ויקרא כג, טו

ממחרת השבת. ממחרת יום טוב:

תמימת תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות:

וְתִמְנוּן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָּבָא מִיוֹם אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא שִׁבְעָא שָׁבוּעִין שַּׁלְמִין יְהֶוְיָן (נ''א תְּהֶוְיָן)

וְתִימְנוּן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא קַמָאָה דְפִסְחָא מִן יוֹם אִיתוֹיֵיכוֹן יַת עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא שְׁבַע שְׁבוּעִין שַׁלְמִין יֶהֶוְויַן

וטעם וספרתם לכם כמו ולקחתם לכם (ויקרא כ״ג:מ׳) שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו ואין כן "וספר לו" (ויקרא ט״ו:י״ג) "וספרה לה" (שם פסוק כח) דזבין שהרי אם רצו עומדים בטומאתם אלא שלא ישכחוהו וכן "וספרת לך" (ויקרא כ״ה:ח׳) דיובל שתזהר במספר שלא תשכח ובת"כ (בהר פרשה ב א) וספרת לך בב"ד ולא ידעתי אם לומר שיהיו ב"ד הגדול חייבין לספור שנים ושבועות בראש כל שנה ולברך עליהן כמו שנעשה בספירת העומר או לומר שיזהרו ב"ד במנין ויקדשו שנת החמשים והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל והטעם בהם אחד על כן "תספרו חמשים יום" שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו כמו שאמר ביובל וזה טעם "תמימות" שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט) שהיתר כמו החסר איננו תמים והנה טעם הפרשה שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם (ויקרא כ״ג:ט״ז-י״ז) ויביא קרבן עליו (שם יח-כ) ולכך הזכיר הקרבנות האלה בפרשה כי הם בגלל המנחות שהם העיקר בחג הזה ולא הזכיר המוספין בהן כאשר לא הזכירם בשאר המועדים:

לולי הקבלה היה נראה כי ספירת הימים כשנות היובל והמכחישים אמרו כי טעם תמימות שלא תעלה במספר השבת הראשונה שיחל ממחרת׳:

וספרתם לכם. כמו ולקחתם לכם, שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר כקבלת רז"ל. ומה שכתוב בזב וזבה (ויקרא ט״ו:י״ג) וספר לו, וספרה לה אינו מהענין הזה, אלא לומר שלא ישכחוהו.

והנה עיקר המצוה הזאת שיתחיל לספור מיום ט"ז בניסן שהוא תחלת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לה' יתברך ויקריב עליו קרבן, והמספר הזה ישלם בתחלת קציר חטים, ואז יביא ממנו סלת חטים מנחה לה' יתברך ויקריב עליו קרבן, והנה המנחות עיקר המצוה לא עיקר הקרבנות כי לא היו הקרבנות באים כי אם בשביל המנחות. ומלת חדשה לומר שלא יביאו מנחה בבית ה' עד שיביאו המנחה הזאת של חטים ביום חמשים, הוא חג השבועות. והוסיף להזכיר בשביתת החג הזה חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, לפי שהנפת העומר ומנחה חדשה הם תלויין בחג הזה, ובא ללמדך שאפילו בזמן הזה שאין עומר ומנחה תצוה התורה באיסור החדש ובשביתת חג השבועות. ולפי שהזכירו בחג הזה לא הוצרך להזכירו ביום הזכרון ולא בחג הסוכות, כי כל המועדים דין אחד להם, חיובן בין בארץ בין בחו"ל. ומה שהזכירו ביוה"כ, בעבור שכפרתנו בו תלויה בקרבנות ועל כן הוצרך להזכיר חקת עולם ללמדך שאין הקרבנות מעכבין. וכן לא הזכיר בכאן בחג המצות חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם, אבל בפרשת החדש הזה לכם הזכיר כן, מפני שתלה שם הדבר בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו הוצרך לומר שיהיה חקת עולם בכל מושבותיכם, כן כתב הרמב"ן ז"ל.

וספרתם לכם ממחרת השבת ע״י ששבעה שבועות אלו בין שני ראשי זמנים של קציר שעורים ושל קציר חטים שמצות שמיטה נוהגת בהם והם שעליהם אמר ירמיה שבועות חוקות קציר ישמור לנו ופרש״י שבעה שבועות שחקק לנו בהם שני חוקות קציר חק העומר ושתי הלחם ישמור לנו שיהא הקציר בזמנו לפיכך דבר גדול תלוי במנינם כדי להיותו דוגמא וזכרון, כשם שאנו מונין יומי ושבועי ולאחר השבת השביעית אנו מקדשים את יום החמישים, כך אנו צריכים לעשות בשמטה ויובל. וכל עצמן של תוכחות שבספר זה לא נאמרו אלא על השמטת השמיטין, שהרי יש בהם מ״ט מיני פורעניות כנגד ארבעים ותשע שנים שביובל אם מבטלים בהם שמיטין.

ממחרת השבת אם אתה אומר ממחרת שבת בראשית פעמים שאתה מונה חמישים ושנים חמשים וארבעה חמשים וששה לא פחות ולא יתר וסימן לא בד״ו פסח, הא מה אני מקיים ממחרת השבת ממחרת י״ט.

וספרתם לכם ממחרת השבת. יום טוב, כמו למעלה. שבע שבתות. וכתיב: תספרו חמשים יום, דמצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי:

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה הטעם שצוה הקב"ה לספור את העומר מפני שכל איש ישראל היה עסוק בקציר שלו וכל אחד בגרנו מפוזרים וישכחו עלייתם לרגל. ובמדרש טעם אחר משל לאחד שהיה חבוש בבית האסורים וצעק למלך להתירו אמר המלך להתירו ולתת לו בתו והיה מונה והולך עד בוא הזמן כך עשו ישראל בצאתם ממצרים שאמר להם שיהיו בני חורין ויתן להם התורה שנאמר תעבדון את האלהים על ההר הזה. וי"א טעם אחר מפני שהעולם בצער מפסח עד שבועות על התבואות והאילנות כדאיתא בפ"ק דר"ה מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות הוא אמר הקב"ה הקריבו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות אילן ומפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג מפני שחג זמן גשמי שנה הוא אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה וכו'. ולפיכך צוה הקב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לפניו בתשובה שלימה ולהתחנן לו לרחם עלינו שיהיו התבואות כתקנן זש"ה ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חוקות קציר ישמור לנו אלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת:

וספרתם לכם וגו׳. אמרו לכם, לצד שצוה ה׳ לספר שבע שבתות, ואמרו זכרונם לברכה (זוהר ח״ג צז.) כי לצד שהיו בטמאת מצרים ורצה ה׳ להזדוג לאמה זו, דן בה כמשפט נדה שדינה לספר שבעה נקיים, וצוה שיספרו שבעה שבועות ואז יהיו מכשרים להכניסתם כלה לחפה. והגם כי שם שבעה ימים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטמאה, וגם היותם בכללות ישראל, שער התמים דעים כי כן משפטם. ועין מה שפרשתי בפסוק (שמות יט:א) ״בחדש השלישי לצאת״ וגו׳. והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם, פרוש סבת ספירה זו היא לסבתכם, לטהרתכם, שזולת זה תכף היה ה׳ נותן להם התורה. ולדרך זה ידיק על נכון טעם ממחרת השבת ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלמים, ולצד שיום ט״ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן מקצת היום היו עדין בארץ מצרים, לזה יצו ה׳ לספר ממחרת. והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה׳ כידוע ליודעי חן. וכפי הפשט לזכרון העובר ביום השבת לזכרון ״כי ששת ימים״ וגו׳, והמשכיל יבין. ועין מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק ״ויכל אלהים ביום השביעי״ (בראשית ב:ב).

ובדרך רמז רמז באמרו וספרתם על דרך אמרם זכרונם לברכה כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, ובאמצעות תחלואי הנפש וטמאת התעוב יתלכלכו ויחשיך אורם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה לב:ב) כי הלוחות של סנפרינון היו. לזה אמר וספרתם לכם, פרוש, באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמכם.

ממחרת השבת מיום וגו׳. פרוש, מעכשיו קודם שתכנסו לארץ ״ממחרת השבת״, וכנגד אחר ביאתם לארץ אמר מיום הביאכם וגו׳, ולזה הקדים ״ממחרת השבת״ להיותה מצוה שישנה אז, מה שאין כן ״מיום הביאכם״ שהוא אחר ביאה לארץ:

וספרתם לכם. סתם ספירה משמעו בלב כמו ספירה דזב וזבה. ולשון תמימות הוא כמשמעו שלא נימא דאם חל יו״ט של פסח באמצע השבוע מיקרי בכלות השמע שבוע אחד. מש״ה פירש הכתוב שהיו שבועות תמימות מיום ליום. זהו עיקר הפשט אלא משום דא״כ מיותר הא דכתיב תספרו חמשים יום שהרי כבר למדנו מדכתיב שבע שבתות תמימות מש״ה דריש ריב״ז במנחות שבא לאפוקי מדעת הצדוקים. ורבא דחי דאפשר שבא ללמד ספירה בפה: