אור החיים על דברים פרק יא

וידעתם היום וגו׳. פרוש, מבחן הידיעה הצריכה חלה עליכם היום, פרוש, אחר שעברו כל האותות וכו׳ שהזכיר בסמוך שמהם יצדיקו הידיעה ברורה. ואמרו כי לא את בניכם וגו׳, פרוש, טעם שאני אומר ״וידעתם״ לכם בכנוי, הוא לומר ולא את בניכם שהם אין להם ידיעה במבחן זה כמותכם. ולא הצרך להזכיר הידיעה מה היא, כי כשמשיג האדם דעה במבחן צודק יראה בעיניו האמת מעצמו כי ה׳ אלהינו הוא אחד שברא הכל ושליט בכל ומואס בעוברי תורה ובוחר בבוחריה.

כל היקום וגו׳ בקרב וגו׳. פרוש, גם היקום שלא היה עומד עמם במקום שפצתה הארץ את פיה, אלא בקרב כל ישראל, אף על פי כן היה נשמט ונבלע בפי הארץ, כאמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יח,יג) אפילו מחט וכו׳:

ושמרתם את כל אשר וגו׳ למען תחזקו. הכונה בזה לשלול דעת אומרים לחדול מעסק התורה משום מלחמת הארץ שצריך חוזק, והתורה נקראת תושיה (סנהדרין כו:), לזה אמר ״ושמרתם את כל המצוה״, וכבר כתבתי למעלה שמאמר ״כל המצוה״ ירצה אל עסק התורה, ויחד לה שמירה לתן לאו על בטולה, וגמר אומר למען תחזקו פרוש, שאדרבה נותנת לו כח וגבורה להתחזק במלחמת ה׳, וכן הוא אומר (משלי ח:יד) ״אני בינה לי גבורה״.

והארץ אשר אתם וגו׳. קשה, אחר שאמר בפסוק שלפני זה ״כי הארץ״ וגו׳, מה מקום לחזור לומר ״והארץ״, כיון שמאמר זה הוא גמרן של דברים שהתחיל לדבר בפסוק הקודם? ונראה כי שעור הכתוב הוא על זה הדרך: כי מתחלה הזכיר שבח הארץ באמרו זבת חלב ודבש, וגמר אומר כי הארץ וגו׳ לא כארץ מצרים וגו׳, פרוש, הגם שארץ מצרים משבחת בפרות, שכן כתיב ״כגן ה׳ כארץ מצרים״ (בראשית יג:י), לא כשעור זה לבד היא הארץ אשר ה׳ נותן. ועוד יש גריעות בארץ מצרים אשר תזרע וגו׳ והשקית וגו׳, וגמר אומר והארץ אשר אתם וגו׳ למטר השמים וגו׳.

אשר ה׳ אלהיך דרש. דקדק לומר תיבת אלהיך להעיר כי שבח הארץ היא כשה׳ מיחד אלקותו על ישראל, אבל בזמן שישראל גולים ואין השכינה בתוכם אין שבח כל כך לארץ.

והיה אם שמוע וגו׳. פרוש והיה לשון שמחה ותנאי הוא הדבר אם תהיה שמחה של מצוה, והוא אמרו אם שמוע תשמעו וגו׳ כאמרם זכרונם לברכה (שבת ל:) שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה, אבל שאר שמחות עליהם אמר (קהלת ב:ב) ״ולשמחה מה זה עושה״, וכפל לומר שמוע תשמעו על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות נה.) בפסוק (דניאל ב:כא) ״יהב חכמתא לחכימין״ שאין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, והוא אמרו ״אם שמוע״ פרוש, שיהיה לכם לב שומע, ״תשמעו״.

לאהבה וגו׳ ולעבדו וגו׳ ונתתי וגו׳. פרוש, לפי מה שקדם לנו כי שכר מצוות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם כי שכר מצוות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם יאהבו ה׳ וגו׳ בכל לבבם וגו׳ יזכו גם בעולם הזה, והוא מה שנתכון במאמר ״ונתתי״ בתוספת וא״ו להעירך שאין זה אלא תוספת על העקר שהוא שכר עולם הנצחי והקים. גם רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלויים בזכות (מועד קטן כח:), אף על פי כן כשיעבדו ה׳ כמצטרך אין המזל שולט בהם ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי.

בכל לבבכם ובכל נפשכם. ולא אמר ״בכל מאדכם״ כסדר שאמר בפרשת שמע (דברים ו:ה), לפי שפרשת שמע נאמרה בלשון יחיד ויכול להיות שימצא יחיד שיהיה לו ממונו חביב עליו מנפשו, אבל כללות הצבור שעמהם מדבר מן הנמנע שיהיה להם ממונם חביב מנפשם, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולזה כשאמר ״בכל נפשכם״ מכל שכן בכל מאדם.

לא תתן את יבולה. הגם שאמר ״ועצר את השמים״, חזר לומר לא תתן וגו׳, לומר אפלו תזרעו האדמה בהמשכת נהרות ומעינות, לא תוציא מה שאתם מובילים לה.

ואבדתם מהרה. פרוש, אפילו ימצא לכם תבואה משנים קדומות, וכאמרם זכרונם לברכה (גיטין נו.) אמרו עליו על בן כלבא וגו׳.

למען ירבו. קשה למה לא הקדים מאמר זה קודם מאמר ״וכתבתם״, כדי שיהיה מאמר ״וכתבתם״ חוזר גם על פסוק ״למען ירבו״? ואולי שנתכון להסמיך מאמר ״למען ירבו״ למאמר ״וכתבתם״, לומר שבשכר ״וכתבתם״ ירבו ימיכם, והוא מאמרם זכרונם לברכה (שבת לב:) כל הזהיר במצות מזוזה מאריכין לו ימיו ושנותיו.

כי אם שמר תשמרון. צריך לדעת למה כפל לומר שמר תשמרון, עוד מה שמירה היא זאת? ואולי שיכון להזהיר על שמירת המצוות שצוה ה׳ לעשות משמרת למשמרתו, וכאן צוה לישראל על אותה שמירה שישמרו אותה, והוא אמרו שמר שהיא השמירה שיעשו רבותינו זכרונם לברכה, תשמרון פרוש תשמרון אותה.

עוד ירצה על זה הדרך: ״אם שמר״ – פרוש, אם תעשו שמירה למצוות, בזה תהיו בטוחים ש״תשמרון״ את כל המצות, אבל בלא משמרת תהיו נכשלים בחלק מהמצות. כגון מצות שבת, אם לא יוסיפו מחול על הקדש יש לחוש שיהיו נכשלים בגופו של שבת.

עוד ירצה לצוות על המצוות שיהיו נשמרים בין ממנו בין מהזולת, והכונה בזה שלא יאמר אדם די לי אם אשמר את עצמי לבל עבור על אחת מהמצוות ואין עלי להצר על בטול המצוות מהזולת, לזה בא מאמר ה׳ שמור אתם תשמרון את מצוות פרוש לבל יתבטלו מהזולת, ובנעם דברים אלו נתן טעם שחיב ה׳ לישראל בערבות, כי כללות החיוב היא על המצוות שלא תתבטל בעולם מאיש ישראל, ולזה כל שמתבטלת הרי נעשה פשיעה בנות בתינו, כי התורה לנו נתנה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורשה (פסחים מט:) ועל האדם חיוב שמירת ארוסתו לבל תהיה נעלבת מהזולת, כמו כן הדבר הזה אשה יראת ה׳ הקנו לנו מן השמים עלינו חיוב שמירתה לבל ישלחו ידם במה שאין התורה חפצה, וזה יהיה על ידי הכח אשר יהיה ביד המצוים לרדות במקל ולמנוע עושק ורשע, גם להוכיח בנעם דברי אהבה וחבה להטות לב בני אדם לישר עקמומיות הלב, והוא אמרו לעשותה לאהבה וגו׳ ללכת בכל וגו׳ ולדבקה בו, פרוש מאמר לעשותה על דרך אמרם (יבמות סג:) נאה דורש ונאה מקים, גם אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו:) כל איש שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שהבא להזהיר בני אדם ולהטותם אל הדרך הישר צריך שיהיה הוא קודם לכן עושה את כל המצוות, והוא אמרו לעשותה, ואז יכניס אהבת ה׳ בלב שומע, והוא אמרו לאהבה פרוש, פועל יוצא לשני שיפעיל פעלת אהבתו יתברך בלבבות בני אדם לבל ישלחו יד בתורת ה׳. ואמרו ללכת בכל דרכיו כלל במאמר כל דרכיו לומר אפלו דברים שאינם במשג בנבראים, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא מציעא פה.) ״אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה״, ואמרו עוד זכרונם לברכה (סנהדרין יט:) כאלו בראו, וכפי זה מה ה׳ בורא ויוצר כמו כן המכניס אהבתו יתברך בלב עם ה׳.

ואמרו ולדבקה בו. כבר הקדמנו הקדמות יקרות שכל נשמות עם ישראל הם ממחצב עליון חלק ה׳, כי כלם דבקים בה׳, דכתיב (דברים ד:ד) ״ואתם הדבקים בה׳״, ובאמצעות העברות תתרחק הנפש מדבקותה, וכשישוב האדם לפני ה׳ יחזר להדבק בו, והוא אמרו ולדבקה בו, פרוש, לדבק בו ענפי הקדשה שצריכין להדבק בו.

חסלת פרשת עקב

ראה אנכי נותן וגו׳. צריך לדעת למה אמר לשון ראיה על הדברים. עוד אמרו אנכי. עוד למה אמר לשון יחיד כיון שכל הפרשה כלה בלשון רבים נאמרה.

ונראה שהכונה היא, כי לפי שבא להבחירם בעולם העליון ולהמעיט כל טובות עולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים צריך שהמוכיח יהיה בו שני ענינים: אחד שיכיר הכרה חושית בטוב העליון, והשני שהשיג השגת טוב עולם הזה וקניניו. כי אם המוכיח יהיה משלל מקניני עולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת עולם הזה, כי יאמרו: אין אומרים למי שלא ראה יבא ויגיד, שאם היה טועם טעמי הנאות גדלת העולם הזה וקניניו ותענוגיו, לא היה ממאסו ובוחר בזולתו, ובזה לא יטו אזנם לקבל דבריו. גם הבא להפליג בטוב עולם הבא, לא יצדקו ולא יאמנו דבריו לשכל הטבעי כל שהוא עצמו אין דבריו אלא מפי האמונה והוא לא ראה ולא ידע. ולזה אמר מושיע ורב האיש משה ראה אנכי, פרוש, אלי תראו ותצדיקו ותשכילו להצדיק הדברים, כי הוא השיג להכיר טוב עולם הזה, כי היה גדול מאד וגבור ומלך ועשיר גדול כאמרם זכרונם לברכה (שבת צב.), ויפה דודי אף נעים, גם בטוב העליון הכיר כי עלה שמים וטעם טעם עליון. ואחר שהשיג הכרה חושיית הכרת שני דברים והשגתם, אמר להם הדברים האמורים בענין כאשר אבאר. ואמרו ״ראה״ לשון יחיד, כי ראיה זו כלן שוים בהכרתה כאיש אחד, שגלוי לכל השגת משה בעולם הזה ובעולם הבא.

עוד ירצה במאמר ראה אנכי על דרך אמרם זכרונם לברכה (רמב״ם הלכות תשובה פ״ה) יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבנו, והוא מה שהעירם כי אליו יראו להדמות אליו כל הבא לקרב לעבודת הקדש עבודת ה׳, ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם ויהיו בעיני עצמן כי כביר מצאה ידם, ואמר לשון יחיד אולי שלא אמר רמז זה אלא ליחידי עם אשר יכינו עצמן להשגה עליונה, כי מי ומי הראוי להשיג השגה זו להיות כמשה, וכנגד שאר כללות ישראל אמר ״נותן לפניכם״.

ובדרך רמז ירמז על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (זוהר ח״ג רעג.) שכל בני תורה יש להם ניצוץ ממשה, ואין צריך לומר הדור ההוא ששמעו מפיו שהם חלק ממנו, והוא מה שרמז במאמר זה ראה אנכי, פרוש כאלו מדבר עם עצמו ואומר לו אנכי, כי כל ישראל יתיחסו אליו, וכשהוא מדבר עמם כאלו מדבר עם עצמו, ולזה גם כן אמר ״ראה״ לשון יחיד כשעור ״אנכי״ שהוא לשון יחיד יאמר עליו ״ראה״.

עוד ירמז על ה׳ שקרא ואמר ״אנכי״, וזה הוא שעור הכתוב: ״ראה״ כי אותו שקרא ואמר לכם ״אנכי״ הוא ״נותן לפניכם״ וגו׳, ואמרו ראה לשון יחיד, כי בערך דבר זה כלן יהיו שוים כאחד לדעת כי ה׳ הוא הנותן לפניהם ברכה וגו׳:

נותן לפניכם היום וגו׳. פרוש, לפי שהיום עמדו על דעתם, כאמרם זכרונם לברכה (עבודה זרה ה:) אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה:

עוד יתבאר בהעיר עוד אמרו ברכה וקללה, שלא היה צריך לומר אלא ״את הברכה וגו׳ והקללה״ וגו׳ כמו שאמר אחר כן. אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ספרי), אמר להם משה: אתם רואים הרשעים מצליחים שנים ושלשה ימים וסופם לדחות, עד כאן. והוא אמרו היום ברכה וקללה, פרוש ברכה שהיא גם כן קללה, והוא שלות הרשעים בעולם הזה שאינה אלא בזמן מועט, שעולם הזה יקרא יום אחד על דרך אמרו (דברים ז:יא) ״היום לעשותם״ (עירובין כב.). והוא מה שדקדק לומר ״היום״ סמוך לזכרון ברכה, לומר שאינה ברכה אלא היום ולא למחר, ואדרבה קללה היא. נמצאת טובת עולם הזה מועטת וגוררת קללה.

עוד יתבאר על פי מאמרם זכרונם לברכה (ספרי) שאמרו: משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין: אחד תחלתו מישור וסופו קוצים, ואחד תחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע לעוברים ושבים ואמר להם: ״אתם רואים שביל זה שתחלתו מישור בשתים ושלש פסיעות וכו׳ וסופו״ וכו׳, עד כאן. והוא אמרו נותן לפניכם וגו׳, פרוש שני מיני טובות ובכל אחת יש ברכה וקללה, כי דרך הרשעים יש בו מישור בתחלה וקוצים בסופו – הרי ברכה וקללה, ודרך החיים גם כן תחלתו קוצים וסופו מישור – הרי ברכה וקללה גם כן. וחזר ופרש את הברכה, פרוש, לזה יקרא ברכה שאין ראוי לחוש לענף הקללה שבה אשר תשמעו וגו׳, הגם שיש באמצעות זה צער כי הצדיקים מצטערים בעולם הזה בהשתדלות המשכל ועולמם קשה עליהם למה שצריכין בו, והקללה אם לא תשמעון, הגם שאתם מתעדנים בעולם בכל אות נפש הבהמית ויערב לכם, מישור זה לקללה יחשב.

עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך: לפי שאמר להם בסמוך (דברים יא:כד) נחלת הארץ ״כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה״, לזה אמר להם ראה אנכי נתן וגו׳, פרוש, נתינה זו שה׳ נותן לכם היום. דקדק לומר היום כי ברכה זו שאמר להם ״כל מקום״ וגו׳ לא נאמרה להם עד היום הזה. ואמרו ברכה וקללה פרוש יש בנתינה זו ברכה ויש בה קללה, וחזר ופרש את הברכה אשר תשמעו פרוש, אם תשמעו תהיה נתינה זו לכם לברכה, ואם לא תשמעון אין זו לכם כי אם קללה, שבאמצעותה יתקנאו בכם האמות ויאבדו אתכם ממנה בנקמה גדולה. גם תהיה להם ההנאה ממנה לרעה להם לעולם הנצחי, כדרך אמרו (דברים ז:י) ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״, ועין בסמוך:

את הברכה אשר וגו׳. אמרו את, להעיר כי מלבד הברכה המושגת מדרך ה׳, עוד לו עמה יעוד הטוב, והוא אשר תשמעו, כי השמיעה בתורה הוא תענוג מפלא ומחיה הנפש, כאמרו (ישעיה נה:ג) ״שמעו ותחי נפשכם״, והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו כי עליו לשלם גמול טוב למתן מתנה טובה מפלאת, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה.

עוד ירצה על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו זכות יש לה קרן ויש לה פרות (קידושין מ.), והוא מה שרמז באמרו את הברכה, כי תבת הברכה מצינת עולם שהוא מקור הברכה וכלו ברוך, ורבוי ״את״ לפרות הזכות שאוכל בעולם הזה.

ודקדק לומר אשר, גלה הכתוב שלא רצה הנביא לעשות הדבר בגדר הספק לומר ״אם״, ואמר ״אשר״ שהוא דבר מחלט כאשר קותה להם נפש הצדיק. ותלה הכתוב הברכה בשמיעה ולא הזכיר לא מעשה ולא שמירה, לפי שהשומע דברי אלהים חיים התורה מטיבה נפשו ומישרתו כי יש בה סם חיים, כאמרם זכרונם לברכה (איכה רבה, פתיחתא) וזה לשונם: ״המאור שבה מחזירו למוטב״, לזה תלה הכל בשמיעה.

והקללה אם לא תשמעו. פרוש, המונע עצמו משמיעת התורה הרי הוא מקלל מעצמו, וזה הוא שעור הכתוב ״והקללה אם לא תשמעו״ – זו היא הקללה, ועוד לו שיסובבנו לסור מכללות דרך החיים כמו שגמר אומר וסרתם מן הדרך וגו׳, ולא זו אלא יחצב לו בארות נשברים כאמרו ללכת אחרי וגו׳:

ושמרתם לעשות וגו׳. פרוש, לפי שהמצוות שבא לצוות עליהם הם תלויים בארץ, לזה אמר להם שישמרו, על דרך אמרו (בראשית לז:יא) ״ואביו שמר את הדבר״, והכונה שיהיו מחכים לעשותם. והכונה בזה שהגם שבזמן שהוא מדבר עמהם אינם בידם לעשותם, יהיו משמרים הדברים לעשות אותם כשיגיע העת. וגמר אומר אלה החקים וגו׳, פרוש אלה הם שאני מצוה אתכם שתשמרו לעשות בארץ, פרוש, לפי שהם תלוים בביאת הארץ כי שם צוה ה׳ לאבד כל המקומות, וכל זמן שלא באו שמה אינם בידם לעשות.