דברים יא, ב

וידעתם היום. תנו לב לדעת ולהבין ולקבל תוכחתי:

כי לא את בניכם. אני מדבר עכשיו שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו בכל זה:

וְתִדְעוּן יוֹמָא דֵין אֲרֵי לָא יָת בְּנֵיכוֹן דִי לָא יְדָעוּ וְדִי לָא חֲזוֹ יָת אֻלְפָנָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן יָת רְבוּתֵהּ יָת יְדֵהּ תַּקִיפָא וּדְרָעֵהּ מְרָמְמָא

וְתִנְדְּעוּן יוֹמָא דֵין אֲרוּם לָא עִם בְּנֵיכוֹן דְּלָא יָדְעוּן וְלָא חָמוּן יַת אוּלְפַן אוֹרַיְיתָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן יַת רְבוּתֵיהּ וְיַת יְדֵיהּ תַקִיפְתָּא וּדְרָעֵיהּ מְרַמַם

את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה אמר ר"א (אבן עזרא על דברים י״א:ב׳) להוציא אתכם ממצרים והאותות והמופתים שעשה לפרעה ואשר עשה לכם במדבר בדבר המן ואיננו נכון בעיני כי עתה לא ידבר רק במוסר אשר ייסר בו השם לעוברי רצונו את גדלו שהיה מתרומם ומתגדל לאמר התפאר עלי (שמות ח ה) למחר יהיה (שם פסוק יט) ושמתי פדות (שם) למען תדע כי לה' הארץ (שם ט כט) ואת ידו החזקה ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים (שם ג כ) את היד הגדולה אשר עשה ה' (שם יד לא) וזרועו הנטויה שלא נתן להם ריוח והצלה מאז היתה ידו נטויה עליהם ולא השיב ידו מבלע עד שאבדם ואשר עשה לכם במדבר (דברים י״א:ה׳) אשר נגף אתכם בעגל ואש תבערה והנחשים השרפים וקברות התאוה ומגפת השטים וגזרת המרגלים שהיתה בהם יד ה' עד בואם אל המקום הזה וקצר בפורענות שעשה להם ואם כן ושמרתם את כל המצוה למען תחזקו כי ידו החזקה מחזקת שומרי מצותיו ולא יחזיק ביד מרעים:

כי לא את בניכם. התשובה היא כי עיניכם הרואות והטעם כי אלה הנוראות אינם לעתיד שיראום בניכם רק אתם ראיתם אותם:

את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. להוציא אתכם ממצרים:

את מוסר - כדכתיב לעיל: כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך.

כי לא את בניכם. לפיכך אתם שראיתם עשו אותות המעידים לדורות בכניסתכם:

וזרועו הנטויה. מוכנת להכות את השב לחטוא:

כי לא את בניכם. כלו' אינם ראוים ליענש ככם על המצות שהרי אתם ראיתם את מוסר ה' ואת גדלו ולא לפטור הבנים בא:

וידעתם היום כל לא את בניכם אשר לא ידעו וגו'. יאמר הכתוב הנוראות האלה שאני מספר אותן אינן לעתיד שיראום בניכם, כי אתם בעצמכם ראיתם אותם בעיניכם, והנה הכל נמשך לפסוק כי עיניכם הרואות, כלומר אתם עדים בדבר זה. והזכיר להם הנסים המפורסמים שהם נסי מצרים, הוא שאמר ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים לפרעה וגו', וענין קריעת ים סוף הוא שאמרו אשר הציף את מי ים סוף וגו', וענין המן הוא שאמר ואשר עשה לכם במדבר. ומה שלא הזכיר ירידת המן בפירוש, כדי שיכלול בזה נסי השלו והבאר. והזכיר פתיחת הארץ הוא שאמר ואשר עשה לדתן ולאבירם, והיה לו לומר ואשר עשה לקרח כי הוא היה ראש המחלוקת, אבל לא הזכירו משה דרך ענוה כי נתבייש מחטא האיש ההוא הקרוב לו, או שרצה להזכיר את אלו לפי שהעיזו פניהם יותר מכלן ויצאו נצבים והיו מחרפים ומגדפים, כמו שהזכירו ז"ל.

וכבר ידעת כי הנסים הנסתרים הם מכח אל שדי שהיא השגת האבות, הוא השם הנכבד שכתוב בו (דברים כ״ח:נ״ח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך, והמפורסמים הם מכח השם המיוחד השם הגדול, הוא השגת משה ע"ה, ועל כן תמצא בראש הפרשה ביעודי הגוף שכלם נסים נסתרים שהזכיר שם ה' אלהיך כמשפטו בכל משנה תורה, הוא שאמר (שם ז) ושמר ה' אלהיך לך וגו', אבל כאן שהזכיר הנסים המפורסמים והזכיר השם הגדול הוא שאמר כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה, והבן זה.

את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה. ידוע לכל משכיל שאין לשון יד וזרוע נופלים בהקב"ה אבל הם ענינים למעלה נמשלים ביד וזרוע ואותן ענינים הם כחות ומדות, ולא תבין שיהיו שניהם נאמרים על כח אחד, אלא כל אחד ואחד כח בפני עצמו, כי כן הן באדם, אין היד והזרוע נאמרים על אבר אחד לבדו כי כל אחד אבר בפני עצמו, כי מה שנקרא יד הוא פסת היד שבה חמש אצבעות ועד הפרק השלישי שבו גמר פסת היד נקראת יד, ומשם ואילך עד העציל שהוא נקרא מרפק ובלעז קובדי"ר נקרא קנה כי הוא הקנה המחובר עם פסת היד, ומן העציל ולמעלה נקרא זרוע והוא מקום הנחת תפילין שהוא גבהו של יד והוא כנגד הלב, ועל זה אמרו במסכת מנחות חביבין ישראל לפני המקום יתברך שנתן להם תפילין בזרועותיהן ותפילין בראשיהן. וראיה לזה שנקרא זרוע מה שאחר העציל, הוא מה שאמר איוב (איוב ל״א:כ״ב) כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר, התחיל מן הכתף שהוא למעלה ואח"כ זרוע, ואמר מקנה שהוא המחובר עם פסת היד, וכן שנינו במסכת אהלות ששם מונה רמ"ח אברים שבאדם, ואומר שם שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע ואצבע שנים בקנה שנים במרפק, ואחד בזרוע, וארבע בכתף. וזו ראיה שהמחובר עם פסת היד נקרא קנה, ולשון עציל נקרא בלשון ברייתא ולשון מרפק בלשון משנה, ואציל בלשון מקרא שכן כתוב (יחזקאל י״ג:י״ח) על כל אצילי ידי, ותרגם יונתן על כל מרפקי ידוי. ובמסכת סופרים אמרו, לא יתן אדם ספר תורה על ארכובתיו ויתן שני אציליו עליו מפני שנוהג בו מנהג בזיון. ואחר שנתבאר ההפרש הזה שיש בין יד לזרוע נאמר כי דבר ידוע הוא שהזרוע גדול מן היד ואין כח היד אלא בכח הזרוע.

ומעתה יתבאר לך כל מקום שנאמר בתורה יד וזרוע בהקב"ה שהכל נאמר על מדת הדין, אבל יש ויש בחלקי הדין דין חמור מחברו ודין קל מחברו זה למעלה מזה וזה למטה מזה, כשם שיש בגווני היין או הדם מראה אדום זה למעלה מזה וזה למטה מזה, וכן בכאן, כי היד מדת הדין רפה ואין הכח הרפה אלא מכח הקשה וכמו שרמזתי בשתי ההי"ן של (שמות ט״ו:י״א) מי כמוכה, וזהו (ישעיהו נ״ג:א׳) וזרוע ה' על מי נגלתה, וזהו (תהילים מ״ד:ד׳) כי ימינך וזרועך, וכבר רמזתי מזה בפסוק (שמות י״ד:ל״א) וירא ישראל את היד הגדולה.

מה שהזכיר כאן את גדלו ואחר כך אמר את ידו החזקה וזרועו הנטויה, הוא כמו (דברים ה׳:כ״א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כי ידו החזקה וזרועו הנטויה הוא כבודו שהיא מדת הדין רפה מקבלת מן הזרוע, נרשם בו השם המיוחד להורות כי הרחמים בו, כענין שכתוב (ישעיה כו) כי ביה ה'. וכן תמצא בתפלתו של שלמה ע"ה שאמר (מלכים א ח׳:מ״ב) כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, הזכיר תחלה מדת רחמים ואחר כך מדת הדין שבה הרחמים, וזה מבואר.

ואשר לא ראו את מוסר מה שהוא אומר בסמוך.

