ויקרא טו, יח

ורחצו במים. גזרת מלך היא שתטמא האשה בביאה ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים הוא:

וְאִתְּתָא דִי יִשְׁכּוּב גְבַר יָתָהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיַסְחוּן בְּמַיָא וְיִסְאֲבוּן עַד רַמְשָׁא

וְאִתְּתָא תִּנְיָיתָא דִי יְשַׁמֵשׁ גְבַר עִמָהּ שִׁכְבַת זַרְעָא וְיִסְחוֹן בְּאַרְבְּעִין סָאוִוין דְמוֹי וִיהוֹן מְסָאֲבִין עַד רַמְשָׁא

ואשה אשר ישכב איש אותה. לא כתב ואיש כי ישכב את אשה כי העיד על האשה שלא תטמא מחמת שום זוב בלתי אדום או קרי כמו שטמא באיש אמנם טומאת האשה בקרי לא תהיה אלא כאשר ישכב איש אותה אף על פי שהוא בית הסתרים:

אשר ישכב איש אתה שכבת זרע פרט למערה.

ורחצו במים הקיש רחיצתו לרחיצתה מה רחיצתה פרט לבית הסתרים אף רחיצתו כן.

ורחצו במים. טעם זכרון רחיצתו, אמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים) להשוות לה משפט רחיצתה לכל התנאים הרמוזים בדין רחיצתו. ואם תאמר אם לזה נתכון הפסוק לא היה צריך, והיינו לומדים כן מאמרו ״ואשה״ בתוספת ו׳ מוסיף על ענין ראשון, להשוות משפט שניהם ולתן את האמור העליון בתחתון, כמו שדרשו בתורת כהנים בפרשת ויקרא כל אותם דינים שכתוב בהם וא״ו בתחלה. ולפי מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בתורת כהנים וא״ו ״ואשה״ לרבות קטנה בת שלש שנים ויום אחד, לפי זה אם לא אמר ״ורחצו״ היינו דורשים הוא״ו למשפטי הרחיצה ולא ידעינן טומאה קטנה בת שלש שנים ויום אחד.

וזולת דבריהם היה נראה לומר לפי מה שאמרו (בתורת כהנים) בפסוק ״אשר תצא ממנו שכבת זרע״ – עד שתצא טמאתו חוץ לבשרו, אבל אם לא יצתה הגם שהרגיש אוחז באמה ובולע התרומה, מה שאין כן האשה שטמאה אפלו בנוגעת שכבת זרע במסתריה. לזה אמר ״ורחצו״ לומר שאין משוה שניהם אלא ברחיצה, לא במשפט הטמאה. ומעתה אנו מפרשים אמרו ״ואשה״ בוא״ו, כי גם האשה לפעמים יש בה משפט שוה לאיש שאינה טמאה במסתריה לרבנן אם בא עליה שלא כדרכה, ולרבי יהודה ביאה ראשונה של כלה (בתורת כהנים כאן, יבמות לד:), ודיקו לה מתבת ״אותה״. ומעתה אם לא אמר ״ורחצו״ והייתי בא לדון משפטי הרחיצה שבאיש לאשה מוא״ו ״ואשה״, הייתי דן נמי שמטמא באיש אפלו לא יצתה שכבת זרע חוץ, ויגמר מהאשה. והייתי מפרש אמרו ״תצא״ כי עקירתה ממקומו נקראת יציאה, או על זה הדרך כי ״תצא״ לעתיד, פרוש כל שראויה לצאת הגם שלא יצתה טמא, וכמו שמצינו באשה. לזה אמר ״ורחצו״ לגלות לך שלא נתקו בוא״ו של ״ואשה״ לתן האמור של זה בזה. ואם היה אומר ״ורחצו״ בלא וא״ו ״ואשה״, הגם דאיכא תבת ״אותה״ שממנה דורשים מעוט למר שלא כדרכה ולמר הכלה, אז לא היינו דורשים תבת ״אותה״ בדרך זה, והיינו דורשים ״אותה״ לדרשה אחרת אחר שנתגלה לנו בפרוש בפסוק שמטמא בית סתירה, מה לי כלה מה לי וכו׳. ואדרבה היה מקום לומר ״אותה״ לרבות כל סתריה, אבל מאמרו ״ואשה״ בוא״ו השוה אותם הכתוב לשאר טמאת סתרים דלא מטמאים. ולפי מה שדרשו בתורת כהנים ״ואשה״ לרבות בת שלש שנים ויום אחד, גלו דעתם שסוברים שתבת ״אותה״ מיחדת היא לדרשה למעוט ולא לרבות, ולזה נשארת וא״ו ״ואשה״ מיתרת ודרשו לבת שלש שנים ויום אחד.

אשר ישכב. לא כתיב אשר יבוא עליה. או יבעלנה. דביאה ובעילה לא כתיב אלא בבעל שבא בתוך שלו. אבל שכיבה כתיב גם באיש זר:

ד ומגע בית הסתרים טהור אפילו בזב ומיניה ילפינן דכל מגע בית הסתרים אינו מטמא מדאפקיה להיסטו של זב בלשון נגיעה ילפינן לכל נגיעות דמגע בית הסתרים אינן מטמאין דגזירת המלך היא: