ויקרא כג, לד

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין חַגָא דִמְטַלַיָא שִׁבְעַת יוֹמִין קֳדָם יְיָ

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר בַּחֲמֵיסַר יוֹמִין לְיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הָדֵין חַגָא דִמְטוֹלַיָא שׁוּבְעָא יוֹמִין לִשְׁמָא דַיְיָ

הזה חג הסכות. בתורת כהנים דרשו יתור הזה, ופרשתי הבריתא בפרשת מצורע (ויקרא י״ד:ז׳).

לחדש השביעי הזה. דייק הכתוב הזה. משא״כ בפ׳ מוספין דפינחס לא כתיב בחה״ס הזה. והוא דמשום דבזו הפ׳ כתיב הבאת קרבנות יחיד בחג וכן לקיחת ד׳ מינים שהוא מועיל לגשמים. וכ״ז תליא בשופר דר״ה שקודם לו. כפשטא דקרא תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. ומשמעות חגנו אינו אלא סכות שהוא סתם חג. משא״כ ר״ה לא מיקרי בל״ת חג כלל. והא שדרשו חז״ל ע״ז המקרא איזה חודש שהחג מתכסה בו הוי אומר זה ר״ה אינו אלא מדיוק לשון בכסה בה״א דמשמע לשון כסוי והכי מבואר בזוה״ק. אבל מכ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו שר״ה והשופר הכנה ליום החג ש״ס ופי׳ בכסה לשון הכנה כמו ליום הכסא יבוא ביתו. ופי׳ שמשפט זה היום הוא הכנה לחג הסכות שאז נידונין על המים שבזה תלוי פרנסת כל השנה. וזה דבר הנביא (הושע ט׳:ד׳) לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו׳ ומה תעשו ליום מועד וליום חג ה׳. פי׳ אחר שהקרבנות אינם באים לרצון מה תעשו ליום מועד זה ר״ה. וליום חג. זה סוכות. שבאלו הימים תלוי פרנסת ישראל. מעתה מובן הא דכתיב בפ׳ זו הזה ללמדנו דתכלית חה״ס נגרר אחר הנעשה בר״ה שתקעו בשופר ונזכרו לטוב. אבל מוספי החג דשבעים פרים עולה לשבעים אוה״ע כדאי׳ בסוכה דנ״ה ב׳ וברבה איכה פ״א ובכ״מ . מש״ה לא כתיב בפ׳ מוספין הזה. באשר שאין הצלחת אוה״ע שייך בהנהגת ישראל בר״ה הקודם:

חג הסכות שבעת ימים לה׳. שם חה״ס נקרא בשביל מצות ה׳ לעשות סוכה משא״כ חג האסיף הוא בשביל שאז מאספים התבואה. והשמחה בא בטבע האדם כמש״כ בפ׳ משפטים: