אור החיים על ויקרא פרק ו

צו את אהרן. אמרו זכרונם לברכה בתורת כהנים (עיין קידושין כט.) אין צו אלא זרוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז כל מקום שיש בו חסרון כיס, עד כאן. הנה לתנא קמא יש כאן זרוז, לצד מה שגדלו פרטי דיני העולה בלילה, מה שאין משפט דומה לה בכל הקרבנות, לזה זרזו מיד, פרוש לאותו זמן יתנהג, כמו שלמדו בתורת כהנים מפרשת נרות דכתיב (ויקרא כד:ב) ״צו את בני ישראל ויקחו אליך״ וגו׳, וכתיב (במדבר ח:ג) ״ויעש כן אהרן״. לדורות, פרוש שיתנהגו משפטי העולה ככתבן לדורות, שאמרו זכרונם לברכה (פסיקתא פסוק את קרבני לחמי במדבר כח:ב) וזה לשונם: לפי שהיו ישראל אומרים, לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין, עד כאן, הרי שיש מקום לטעות שלא תנהג לדורות.

וחסרון כיס שאומר רבי שמעון, רבו בו הפרושים: יש אומרים לאו דוקא חסרון כיס, אלא הוא הדין רבוי הצער, ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה, והוא חסרון כיס, ויש אומרים חסרון כיס הוא לישראל, שאברי עולה נשרפין על המזבח ואינם נהנין מהם, ויש אומרים חסרון כיס לכהן, שהוא ירצה להקריב קרבנות אחרים שיש לו זכות בהם, מה שאין כן העולה שכלה כליל ואין לו בה אלא העור, וכל הדברים רחוקים בעיני.

ואולי נראה שהוא על התמדת עצים שאמרו זכרונם לברכה (יומא מה.) שלש מערכות של אש היו שם וכו׳, שלישית אין עליה כלום, אלא לקים ״אש תמיד תוקד״ וגו׳ עד כאן, על פרט זה אמר חסרון כיס, פרוש ללא דבר, שאין בו אחד מהקרבנות, אלא שתהיה האש אוכלת עצים כל הלילה, וגם הם שוים ממון.

עוד נראה כי חסרון כיס הוא, לצד שמצות עולת תמיד עשה בה הכתוב דבר גדול, דכתיב (ויקרא ו:ה) ״ובער עליה הכהן וגו׳ וערך עליה העלה״, ותנו רבנן בתורת כהנים: מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר? תלמוד לומר ״עליה העולה״, עד כאן, ותניא בתוספתא דפסחים: כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר וכו׳ פסולים וכו׳, עד כאן.

הא למדת, אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול. ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כיס. הרי שהביא כבש בן שנתו, ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר, ולצד שאומרים לו עמוד עד שיקריב תמיד של שחר, הרי זה הפסידו בשהית שעה אחת, כי מונין שעות לקדשים, כדאיתא בפרק ב׳ דזבחים (זבחים כה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות לט:).

וכן משכחת לה אם קמץ והקטיר קודם הרי זה פסול, גם משכחת לה שיהיה זמן שלא היה להם כבשים להקריב, בזמן שהיתה ירושלים במצור ואין מציאות לעבודת בית אלהינו להקריב קרבן מהקרבנות הבאים משאר בעלי חיים והמנחות והקטרת, וצריכין ישראל לתת ממון רב בכבש לצד שאין מציאות להקריב עד שיקדים, וכן תמצא (בבא קמא פב:) שהיו משלשלין להם קפה מלאה דינרי זהב בעד כבש אחד, ואין לך חסרון כיס גדול מזה, ואולי שאם לא היה העכוב הנזכר לא היו נותנים כל הפלגה בכבש אחד בכל יום ובפרט מנכסי גבוה.

לאמר. אין ידוע למי יאמרו, ואם לדורות, הרי דבר זה נשמע מאמרו ״צו״, כמו שכתבנו בסמוך, ואם לומר לישראל כדי שיכינו העולה ומכשיריה ועצי המערכה, הרי אמר ״וידבר ה׳ וגו׳ לאמר״.

ואולי כי צוה עליו שיאמר לאהרן דרשות הרמוזות במכתב אלהים, והדקדוקים אשר יכון להם הכתוב, כי הפסוק הוא כחזון הסתום, ומה שתמצא שדרשו רבותינו זכרונם לברכה אינו אלא לפי מה שקדם אליהם מההלכות שנאמרו למשה בסיני, ואותם צוה ה׳ לאמר לאהרן.

או ירצה, לצד שהכשיר עולים על המזבח, הגם שנפסלו כאמור בדבריהם (תורת כהנים) בפרוש הכתוב, לזה צוה שיאמר להם שישתדלו לבל יעלו מן הפסולין, בראותם כי אינם יורדין יחשבו כי אין קפידה כל כך בעליתם ולא יתנו עליהם לב לשמרם לבל יעלו, לזה צוה לאמר להם, שישמרו שלא תעלה אלא תורת העולה, פרוש עולה כתורתה וכמשפטה בלא לינה בלא יציאה וכו׳:

זאת תורת העלה וגו׳. רבי יהודה דרש (תורת כהנים כאן) שלשה מעוטים: ״זאת״, ״היא״, וה״א של ״העולה״ שניה, למעט נשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים – אלו אם עלו ירדו. אבל הלן, וזבח היוצא, והטמא וכו׳, אם עלו לא ירדו, וכל שאר הפסולין אם עלו לא ירדו, כי תבת ״תורת״ רבוי הוא.

וזה שעור הכתוב ״זאת תורת העלה היא העלה״, פרוש, כל שעלתה על מוקדה וכו׳, תורת עולה יש לה, ואין לך בה פסול אלא קודם שעלתה, אבל אם עלתה על מוקדה על המזבח, תורת עולה יש לה בכל גוונא, וכל הפסולין טהרם המזבח זולת שלשה דברים שמעט כנזכר, שלא היה לו לומר אלא ״תורת העולה עולה על מוקדה״ ואמר ״זאת״, ואמר ״הא״, ואמר ״היא״, למעט כנזכר:

היא העלה. כתב רש״י זכרונו לברכה מיעט הרובע וכו׳, לא ידעתי למה בחר יותר לפרש הכתוב אליבא דרבי שמעון ולא אליבא דרבי יהודה, שכתב למעט הנשחט בלילה, ושנשפך דמה. ועוד לא דקדק יפה הרב בלשונו, שלא כתב המיעוטים ב״זאת״ אלא ב״היא העולה״, ורבי שמעון מ״זאת״ דריש.

ופשוט אצלי כי ממעוט ״זאת״ לבד דריש רבי שמעון, ולא מ״היא העולה״, כי אין צריך לרבי שמעון מעוטים רבים לפרטים שאמר בהם אם יעלו ירדו, כמו שמעט רבי יהודה שלשה [פרטים] משלשה מעוטים, שאם באנו לומר כן צריכים אנו למעוטים רבים מלספור, כי רבים הם הפרטים שהזכירם רבי שמעון שעליהם בא המעוט, אלא ודאי כי ממעוט אחד מעט הכל, כל שאין פסולו בקדש אין הקדש מקבלו, וכיון שאין צריך אלא מעוט אחד וקתני ליה בבריתא (זבחים פד.) תלמוד לומר ״זאת״, מנין לרש״י לומר שדורש ״היא העולה״?

ותמצא שאמרו בהוריות (ב.) על מתניתא דקתני ״נפש אחת״ וכו׳, הרי אלו מעוטין, העושה מפי עצמו וכו׳, ומוקי הש״ס הבריתא כרבי יהודה, ופריך דלמא רבי שמעון היא, ומשני מאן שמעת ליה דדריש מעוט כהאי רבי יהודה, דתניא ״זאת תורת העלה הוא העלה״ הרי אלו מעוטין, הרי כי רבי שמעון לא דריש מעוט.

על מוקדה על המזבח. יתבאר על דרך אמרם בפרק המזבח מקדש (זבחים פה:) כל אלו שאם עלו לא ירדו, אם ירדו לא יעלו. אמר עולא: לא שנו אלא שלא משלה בהם האור, אבל משלה בהם האור – יעלו. והגם דאיכא התם מאן דמתני אסיפא דעצמות והגידים והקרנים וכו׳, הרי מסיק בגמרא דלא נפקא פלוגתא אלא בסיפא, אבל ברישא דרישא האברים והאמורים הפסולים שנתרבו מהעולה שאם עלו לא ירדו ואם ירדו לא יעלו, לכולי עלמא אם שלט בהם האור יעלו הגם שירדו.

ולזה אמר הכתוב, כנגד אותם שמשלה בהם האור ״על מוקדה״, וכנגד אותן שעדין לא משלה בהן האור אלא עלו למזבח אמר ״על המזבח״, וחלקם הכתוב לצד שישתנו בדינם, ״על מוקדה״ תעלה הגם שירדה, אבל מה שהוסיף הכתוב לומר ״על המזבח״, דוקא אם עלתה ולא ירדה:

ולזה הקדים הכתוב לומר ״על מוקדה״, קודם אמרו ״על המזבח״, ומן הראוי יקדים עלית המזבח כי אינה מוקדה אלא אחר שקדם המזבח, אלא נתכון לרשום הדרגה ראשונה שבה יחזור הפסול כשר ממש לענין אם ירדו יעלו, ואחר כך אמר הדרגה שניה שאין בהם הסרת פסול, אלא כל עוד שהם על המזבח כנזכר.

ובתורת כהנים נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע, רבן גמליאל סובר ״על המזבח״, כל דבר שראוי למזבח אם עלו לא ירדו, ואפלו נסכים, ורבי יהושע סובר ״על מוקדה״ דוקא ולא נסכים וכו׳, ושבעים פנים לתורה (זוהר קדוש חלק א מז:).

ובדרך רמז תרמז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות ארך הגלות. נראה למי דומה: למצרים ארבע מאות, לבבל שבעים, לשניהם יחד ארבע מאות ושבעים, והן היום אלף ותרע״ב מה איחל עוד? ולא גלות לבד אלא ענוי מהאמות, כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבדו, ואשר זה יסובב חשוב לא טוב, כי שפת אמת לא הכרה בכוננות והאריכה לשון שקר. ובא הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, קורא הדורות מראש והודיע למשה לזרז לישראל, ובראשם בני תורה שפתי כהן אשר תורה יבקשו מפיהו, אהרן ובניו, להודיע לדורות את הדבר הזה.

זאת תורת העלה, אמר ״זאת״ למעט כל העליות שאין כמוה עולה, וחזר ופרש מי היא זאת, ואמר הוא העלה כבר, דכתיב (שיר השירים ג:ו) ״מי זאת עולה מן המדבר״. ״על מוקדה על המזבח״ הם שני פרטים שאנו בהם, האחד שאנו בני תורה, מה שאין בכל האמות, והשני שאנו מיסרים בגלות ויסורין ודלות. כנגד התורה אמר על מוקדה שנמשלה התורה לאש, וכן תמצא שאמרו זכרונם לברכה (תענית ד.) האי צורבא מרבנן דרתח אוריתא וכו׳, וכנגד הגלות וענפיו אמר על המזבח כי היסורין מתיחס להם שם מזבח להיותם כפרה, וכן הוא בלשון חכמים (ברכות ה.). והודיע הכתוב כי באמצעות שני דברים תהיה עליתנו מיועדת בהפלגות המעלות משנות לשבח שבחים אשר לא היה ולא יהיה.

ובאר עד מתי יהיו ישראל בגדר שני דברים אלו, כל הלילה, שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה ״שומר מה מלילה״ (ישעיהו כא:יא), וכן בפסוק ״ליני הלילה״ דרשו זכרונם לברכה על הגלות, עד הבקר שהוא זמן שיריק עלינו כבודו ואתא בקר, והזמן הוא אחר עבור ת״ק לאלף הששי, לפי מה שקדם לנו מדבריהם זכרונם לברכה (בראשית רבה יט:ח) כי יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, ומהשכל יהיו ת״ק ראשונה מדת לילה ות״ק שניה מדת יום, והודיע ה׳ כי עד הבקר שכשיגמר ת״ק שנה בגלות עד הבקר שיהיה העליה, ובקר זה אין אני יודע אם בקר של אלף החמישי או בקרו של אלף הששי כי באלף הרביעי גלה כבוד ישראל בעקבו, לזה גלה ה׳ סודו ביד עבדיו הנביאים כי הוא לבקר שני, והוא אמרו (ישעיהו לג:ב) ״היה זרעם לבקרים״ – לשני בקרים, לבקר שני אם לא לבקר ראשון. ולזה אמר ״עד הבקר״ הידוע שהוא שני ולא בקר הבא ראשון בגלות. ואולי כי לזה רמז הנביא באמרו (ישעיהו כא:יב) ״אמר שומר אתא בקר וגם לילה״, פרוש הגם שאתא בקר ראשון לא הועיל ובא גם כן הלילה אחריו כי לא נושענו בו. ואולי כי אלו ישראל היו שלמים היו נגאלים בבקר ראשון.

והוא מה שרמוז בדבריהם שלא נגזר על ישראל גלות אלא יום אחד, דכתיב (תהלים כ:ב) ״יענך ה׳ ביום צרה״, פרוש יומו של הקדוש ברוך הוא, ולא נשארים אלא תרע״ב שהם עק״ב שנשארו מאלף הרביעי ות״ק של אלף החמישי, הרי תרע״ב, ובבקר היו נגאלים, ולצד מעשיהם הרעים עכב ויעד בקר שני, ולזה נתכון באמרו (ישעיה לג:ב) ״ה׳ חננו לך קוינו״ וגו׳, פרוש קוינו להיות הגאלה בבקר ראשון שלא לעכב עד בקר שני, אבל על כל פנים היה זרועם לבקרים כשיעברו שנים.

ואמרו ואש המזבח תוקד בו, יודיע הכתוב כי באור בקר תעשן אף ה׳ ואש מפיו תאכל על אשר ענונו בני עולה ויסרונו ביסורי נקמה, ובפרט בני המערב הפנימי אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד. והוא אמרו ״ואש המזבח״ שרמזנו בו בחינת היסורין מהאומות ולא רחם לבם לאשר הכה ה׳ זה ימים והשפיל גאון יעקב, ולא נהג בם בחינת דראון, לומר די ראות עליוני עליונים למטה מטה. אש מזבח זה תוקד בו בנעלם הנעלמים כי הוא המקנא ולובש קנאה, ורמז גם כן באמרו ״ואש המזבח״ לבחינת עקדת יצחק, גם המזבח יגיד אל בחינת הדין כי יתעוררו הדינים ויתגברו, והוא סוד אמרו תוקד בו, והבן.

ולבש הכהן מדו בד. ירצה למדת החסד והרחמים כי יתכנה בשם כהן, הכונה שגם החסדים יסכימו לנקום נקם, ועין מה שפרשתי בפרשת וארא וגו׳ בפסוק (שמות ו:ב) ״ויאמר אליו אני ה׳״. ואמרו ״מדו בד״ יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה כי כל נפש שהורגים האומות מישראל על קדוש שמו יתברך, הקדוש ברוך הוא רושם מדמו צורת הנהרג ההוא במלבוש ואותו ילבוש יום נקם בלבו, והוא אמרו מדו אשר בו, אותם שהם בד, שהם ישראל אשר הם (במדבר כג:ט) ״עם לבדד ישכן״ ושרשה בד. גם ירמז אל האחדות שהם נהרגים על אשר לא יחפצו לשתף שם שמים ודבר אחר ומיחדים שמו יתברך.

ואמרו ומכנסי בד ירמז למה שהרגו האמות מהאנשים הנגשים אל ה׳, המכניסים אמונת ה׳ ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקירי אל עליון אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם, והוא מה שדקדק לומר ״ומכנסי בד״ לשון הכנסה. בד הוא בחינת האחדות, לאלה אמר ״על בשרו״, פרוש, אין דבר מפסיק בינם לבין ה׳, ואמר בשרו לשכך את האזן, על דרך אמרו (ירמיהו יג:יא) ״כאשר ידבק האזור אל מתני איש״ וגו׳, (במדבר יא:א), ״באזני ה׳״, (תהלים לד:טז) ״עיני ה׳״, ולצד מה שעשו להצדיקים הללו יחתם גזר דין לאמה רשעה.

ואמרו והרים את הדשן כנגד מה שהרעו בבחינת היסורין והענויים אשר צררו אותנו, ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם ומאכילים אותם ומלבישים אותם, וצא ולמד ממה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא, ילקוט במדבר יא:ה) בפסוק ״זכרנו את וגו׳ את הקשואים״ וגו׳, חנם היו אוכלים הכל, והן גלות ישמעאלים, אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל, ולא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו מדוד והבה, ועוד אדם נגזל במה שיש לו והם תובעים ממנו מה שאין לו, וכוס זה ישקוהו עד שימות. וכנגד זה אמר והרים אל מרים ראשי את הדשן אשר תאכל האש אש העמים, כי מצינו שצרת האמות תקרא אש, וצא ולמד מאש בין הכרובים (יחזקאל י:ב), את העולה שהיא האמה הנקראת עולה.

ואמרו ״על המזבח״ יתבאר על דרך מה שנחלקו רמב״ם (הלכות תשובה פ״ו) וראב״ד בענין משפט העובדי כוכבים המענים אומתנו, כי הראב״ד סובר שישפטו על אשר הרעו יותר מהקצוב להיותם בעלי בחירה ורצון. ורמב״ם סובר כי ישפטו גם על העקר, וכבר כתבתי בפרשת בין הבתרים (בראשית טו:יד) כי האמת הוא שישפטו על הכל בטוב טעם. ומחדש אני דובר כי מהתוספת יקח ראיה אל העקר, שאם כונת המענים לקים מצות ה׳ היה להם שלא להוסיף, וממה שהוסיפו גלו דעתם כי לא למצוה יכונו. והוא אמרו ״על המזבח״, פרוש, ביתר על השעור שהוא לכפרה שקצב ה׳ להם אותו, שיעשו ביותר מהקצוב, ושמו אצל המזבח שהוא הקצוב לכפרה, וידין ממנו כי לא למצות ה׳ הם מתכונים, שהיתר יגלה על בחינת הנגזרה לכפרה אם לה מתכונים או בשנאה להרע לבד ונמצאים מתחיבים על הכל. או ירצה כי הגם שעדין לא שלמו ימי גלות יבוא ה׳ למנין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה אשר קצב ה׳ בגזרת הגלות. עוד ירצה כי יקריב מעשה הצרות לפני מדת הדין שמתיחסת למזבח כדי לנקם נקם מאויבינו.

ואמרו ופשט וגו׳, להיות שבגדים הראשונים הם לעשות משפט בעושי רעתנו, ועכשיו בא להיטיב להוציאנו מהגלות ולהיטיב אותנו, לזה ילבש בגדי בחינת ההטבה, כי לא יעכב קבוץ גליות עד כלות עושי רשעה, אלא תכף ומיד יקבץ נפוצותינו ויוציא אותנו ממחנה האנשים הרשעים אל מקום טהור, היא ארץ ישראל הטהורה, כי ארץ העמים היא טמאה היא ועפרה ואפלו אוירה (שבת טו.), ואין לך מקום שיקרא טהור זולת ארץ הקדושה. גם ירמז באמרו מקום טהור מקומו של הקדוש ברוך הוא הנקרא טהור כביכול.

ואמרו והאש על המזבח, פרוש, לא תדמה כי אין צרה לעושי רשעה אלא הרעה ההיא אשר יעשה ה׳ בהם שפטים בהוציא אותנו מביניהם, לא כן, אלא ״והאש״, היא בחינת אש המשפט ״לא תכבה״, ובער עליה הכהן עצים – הם האמות שהם עצים יבשים, על דרך אמרו (דברים כ:יט) ״כי האדם עץ״, וכן אמרו ברבות (איכה רבה, פתיחתא) וזה לשונם: העצים אלו הגליות, עד כאן.

ואמרו בבקר בבקר ירצה, לפי מה שהקדמנו כי זמן הגאלה היה ראוי להיות בבקר ראשון של שנת הת״ק לאלף החמישי, ולסבת העון נתעכב עד בקר שני, ואמר הכתוב כי לא מפני זה יזכו האמות ולא יבא עליהם מה שהיה צריך לבא עליהם בבקר ראשון. לו יהי שישראל לא זכו לגאל, אף על פי כן לא ימלטו האמות מהצרה שהיתה עתידה לבא עליהם אז, ויביא ה׳ עליהם מה שנתחיבו בבקר ראשון ובקר שני.

ואמרו וערך עליה וגו׳, יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא קמא פג.) הכל לפי המביש והמתביש, כי אינו דומה נכבד המביש נכבד לבזוי המביש נכבד, ואין צריך לומר עבד המביש את רבו, והוא אומר ״וערך עליה העלה״ שהוא האמה הישראלית בכללותה. והקטיר עליה פרוש יעריך גם כן בחינת הצדיקים השלמים מבחרי ישראל שלמים שבהם המעלים ריח בשמים, על דרך אמרו (בראשית כז:כז) ״ראה ריח בני כריח שדה״. ותדע כי כל העובר עברות ריחו נודף לרעה, והמעשה שהובא בדבריהם (קב הישר פרק ז) שהיה עובר אליהו וראה אדם רשע ומנע עצמו מהריח ריחו הרע יותר ממה שהרגיש בעברו על סרחון נבלה, ובהפך יהיה לאיש צדיק שלם שיעלה ממנו בשם כריח הגן, לזה זכר זכרון ערבתם בלשון הקטרה, והמכון כי ישפט בפרטות את אשר הרעו לאנשי בשם. עוד ירצה כי כאשר יעריך ה׳ את העולה לנקם נקמתה מהמרעים, לא יעריכנה בפני עצמה אלא יקטיר עליה המבחרים והשלמים שבאמה שיקראו בשם ״חלב השלמים״, שבזה תגדל מעלתה של האמה לנקם נקמה גדולה משונאיה.

ואמרו אש תמיד וגו׳, פרוש, הגם שיכה ה׳ בהם מכה רבה, לא תכבה אש ותמיד תוקד על המזבח, על דרך אמרו (יואל ד:כא) ״ונקיתי דמם לא נקיתי״, עד אבוד רוח הטמאה מן הארץ, והיה ה׳ למלך על כל הארץ (זכריה יד:ט).

והכהן וגו׳. תחתיו מבניו – בפרק התכלת (מנחות נא.) דרשו שבא לכהן גדול שמת ועדין לא מנו אחר תחתיו שבנו של מת יביאנה במקומו, והוא אמרו תחתיו מבניו. ודרשו מ״ם של מבניו לדרשא אחרת, דתניא שם: ״בניו״ – אלו כהנים הדיוטים, או אינו אלא כהנים גדולים? כשהוא אומר ״והכהן המשיח תחתיו מבניו״ – הרי כהן גדול אמור, מה אני מקים ״בניו״? בהדיוטים. ומסיק שם בגמרא דמאמרו ״מבניו״ דורש כן.

ובהוריות פרק ג׳ (הוריות יא.) אמרו עוד: כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה מנלן? דכתיב ״והכהן המשיח תחתיו מבניו״, נימא קרא ״והכהן מתחתיו מבניו״, מאי ״המשיח״ וכו׳, עד כאן. וקשה, והלא צריך לומר ״המשיח״ ללמד על בניו האמורים בתחלה שהם הדיוטות כמאמר התנא בפרק התכלת. ויש לומר שללמד על בניו האמורים בתחלה שהם הדיוטות שפיר נשמע, הגם שלא היה אומר ״המשיח״, כי שני כתובים בכהן אחד למה לי? אלא ודאי ש״בניו״ דרישא בהדיוטים, ״בניו״ דסיפא בגדולים, ולא היה צריך לומר ״המשיח״ אלא לדרשא למשוח כהן גדול בן כהן גדול.

ועדין קשה בכתוב למה אמר תחתיו מבניו שהיה צריך לומר ״מבניו תחתיו״. ואולי שיכון להסמיך בניו ל״יעשה אותה״ לכון דרשת פרק התכלת (מנחות כז:) שאם מת כהן גדול ועדין לא מנו אחר במקומו – בנו יביא במקומו. וזה שעור הכתוב: ״והכהן המשיח תחתיו יעשה״, ואם עדין לא נתמנה – מבניו של מת יעשה אותה. ואם היה אומר הכתוב ״הכהן המשיח מבניו תחתיו״, אז תהיה הכונה שאין חיוב על בנו להביא אלא אם יהיה תחתיו, שכן משמע דוקא תחתיו, פרוש שנתמנה או שהוא ראוי לעמד תחתיו. ומאמרו ״מבניו יעשה״ משמע כל יורש יביא. ולרבי שמעון שחולק וסובר שאם לא מנו אחר תחתיו באה משל צבור, אמר ״תחתיו מבניו״ לסמך ״מבניו״ ל״יעשה״, לומר כי אין ראוי לשום אדם אחר לכנס תחת הכהן זולת בנו. אחר שפרשתי זה מצאתי שכן דרשוה בתורת כהנים למבין משמעות הבריתות על נכון.