחטאת חובה.

גם רואני שיש חדוש בכל האמור, אמרו וסמך דרשו רז״ל (תורת כהנים הכא) שבא ללמד על חטאת נזיר וחטאת מצורע שטעונין סמיכה. ואמרו ושחט אותה לחטאת דרשו (זבחים ז.) שצריך שתהיה שחיטה לשם חטאת, ופרט זה לא נרמז בפרשת שעירה ומכאן אתה למד לשניהם. ואמרו במקום אשר וגו׳ אמרו בזבחים (זבחים מח:) בפרק איזהו מקומן: חטאת מנלן דבעיא צפון, דכתיב ״ושחט החטאת במקום העולה״, אשכחן למצוה, לעכובא מנלן, דכתיב ״במקום אשר ישחט את העולה״ וגו׳, עד כאן. הרי שהצרכו שני כתובים. ושם בש״ס העלה שלמדין לכל החטאות למצוה. ואמרו (תורת כהנים כאן) מדם החטאת דרשו שצריך לקבל דמה לשם חטאת, וכן בכל מה שכפל יש בו חדוש משפט, ולזה חלקינהו קרא ללמד חקים ומשפטים וכו׳.