ויקרא ה, ז

וְאִם לָא תִמְטֵי יְדֵהּ כְּמִסַת שֵׂיתָא וְיַיְתִי יָת חוֹבְתֵהּ דִי חָב תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה קֳדָם יְיָ חַד לְחַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא

וְאִין לָא תֶאֱרַע יְדֵיהּ כְּמֵיסַת לְמַיְיתַיָא אִימְרָא וְיַיְתֵי יַת קָרְבַּן אַשְׁמֵיהּ דְחַב תְּרֵין שַׁפְנִינִין רַבְרְבִין אוֹ תְּרֵין גוֹזְלִין בְּנֵי יוֹנַיָא קֳדָם יְיָ חַד לְחַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא

ואם לא תגיע ידו די שה הקל הכתוב על החוטא באלו להביא קרבן עולה ויורד ויתכן שהטעם בשבועות מפני שאינן חייבי כריתות ובטומאת מקדש וקדשיו מפני שהוא טועה בדבר מצוה כי הכהן האוכל קדשים והבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן עוסק הוא במצוה ודעתו לשמים ולפיכך אע"פ שחטא בהעלמת הטומאה ריבה לו הכתוב כפרות ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא ה׳:ז׳) כי טעם אחד לעולה שיקרב על המזבח כנגד האמורין בחטאת הבהמה ויפה פירש:

ואם לא תגיע ידו. כי היד היא העושה מלאכה והיא הקונה רמז למי שאין לו:

אחד לחטאת ואחד לעולה. ויאמר רב יצחק כי טעם אחד עולה בעבור שלא תגיע ידו אולי עלה על רוחו מחשבה והקרוב אלי שהאחד כנגד האמורים והשני חטאת כמשפט:

ואם לא תגיע. לפי שטמא הנכנס למקדש ושבועת בטוי אינן נהנין מן החטא הקל עליהם הכתוב בקרבן עולה וירד אבל אוכל חלב ודם ואוכל ביום הכפורים ועושה מלאכה בשבת והבא על הערוה שנהנין מן החטא הם בקרבן קבוע וכ"ש עובד ע"ז בשוגג שפשט ידו בעיקר. ונהנ' מן ההקדש דאיכא תרתי שנהנה ונשבע לשקר כמו כן מביא אשם בכסף שקלים:

ואם לא תגיע ידו. אין אומרים לו ללוות ואין אומרים לו עסוק באומנותך יש לו (ואין לו) [שה] ואין לו צרכיו מנין שיביא קרבן [עני] ת״ל די שה.

אחד לחטאת ואחד לעלה. הואיל ואין לו למזבח בחטאת העוף רק דמה שאינה אכילה לפיכך צריך להביא שנים אחד לחטאת לאכילת הכהן ואחד לעולה לאכילת המזבח, אבל כשעשיר חייב חטאת דיו בכשבה או שעירה לפי שיש ממנה הכשר אכילה לכהן והאימורים אכילה למזבח.

ואם לא תגיע ידו וגו׳. פרוש, הגם שהגיעה ידו ליותר משתי תורים ושני בני יונה, כל עוד שלא השיג ידו די שה חסר אסר או חסר פונדיון, הרי זה מביא קרבן עני.

ובתורת כהנים דרשו ידו – אין אומרים לו ללוות ואין אומרים לו עסוק באומנותו וכו׳, הטעם משום דחביבה מצוה בשעתה, וכמאמרם זכרונם לברכה (תורת כהנים כאן; פסחים סח.) בפסוק ״ואם לא תשיג ידו די שה״, יש לו שה ואין לו צרכיו, מנין שיביא קרבן עני? תלמוד לומר די שה, פרוש, היה לו לאדם זה שה אבל הוא לו לצרכיו של זה האדם, כמו שתאמר היה לו או לכסותו או למחיתו, הרי הוא כאלו אין לו, והוא שדקדק לומר ״די שה״ פרוש בידו להביא שה, וזה הגם שיש לו השה אין בכחו להביאו כי הוא צריך לו.

וראיתי לרבינו הלל שפרש ״צרכיו״ – פרוש, של שה שאין לו, שהדין הוא שהוא צריך להטפל בו להביאו לעזרה. וזה דחק, כי מה טרח בזה יותר מהבאת תורים ובני יונה? ואם על גדל הכבש – יוליך בידו מעות למקדש ושם יקנה. ואם לצד שהשה צריך סמיכה, והלא סמיכה אינה מעכבת, ולמה יבטל קרבנו בשביל הסמיכה ויביא קרבן עני? ואנו שנינו בסוף מסכת נגעים (נגעים פי״ד מי״ב): עשיר שהקריב קרבן עני לא יצא. והגם שבמסכת נגעים שנו לה, הוא הדין לכל קרבן עולה ויורד, וכן מוכח בדברי רמב״ם פרק י׳ מהלכות שגגות. אבל הסמיכה אינה אלא שירי מצוה, ואם לא סמך כפר, כאמרם בריש זבחים (זבחים ו:).

שוב ראיתי שדרשו בתורת כהנים בפרשת יולדת ״אם לא תמצא ידה״ וגו׳, יש לה שה ואין לה צרכיו מנין שתביא קרבן עני? תלמוד לומר ״די שה״, עד כאן. הנה דרשה זו צריכה לענין נסכים, כי הנסכים מעכבין וקרבן יולדת עולה הוא שטעון נסכים. ומעתה רבוי זה שרבה הכתוב בפרשה זו של חטאת מה הוא? אם לסמיכה, קשה למה אצטריך לומר ״די שה״ בעולה, והלא קל וחומר הוא – אם בחטאת שאין צרכיה מעכבין מכל שכן שיביא קרבן עני בשבילה, עולה שצורכיה מעכבין מכל שכן שיביא קרבן עני! אלא ודאי נראה כמו שכתבתי, וכן ראיתי שהסכים הרב בעל קרבן אהרן.