כי לא את בניכם. כלומ' אין בניכם ראוים ליענש על המצות ככם, הרי אתם ראיתם את מוסרו ומעשיו בעיניכם. ולא לפטור את הבנים בא:

וידעתם היום וגו׳. פרוש, מבחן הידיעה הצריכה חלה עליכם היום, פרוש, אחר שעברו כל האותות וכו׳ שהזכיר בסמוך שמהם יצדיקו הידיעה ברורה. ואמרו כי לא את בניכם וגו׳, פרוש, טעם שאני אומר ״וידעתם״ לכם בכנוי, הוא לומר ולא את בניכם שהם אין להם ידיעה במבחן זה כמותכם. ולא הצרך להזכיר הידיעה מה היא, כי כשמשיג האדם דעה במבחן צודק יראה בעיניו האמת מעצמו כי ה׳ אלהינו הוא אחד שברא הכל ושליט בכל ומואס בעוברי תורה ובוחר בבוחריה.

וידעתם היום כי לא את בניכם וגו׳. באשר כ״ז אינו אלא מדרבנן ולענין חינוך בנים מפורש בגמ׳ שאינו אלא מדרבנן. אבל באותו דור היה מתקנת משה רבינו. והזהירה תורה ע״ז ואח״כ בטלו התקנות ע״פ דין כי ע״מ כן תיקן שלא יהא אלא בדורו שהיתה השעה צריכה לכך. ואח״כ כשבטלו היו גדולי הדור נשמרים מצד אהבת ה׳ אע״ג שאין בזה עוד חיוב. והיינו דאיתא בחגיגה ד״ו א׳ והא שמואל דיכול לרכוב על כתפיו של אביו אמאי לא העלהו. הרי דמקשה הגמ׳ על אלקנה שלא שמר מצות חינוך שאינו אלא מדרבנן. והיינו משום שאמר שמשה רבינו תיקן בזמנו ע״כ גם אח״כ נהגו בה גדולי הדור עד שבאו חז״ל וגזרו על כל ישראל לפי צורך הדורות שראו המה:

את מוסר ה׳ אלהיכם. כמה הוא מעניש על עבירה כמו שראו במדבר:

את גדלו. גדולת הטבע כמו שראו בשליו וכבישת עמלק סיחון ועוג בדרך הטבע נפלאה:

את ידו החזקה. שידוד הטבע כמש״כ לעיל ג׳ כ״ד:

וזרועו הנטויה. כמה הוא ממהר להעניש כמו שראו במדבר שעמדו בפלטין של מלך בגלוי שכינה. וזהו משל לזרוע נטויה להכות תומ״י כמש״כ בס׳ שמות ו׳ ו׳. כ״ז הזכיר משה אותם כדי שיהא בנקל עליהם להיות נזהרים מעבירות גם לעצמם גם לחבריהם:

וידעתם היום, הוסיף לאמר שהעבודה שאתם עובדים היום לה' לשמור מצותיו יש לה יתרון על כל הדורות שיעמדו בעתיד, שהדורות העתידים יקבלו את התורה מצד האמונה לבד וע"י הקבלה מהאבות שהם ראו נסי ה' ונפלאותיו והם יספרו לבניהם לדור אחרון והבנים יאמינו לקבלת האבות שלא ינחילו האבות לבנים דבר שקר, וכמ"ש אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו, ובכ"ז לא נקרא זה ידיעה רק אמונה, כי ידיעה לא תפול רק על דבר שראה בעיניו או כמו המושכלות הראשונות, לא על המקובלות, אבל אתם וידעתם היום אתם קבלתם המצות מצד הידיעה, כי לא את בניכם אשר לא ידעו ר"ל שא"א שיהיה לכם ידיעה ברורה באשר לא ראו בעיניהם כל הנסים שחשב פה ויאמינו כ"ז רק בקבלה אבל אתם עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה וא"כ ידעתם כ"ז מצד הידיעה:

ג לא שהודיעם היום שום דבר שהרי לא הודיעם פה ידיעה חדשה:

ד פירוש את הוא כמו עם והוסיף אני מדבר כי לולא תוספת אני מדבר אין מובן כלל ולכך הוצרך לפרש מלת את פירושו עם כי על המקבל הדבר אינו נופל אלא מלת עם והוסיף מלת עכשיו כי בלא תוספת היה המובן שלא ידבר עם בניהם לעולם רק עם אלה לבדם: