שמות לג, יח

ויאמר הראני נא את כבודך. ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקבלים, והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו:

וַאֲמַר אַחֲזֵינִי כְעַן יָת יְקָרָךְ:

וַאֲמַר אַחְמֵי כְדוּן יָתִי יַת יְקָרָךְ

ויאמר הראני נא את כבודך בקש שיהיה רואה במראה ממש את כבוד השם. ויתכן כי יהיה "כבודך" בכאן הכבוד הגדול, אספקלריא המאירה.

וה' ענה אותו:

אני אעביר מדת כל טובי על פניך (שמות לג יט), שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם, כי מראה הפנים ששאלת - לא תוכל לראותם.

וקראתי בשם ה' לפניך שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו, וחנותי בו את אשר אחון, ורחמתי בו את אשר ארחם, שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת הרחמים אשר יחוננו וירוחמו בשמי ובטובי.

ועל זה נאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז), כי טוב האדם - בביתו.

כבודך. כמו עצמך. כי כן כתוב בעבור כבודי [וכו']. עד עברי.

הראני נא את כבודך - תמה על עצמך, היאך מלאו לבו למשה רבינו ליהנות מזיו השכינה והלא הכתוב משבחו: ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים?! ח"ו לא נתכוון אלא לכרות לו ברית על שני דברים שנתרצה לו הקב"ה: על קירון שלו: ונפלינו אני ועמך. ועל: פני ילכו - להניח לך מכל אויביך. וכן אמר: הראני נא את כבודך - כריתת ברית על מה שהבטחתני. כמו שעשה לאברהם כשאמר: במה אדע - וכתוב שם: והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים - וסמיך ליה: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי. אף כאן שאל משה להקדוש ברוך הוא קיום ברית ונתרצה לו הקב"ה, שיראה לו בכריתות ברית, כדכתיב: ויעבור ה' על פניו ויקרא וגו' וכתיב בתריה: הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות כמו שבקשת: ונפלינו אני ועמך וגו' - כי נורא הוא - כדכתיב: וייראו מגשת אליו.

את כבודך. איך ישפע מציאות כל נמצא ממציאותך עם רוחק היחס ביניהם, כאמרו מלא כל הארץ כבודו:

הראני נא את כבודך. יש כבוד למעלה מכבוד ומה שהשיג משה במתן תורה שבע ספירות לכך בקש עתה למעלה מהם, והכבוד הנזכר בכאן הוא הכבוד הגדול העליון הנקרא כתר אספקלריא המאירה יהו"ה, ועל כן תמצא המלה חסרה וא"ו כבדך, ובמלת את יתכן לומר כי היא לרבות החכמה כמו שכוונו רבותינו ז"ל במה שדרשו (דברים ו) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, או יאמר כבודך על כבוד אחרון ואמר הראני כי בקש לראות בחוש העין.

ויש לדקדק אם היה זה מן הנמנע שיראה האדם בכבוד בעודו בחומר איך חשב להשיגו, אבל משה הגדול בנבואה מפני שכבר תשש ונתדלדל חומרו בארבעים יום שהתענה חשב בעצמו שלא יפסיד חומרו השגתו אלא שיהיה כמי שאינו ושישיג עתה מה שישיג אחר הפרדו מן החומר, והשיב לו ה' יתברך כי לא יראני האדם וחי כלומר אדם שהוא מחובר מגוף ונפש אי אפשר ששיג זה בעודו בחומר אלא אחר ההפרד וכענין שכתוב (תהלים עג) ואחר כבוד תקחני.

ויאמר הראני נא את כבדך כמשמעו ראיית שכינה ממש.

הראני נא את כבדך. והגם שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא על שמות טו:ב) שראוהו ישראל על שפת הים, וכתיב (שמות לג:יא) ״ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים״, אין זה אלא ראות אש אוכלה, והגם שאמר ה׳ לאהרן ומרים (במדבר יב:ז) ״לא כן עבדי משה וגו׳ ומראה וגו׳ ותמונת ה׳ יביט״, אין זה אלא תמונת אור עליון, ומשה רצה שתהיה לו הכרה בו יתברך ידיעה פרטית כדי שיוכל שכלו ישכיל בחינת האלהות, כי ראה שעת הכושר והרחיב פיו לשאול.

ויאמר הראני נא את כבודך. רז"ל אמרו (יל"ש לג שצה) שבקש לראות מתן שכרן של מצות לעה"ב שנקרא כבוד שנאמר (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו. ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. הן שכר העה"ז הן רב טוב הצפון לצדיקים אבל מ"מ אין אתה יכול לראות את כולו אפס קצהו תראה שכר העה"ז המכונה באחורי כדבר טפל שהוא משליך אחוריו, אבל פני דהיינו שכר העה"ב שהצדיקים רואין פני השכינה בעוד היות האדם מסובך בחומר לא יוכל לראות זה כמ"ש (ישעיה סד ג) עין לא ראתה וגו' ועל זה אמר לא תוכל לראות פני כי הפנים עצמם הם שכר הצדיקים שנהנין מאור פניו ית', וז"ש וראית את אחורי ופני לא יראו וארז"ל (ברכות ז.) הראה לו קשר של תפילין כי מצינו שם של שדי חקוק בתפילין דהיינו שי"ן יו"ד מלפניו יו"ד בשל יד ושי"ן בשל ראש והיינו יש, רמז לשכר העה"ב שנמצא בו ישות וממשות כמ"ש (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש וגו' ובאחוריו הדל"ת בקשר של תפילין רמז לשכר העה"ז, הבא מן ד' רוחות העולם כמ"ש (בראשית כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו' וכן אמר הקב"ה למשה (דברים ג כז) עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וקדמה וגו' רמז לו שלא תוכל לראות כ"א ית דבתרי, וכן נאמר (שם לד א) ויראהו ה' את כל הארץ עד הים האחרון ודרז"ל (ספרי לא ב) עד היום האחרון לתחיית המתים, אבל לא עד בכלל כי השכר של תחיית המתים לא הראה לו ה' כי לא יוכל לראותו ולהבין מהותו כלל, לכך נאמר לשון את באחוריו ולא בפניו וכתרגומו ית דבתרי היינו הטפל אליו והוא חוץ ממנו אבל בפני לא נאמר את כי השכר אינו טפל אל פניו ית' אלא אור פניו הוא עצמו השכר, כמ"ש (ישעיה מ י) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.

וזהו סוד עי"ן דלי"ת גדולה בפסוק שמע ישראל, לומר שעין האדם לא יוכל לראות כ"א ד' דהיינו שכר העה"ז וקרוב לזה פרשנו בחבורנו עוללות אפרים על מ"ש רבי האי דמחדדנא מחבירי שראיתי את ר' מאיר מאחוריו ואילו ראיתיו מקמיה הוינא מחדדנא טפי, (עירובין יג:) ר"ל שלא השיג ממנו כ"א ההשגות שהיו טפלים אצלו כדבר טפל שהאדם משליך אחוריו ואלו השגתי מאור פניו דהיינו עיקרי השגותיו המכונים בשם פנים ודאי מחדדנא טפי.

ויאמר הראני וגו׳. כבר תמה הרשב״ם מה ראה משה בשעה זו לבקש כזה. ועוד קשה תשובת ה׳ שלא השיב מתחלה ראיית הכבוד כלל רק דבר אחר שלא מעין שאלתו. [ועי׳ מש״כ הרמב״ם הל׳ יסה״ת פ״א ובכ״מ בשם הראב״ד ועדיין לא נתבאר מה ראה משה לזה] אלא כך הענין. דאחר שהפיק רצון מה׳ שילך עמם היה למשה רבינו לחוש לטענת הקב״ה שאמר אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אשר נאמר בלי כעס כמש״כ לעיל שהיה בפיוס כמו אם שאומרת לבנה שמוכרחת להפרד ממנו לטובתו. בהיותו סורר בטבע והיא קפדנית עד שאפשר שתהרגנו בכעס. וא״כ אחר שפעל משה שמ״מ ילך הקב״ה עמם הי׳ לו לחוש מאד שלא תשלוט מדת הדין עד כליון עפ״י קשוי ערפם. ולזה היה ההכרח לפני משה לבקש מהקב״ה שיבטיח להתנהג עם קיום ישראל במדת תפארת שהוא למעלה מהנהגה הראויה לפי טבע כח הדין. אלא יגדל נא כח מדה זו לשדד כל מדה הקבועה מיוצר בראשית ית׳ בהנהגת העולם ומלואו. וכאשר יבטיח הקב״ה ע״ז ממילא ילך עם משה וישראל במדבר בגלוי שכינה כפי מעלת משה שראוי למדה זו. לולי שהיה חשש כליון ישראל וגם לדורות בשעה שיהיה חשש כליון ח״ו תהי׳ מדה זו של שידוד הטבע נוהגת תמיד. זהו כלל הענין שהיה למשה רבינו הכרח לבקש. והנה עד כה שהפיק רצון ביאר לו ה׳ שאינו משום שהוא עת רצון אלא משום שמצא משה חן בעיניו וגם ידעו בשם. אבל אם היה אחר מבקש כזה לא פעל מאומה. ועתה כשרצה משה לבקש עוד אינו ממדת ד״א לבוא עוד הפעם בזה הטעם שא״ל ה׳ שמצא חן בעיניו כמו שאם היה המלך אמר לשר א׳ בקש ממני דבר כי רוצה אני להפיק רצונך. וגם יבקש ויתן לו. וכי אפשר שיוסיף ויבקש להתגעגע על המלך בזה הכח. ע״כ רצה משה רבינו בענותו לבקש עת רצון שמסוגלת השעה להפיק רצון כל שואל. ובאשר דרך המלך בשעה שיום טובה הוא ולובש כל בגדי מלכותו ולבו שמח מכבודו להיות בטוב להפיק רצון כל שואל. ע״כ ביקש משה מהקב״ה הראני נא את כבודך. ולא שהיה משה רוצה ליהנות מזיו כבוד ה׳ שלא זהו דרכו של משה רבינו בענותו הנפלאה. אלא שהי׳ מוכרח לזה כדי להגיע לשאלתו ובקשתו לטובת ישראל:

ויאמר הראני נא את כבודך, אז בקש שאלה חדשה, שיראהו את כבודו, וכבר כתב הרמב"ם שכבוד ה' לו ג' שתופים, שלפעמים יבא על האור הנברא, ולפעמים יבא על התהלה והשבח שמהללים את ה', ולפעמים יבא על ידיעת עצמותו, והנה הענין שבקש משה לראות, ע"כ הוא שבקש להשיג את עצמותו וכ"כ הרמב"ם, ויקשה מאד שאיך לא ידע מזה שעצמות האלהות הוא דבר נמנע ההשגה, ואני אומר שכבוד ה' יש לו עוד הוראה אחרת, שכל הבריאה כולה אשר עשה מראש ועד סוף הוא כבוד ה' כמ"ש (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שכל העולמות שנאצלו ושנבראו שנוצרו ושנעשו הם כבוד ה' והם המעידים על מציאותו וחכמתו ויכלתו וטובו וגם עצמותו נכלל בזה לפעמים, ומשה רבינו עליו השלום בקש להשיג מכבוד ה' כל מה שאפשר בכחו להשיג:

ח דאם לא כן אין ענין לבקשה זאת כאן: