דברים יא, כו

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. האמורות בהר גרזים ובהר עיבל:

חֲזֵי דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין

ראה אנכי אָמַר משֶׁה נְבִיָא חֲמוֹן דַּאֲנָא מְסַדֵּר קֳדָמֵיכוֹן יוֹמָא דֵין בִּרְכָתָא וְחִילוּפָהּ

ראה. לכל אחד ידבר:

ראה אנכי נתן לפניכם - היום מצות.

ברכה וקללה - כמו שמפרש והולך: ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה וגו'.

ראה. הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר האומות. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק ע"צ היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו:

ראה. זה אני אומר לך שתבחר בחר לך באותו שאמר אנכי ה' אלהיך. ד"א ראה אנכי שבחרתי בטובה ולפי' אני משונה מכל שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו:

נותן לפניכם היום. בעולם הזה הם ברכה וקללה אבל לימות המשיח כלם ברכה:

ראה אנכי אמר לשון יחיד ופי' ראה אמר לכ"א ואחד וי"מ ליהושע אמר ראה אנכי והזהירו לברך את ישראל כשיעברו את הירדן וי"א לפי שקללות וברכות שבמשנה תורה כולם נאמרו בל' יחיד. ד"א ראה אנכי ראה עשרת הדברות שפתח באנכי ותקיים אותם כי כל המצות כלולות בהם. ד"א ראה אנכי פי' ממני תראו וכן תעשו. ד"א ראה ל' יחיד לפניכם ל' רבים והיינו דאמרינן כיצד סדר המשנה משה שונה לאהרן פרקו ואחר כך נכנסו בניו וכו' כדאיתא בעירובין. ד"א לעיל כתיב לכם וסמיך ליה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה כלומר לכם אני אומר שתבחרו בברכה. ד"א ראה כי המפיל גורל עם חבירו מכסה הגורלות והחלקים שלא יברור חבירו חלק היפה אבל אתה ראה הגורלות וראה החלקים ובחרת בחיים וזהו אתה תומיך גורלי שאתה תומך בידי ליתנ' על גורל הטוב ולברור אותו:

מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין (משלי כ, ד)

שלמה המלך ע"ה דרש בספר משלי לבאר כלל כל המדות הטובות כדי שיתרחק האדם מן המדות המגונות ויתקרב אל החמודות ובכללם מדת הזריזות והעצלה, לפי שמדת העצלה היא שורש לנזקים הרבה וסבה לכמה מכשולות, יש עצל בביתו ויש עצל בגופו ויש עצל בנפשו ויש עצל בתורה ובמצות ובמעשים טובים. יש עצל בביתו, כי מי שיצטרך לתקן תקרה בביתו אם יתקננו מיד יוכל לתקנו בהוצאה מועטת ואם יתעצל בדבר ויתרשל בו סוף שיצטרך להוציא כל ממונו עד שיורש וימך, ועל זה אמר שלמה (קהלת י׳:י״ח) בעצלתים ימך המקרה. יש עצל בגופו, אם ישתדל האדם בעניני גופו וצרכי מזונותיו וישמח בחלקו ויספיק לו הבינוני ולא יבקש המותרות, אז יוכל להשיגם, ואם יתעצל בהן ולא יחשוב בהן כלל ויסמוך על הנס ימות ברעב, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי י״ג:ד׳) מתאוה ואין נפשו עצל. יש עצל בנפשו, כלומר שיתעצל בתקון מדותיה לפי שהנפש במדותיה כדמיון האדמה, כשם שיש אדמה טובה נוחה להעבד ויש שעבודתה קשה ואף ע"פ כן אין העובד צריך להניחה להפסד ושיתרפה בה אלא שיעמול בה כפי כחו, ועל זה אמר שלמה ע"ה (שם יח) גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, כן בנפשות יש נפש טובה תקבל המוסר במעט תוכחות ומעט עמל ויש נפש קשה להנהיגה להמשך אחר השכל, ואם הוא משתדל ועמל בתקון מדות נפשו כעמל העובד באדמתו אין ספק שימשיכנה מעט מעט אל המדות הטובות, ועל זה אמר שלמה ע"ה (שם כד) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, המשיל התאוה לשדה לפי שהוא מתולדות החומר ואם לא ינהיגנו כראוי ויניח התאוה על דרכה הנה הוא משחית גופו ונפשו, זהו (שם) וגדר אבניו נהרסה. יש עצל בתורה ובמצות ובמעשים טובים אם הוא מתעצל בחכמת התורה ואיננו טורח במצות ובמעשים טובים בעולם הזה במה יזכה נפשו לעולם הבא, וזהו שאמר בכאן מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, יאמר כי העצל אינו משתדל במה שיצטרך באותו זמן שהוא ראוי להשתדל בו, והמשיל כל עצל באיזה דבר שיהיה לעובד אדמה שהוא יושב בטל בחורף שהוא זמן החרישה ולא יחרוש, והמשיל עוה"ז לחורף שהוא זמן ממשלת הלבנה ועולם הבא שהוא עקר המשילו לקיץ שהוא ממשלת השמש, ודבר ידוע לכל משכיל כי השמש והירח בעליונים דוגמא והשמש עקר. וכן מצינו בשיר השירים שהמשיל שלמה ע"ה הגלות לחורף, הוא שאמר (שיר השירים ב׳:י״א) כי הנה הסתו עבר וגו', וכבר דרשו רז"ל העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן אוכל. בארו לנו כי כשם שיום השבת הוא יום מנוחה, לא יום המעשה והטורח, כן העולם הבא עולם המנוחה והגמול לא עולם המעשה, ומזה אמרו אם לא טרח מהיכן אוכל, וזהו ושאל בקציר ואין. ומה שאמר מחורף ולא בחורף כשם שאמר בקציר, ענינו מפני פחד החורף, כי כן דרכו של עצל שיטעון טענה למניעתו על הדבר, כענין שכתוב (משלי כ״ו:י״ג) אמר עצל שחל בדרך, ומה שנמנע מהחרישה מפני עצלותו יתלה אותו לפחד הקור. והכונה לשלמה בגנותו תמיד מדת העצלה, כדי להמאיסה בעיני הבריות ושיתרחקו ממנה ושיתקרבו אל מדת הזריזות, והוא שמוכיח ומזהיר בנמלה (שם ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, יאמר אף על פי שהנמלה היא הפחותה שברמשים, ממנה יש לו לאדם ללמוד דבר חכמה בענין הזריזות שבה שהיא מאספת בזמן אחד מה שתאכל בזמן אחר שלא תוכל לאסוף בו, ועוד כי התבואה שירד עליה המטר היא מוציאה אותה אל הרוח כדי שתתנגב ואחר כך תאסוף אותה ותהיה ראויה להשתמר, ואמר (שם) אשר אין לה קצין שוטר ומושל, הכונה בזה שאין לה שכל כלל, שכל מה שהיא עושה אינו מכח השכל אלא מכח הטבע בלבד, ומפני שהשכל יש לו שלשה שמות, והם חכמה תבונה ודעת, ואינן מיוחסין כי אם במין האדם לבדו, ושלשתן מין אחד, לכך חזר שלשה שמות של אדנות שכלן מין אחד. והנה עם מדת הזריזות יוכל האדם לקנות חיי העוה"ז ועם העצלה יכול להפסידם ועם הזריזות יוכל לקנות חיי העוה"ב ועם העצלה יפסידם, עם מדת הזריזות יקיים המצות ויגיע לו מהם החיים והטוב והברכה, ועם העצלה יביא עליו המות והרע והקללה, שהרי הרשות נתונה לו והכל תלוי בבחירתו ורצונו וכל הדברים הם מסורין בידו לעשות טוב או רע, ואז תבא לו ברכה על הטוב והקללה על הרע, וזהו שכתוב.

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. אמר ראה בלשון יחיד ולפניכם בלשון רבים, כי משה ידבר עם הכל עם היחידים ועם ההמון, ולפי שהברכה והקללה נאצלין משתי מדות שבהן נברא העולם והן מדת הדין ומדת רחמים שאין ענינם נגלה רק ליחידים המשכילים, לכך אמר ראה בלשון יחיד, והוא ראיה בעין השכל כענין (קהלת א׳:ט״ז) ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, ולפי שהברכה והקללה הם זרוז להמון בקיום המצות והפחדם בעברם עליהן, לכך דבר עם ההמון ואמר לפניכם. וכן אמר במקום אחר (דברים ד׳:ה׳) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, הזכיר ראה בלשון יחיד כנגד החקים שאין טעמן נודע רק ליחידים, והזכיר אתכם בלשון רבים כי התורה בחקותיה ומשפטיה לרבים נתנה. הנה נתבאר בפסוק זה שהרשות והבחירה בידו של אדם, רצה להדריך עצמו בדרך ישרה או להתיצב על דרך לא טוב, הכל מסור ברצונו והכל תלוי בבחירתו, ומזה אמר הכתוב (שם ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, למד שאין הקב"ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע עד שיעשה טובה או רעה אלא הכל מסור בידו, כי אילו היה הקב"ה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או יהיה שום דבר מושכו בעקר תולדתו לאחד מהדרכים טוב או רע איך יצוה הקב"ה אותנו על ידי נביאיו לעשות כך, כיון שהוא מתחלת בריאתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשכהו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כלה להפרע מן הרשע או לשלם לצדיק שכר טוב, וזה עקר גדול ועצום והוא יסוד האמונה. ומפני זה נזכר העיקר הגדול הזה בפתיחת התורה ובחתימתה, הוא שתמצא באדם הראשון כתוב (בראשית ג׳:כ״ב) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, באורו הן מין האדם היה יחידי בעולם ואין לו מין שני שידמה לו בעליונים ולא בתחתונים, שהרי העליונים שכליים עובדים ומקלסים הש"י בשכל ולא בטבע, והארציים גם כן מקלסין אותו יתברך בטבע ולא בשכל כלל, וכל אחד ואחד הכרחי בקלוס, זה הכרחי בשכל וזה הכרחי בטבע, אין לאחד מהם מונע, אבל האדם הוא משותף מהם ומורכב משניהם, מן השכליים מצד הנפש ומן הארציים מצד הטבע, ואיננו הכרחי כי אם רצוניי, שהרשות נתונה בידו להביא עליו עונש ושכר הברכה והקללה בחתימתה, הוא שתמצא בסוף דברי משה (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, כלומר שהרשות בידכם לעשות טוב או רע, וכן אמר בכאן ראה אנכי נותן לפניכם היום.

וכתב הרמב"ם ז"ל אל תתמה היאך אומר (תהילים קל״ה:ו׳) כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ, בודאי שהכל בחפצו יעשה אע"פ שמעשינו מסורים לנו, כיצד כשם שחפץ השי"ת להיות האש והרוח עולין למעלה והמים והעפר יורדין למטה והגלגל סובב בעגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגם שחפץ בו, כך חפץ השם להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו בלא כופה ומושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו הש"י עושה כל יכלתו, לפיכך דנין את האדם לפי מעשיו, אם עשה טובה מטיבים לו ואם עשה רעה מריעין לו, הוא שאמר הנביא (ישעיהו נ׳:י״א) מידי היתה זאת לכם, (שם סו) גם המה בחרו בדרכיהם וגו'. ועל זה אמר שלמה ע"ה (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, עכ"ל ז"ל.

ראה אנכי נתן לפניכם עד כאן הוכיחם על יראת שמים מכאן ואילך מתחיל לסדר לפניהם את המצות.

ראה אנכי. ראה איזה אני אומר לך שתבחר בחר לך אותו שאמ' אנכי ה' אלהיך ד"א ראה אנכי שבחרתי בטובה ולפי' אני משונה מכל שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו:

היום ברכה וקללה. היום בעוה"ז הם ברכה וקללה אבל לימות המשיח הם כלם ברכה ושאל מין א' לר' נתן בר' משולם למה האריך גלות זה עליכם יותר מגלות בבל שעבדו ע"ז ואין לך עון חמור מע"ז והשיב לו בבית א' עשו צלמים ואשרות ודברי הבלים שאינם של קיימא אבל בבית ב' שעשו עצמן ישראל ע"ז שהפכו הנבואות עליהם וקבעום לע"ז ומקובלת לעובדים לקו בגלות ארוך וקבוע. ברכה וקללה א"ר שמואל בר נחמני אם יאמר לך אדם כשבא משה לברך ברך מועט וכשבא לקלל קלל הרבה שהרי בקללות שבת"כ אתה מוצא ל' פסוקים ובברכות לא תמצא כ"א י"א פסוקים ענה לו באו ברכה וקללה להשוות הברכה לקללה ועוד למי שמביט בהם מוצא הברכות יתירות שהברכות פותחות באל"ף אם בחוקותי תלכו ומסיימות בתי"ו הרי הברכות מאל"ף עד תי"ו אבל הקללות מתחילות בוי"ו ומסיימות בה"א ביד משה ואין בין ה"א לוי"ו כלום שאין מחסורת כלום וא"ר לוי מלה"ד למלך שהיה לו בן והראה לו כל מה שיש לו הכניסו לפלטרין שלו והראה לו תמחוי מלא כל טוב וכל מותר התמחוי מלא חרבות שנונות ושלופות א"ל הבן התמחוי הזה למי א"ל לאותו שיעשה רצוני והחרבות למי שלא יעשה רצוני וימרוד בי ואף על פי שדעתו יותר להטיב לעושי רצונו ואין דעתו להרע לו למורד בו כל החרבות האלו הוא עושה להטיל אימה על המורדים וכן אמר הקב"ה לישראל אם תעשו רצוני אף על פי שכתבתי לכם מעט ברכות דעו שאני מוותר לכם ואם לא תעשו רצוני אני מביא כל הקללות אלא לאיים עליהם נכתבו. ד"א משל למלך שלקח עבד וכתב לו אם תעשה רצוני ותשרתני כראוי אני מאכילך ומשקך ומלבישך כראוי ואם אינך עושה רצוני אתנך בכבלי ברזל ואצוה להרגך נכנס העבד ועשה רצונו והוסיף לו המלך טובה יותר ויותר ממה שכתב חזר וסרח במלך אמר ליה התניתי עמך להורגך איני עושה עמך אלא מחצה כך הקב"ה כל זמן שיעשו ישראל רצונו השפיע להם טובה יותר ויותר על הברכה שכתב להם וכשחטאו בימי ירמיהו אמ' הקב"ה אני התניתי להם להביא עליהם הקללות יודע אני בכם שאין בכם כח לסבול אלא אעשה פשרה וא"ר אבא בר זעירא ז"ש הכתו' עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו שגזר בצע לשון פשרה כמו בצע. בגמרא דסנהדרין אמרו אלמלא לא שפך חמתו על העצים ועל האבנים לא נשתייר מישראל שריד ופליט וא"כ פשר עמם אמר הקב"ה בעו"הז סדרתי לפניכם ברכות וקללות אבל לעוה"ב כל מי שרואה אתכם יברך אתכם שנאמר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה':

ראה אנכי. עד כאן תוכחותיו על יראת השמים, מכאן ואילך מתחיל לסדר המצות, לפיכך הוא מתחיל לומ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ותבחרו לכם את הישר בעיניכם. אם תבחרו שמירת המצות, תהיה לכם ברכה ותתברכו, ואם חילוף חילוף, כדמפר' ואזיל. ורבותי' פי' והברכה בידם דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ומיהו אם בא לטהר מסייעין אותו כל כך כמו שאמ' רבותי', ואם לטמא פותחין לו, אבל אין מסייעין אותו כל כך. מיהו תחילת הטהרה והטומ' מדעת האדם, ולכך אומ' למה תתעינו ה' מדרכיו [וכתי'] אתה הסיבות את לבם אחורנית, שאתה פותח להם, ועוד שאתה נותן שלוה לרשעים וממתין להם, לכך לבם מלא רע וחוללות כדכתי' איש בער לא ידע וכסיל [לא יבין את זאת]. וגם לפי שיש רשעים שמגיע עליהם כמעש' הצדיקי'. והברכה ועשיתי את אשר בחוקיי תלכו שאייסר אתכם עד שתיאותו לעשות הטוב. ואתה הסיבות את לבם אחורנית מפ' רב חייוג בע"א דאוידעו קאמ', והרי קאמ' שלח האש וישובו בתשובה וידעו כי אתה הסיבות אל לבם אחור' מן הע"ז והחזרתם בתשובה:

אמר ראה לשון יחיד ואמר לפניכם לשון רבים שמדבר עם היחיד ועם הרבים והטעם לפי שהברכה והקללה נאצלות מב' מדות שבהן נברא העולם מדת הדין ומדת רחמים שאין עניינם נגלה רק ליחיד לכן אמר ראה פירוש בעין השכל ולפי שהברכה והקללה זירוז להמון בקיום המצות והפסד בעוברם עליהם לכן דיבר עם ההמון ואמר לפניכם:

ראה אנכי נותן וגו׳. צריך לדעת למה אמר לשון ראיה על הדברים. עוד אמרו אנכי. עוד למה אמר לשון יחיד כיון שכל הפרשה כלה בלשון רבים נאמרה.

ונראה שהכונה היא, כי לפי שבא להבחירם בעולם העליון ולהמעיט כל טובות עולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים צריך שהמוכיח יהיה בו שני ענינים: אחד שיכיר הכרה חושית בטוב העליון, והשני שהשיג השגת טוב עולם הזה וקניניו. כי אם המוכיח יהיה משלל מקניני עולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת עולם הזה, כי יאמרו: אין אומרים למי שלא ראה יבא ויגיד, שאם היה טועם טעמי הנאות גדלת העולם הזה וקניניו ותענוגיו, לא היה ממאסו ובוחר בזולתו, ובזה לא יטו אזנם לקבל דבריו. גם הבא להפליג בטוב עולם הבא, לא יצדקו ולא יאמנו דבריו לשכל הטבעי כל שהוא עצמו אין דבריו אלא מפי האמונה והוא לא ראה ולא ידע. ולזה אמר מושיע ורב האיש משה ראה אנכי, פרוש, אלי תראו ותצדיקו ותשכילו להצדיק הדברים, כי הוא השיג להכיר טוב עולם הזה, כי היה גדול מאד וגבור ומלך ועשיר גדול כאמרם זכרונם לברכה (שבת צב.), ויפה דודי אף נעים, גם בטוב העליון הכיר כי עלה שמים וטעם טעם עליון. ואחר שהשיג הכרה חושיית הכרת שני דברים והשגתם, אמר להם הדברים האמורים בענין כאשר אבאר. ואמרו ״ראה״ לשון יחיד, כי ראיה זו כלן שוים בהכרתה כאיש אחד, שגלוי לכל השגת משה בעולם הזה ובעולם הבא.

עוד ירצה במאמר ראה אנכי על דרך אמרם זכרונם לברכה (רמב״ם הלכות תשובה פ״ה) יכול אדם לעשות עצמו כמשה רבנו, והוא מה שהעירם כי אליו יראו להדמות אליו כל הבא לקרב לעבודת הקדש עבודת ה׳, ולא יעריכו עצמן עם מה שלמטה מהם ויהיו בעיני עצמן כי כביר מצאה ידם, ואמר לשון יחיד אולי שלא אמר רמז זה אלא ליחידי עם אשר יכינו עצמן להשגה עליונה, כי מי ומי הראוי להשיג השגה זו להיות כמשה, וכנגד שאר כללות ישראל אמר ״נותן לפניכם״.

ובדרך רמז ירמז על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (זוהר ח״ג רעג.) שכל בני תורה יש להם ניצוץ ממשה, ואין צריך לומר הדור ההוא ששמעו מפיו שהם חלק ממנו, והוא מה שרמז במאמר זה ראה אנכי, פרוש כאלו מדבר עם עצמו ואומר לו אנכי, כי כל ישראל יתיחסו אליו, וכשהוא מדבר עמם כאלו מדבר עם עצמו, ולזה גם כן אמר ״ראה״ לשון יחיד כשעור ״אנכי״ שהוא לשון יחיד יאמר עליו ״ראה״.

עוד ירמז על ה׳ שקרא ואמר ״אנכי״, וזה הוא שעור הכתוב: ״ראה״ כי אותו שקרא ואמר לכם ״אנכי״ הוא ״נותן לפניכם״ וגו׳, ואמרו ראה לשון יחיד, כי בערך דבר זה כלן יהיו שוים כאחד לדעת כי ה׳ הוא הנותן לפניהם ברכה וגו׳:

נותן לפניכם היום וגו׳. פרוש, לפי שהיום עמדו על דעתם, כאמרם זכרונם לברכה (עבודה זרה ה:) אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה:

עוד יתבאר בהעיר עוד אמרו ברכה וקללה, שלא היה צריך לומר אלא ״את הברכה וגו׳ והקללה״ וגו׳ כמו שאמר אחר כן. אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ספרי), אמר להם משה: אתם רואים הרשעים מצליחים שנים ושלשה ימים וסופם לדחות, עד כאן. והוא אמרו היום ברכה וקללה, פרוש ברכה שהיא גם כן קללה, והוא שלות הרשעים בעולם הזה שאינה אלא בזמן מועט, שעולם הזה יקרא יום אחד על דרך אמרו (דברים ז:יא) ״היום לעשותם״ (עירובין כב.). והוא מה שדקדק לומר ״היום״ סמוך לזכרון ברכה, לומר שאינה ברכה אלא היום ולא למחר, ואדרבה קללה היא. נמצאת טובת עולם הזה מועטת וגוררת קללה.

עוד יתבאר על פי מאמרם זכרונם לברכה (ספרי) שאמרו: משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין: אחד תחלתו מישור וסופו קוצים, ואחד תחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע לעוברים ושבים ואמר להם: ״אתם רואים שביל זה שתחלתו מישור בשתים ושלש פסיעות וכו׳ וסופו״ וכו׳, עד כאן. והוא אמרו נותן לפניכם וגו׳, פרוש שני מיני טובות ובכל אחת יש ברכה וקללה, כי דרך הרשעים יש בו מישור בתחלה וקוצים בסופו – הרי ברכה וקללה, ודרך החיים גם כן תחלתו קוצים וסופו מישור – הרי ברכה וקללה גם כן. וחזר ופרש את הברכה, פרוש, לזה יקרא ברכה שאין ראוי לחוש לענף הקללה שבה אשר תשמעו וגו׳, הגם שיש באמצעות זה צער כי הצדיקים מצטערים בעולם הזה בהשתדלות המשכל ועולמם קשה עליהם למה שצריכין בו, והקללה אם לא תשמעון, הגם שאתם מתעדנים בעולם בכל אות נפש הבהמית ויערב לכם, מישור זה לקללה יחשב.

עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך: לפי שאמר להם בסמוך (דברים יא:כד) נחלת הארץ ״כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה״, לזה אמר להם ראה אנכי נתן וגו׳, פרוש, נתינה זו שה׳ נותן לכם היום. דקדק לומר היום כי ברכה זו שאמר להם ״כל מקום״ וגו׳ לא נאמרה להם עד היום הזה. ואמרו ברכה וקללה פרוש יש בנתינה זו ברכה ויש בה קללה, וחזר ופרש את הברכה אשר תשמעו פרוש, אם תשמעו תהיה נתינה זו לכם לברכה, ואם לא תשמעון אין זו לכם כי אם קללה, שבאמצעותה יתקנאו בכם האמות ויאבדו אתכם ממנה בנקמה גדולה. גם תהיה להם ההנאה ממנה לרעה להם לעולם הנצחי, כדרך אמרו (דברים ז:י) ״ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו״, ועין בסמוך:

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז"ל (קידושין מ:) לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכיות ועונות עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות לכך אמר אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם, והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה ומצד הערבות רבים נתפסים בעון היחיד. ויש כדמות רמז לזה מה שמסיק בילקוט (תתעה) בתחילת פר' זו משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין כו'. התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסיים בשבילין הכבושין ליחידים, אלא שהציע משל זה על הפסוק המתחיל ביחיד וסיים ברבים מן הטעם שנתבאר. ונקט לשון היום אע"פ שזמן קבוע לקבלת השבועה כי יביאך ה' אל הארץ. מ"מ נקט לשון היום לומר שמהיום עד אותו זמן יש לכם שהות להמלך כדי שלא יאמרו אנוסים היינו כדרך כל שבועה שנותנים זמן פן ינחם האיש, כך נתן להם זמן שלא יאמרו הממם וערבבם ואילו היה להם שהות להמלך לא היה עושין.

ד"א במלת היום רמז אל הגלגל היומי, וסמכו אל הברכה והקללה לומר לך כמו השמש שהוא באחד ופועל שני הפכים מתיך השעוה, ומקפיא הביצה, משחיר פני הכובס, ומלבין הבגד, וכל השינוים הללו אינן באים מצד השמש כ"א מצד המקבלים כך הברכות והקללות הבאים מאתו ית' אינן מחייבים שינוי בו ית' כמ"ש (מלאכי ג ו) אני ה' לא שניתי, אלא השינוי בא מצד המקבלים ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב. (איכה ג לט) כדאיתא במדרש שהביא בעקידה בפרשה זו ואמרתי לקובעו במלת היום.

ד"א לפי שמצינו לרז"ל, שאמרו (נדרים ח:) אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כו' שנאמר (מלאכי ג יט) ולהט אותם היום הבא. והיום היינו השמש, אבל בצדיקים כתיב (שם ג כ) וזרחה לכם יראי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. לכך נאמר היום ברכה וקללה מן גלגל היומי תמשך ברכה וקללה כי בהאי עלמא שכר מצוה ליכא. ולכך נתן סימן אחרי דרך מבוא השמש וגו' בפסוק זה נתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדהו, ודרך מבא השמש למה לי אלא שבא לרמוז שעיקר קבלת השכר והעונש ע"י מבוא השמש.

ראה אנכי וגו׳. פרשה זו יש לה שני משמעות בדברי רז״ל ושני הפירושים מוכחים בפשט הכתוב. בסוטה פ״ז אי׳ ברכה וקללה ברכה אחת קודם לקללה ואין כל הברכות קודמות לקללות מבואר דמפרשי בברכות וקללות שבהר גרזים ובה״ע. והכי מוכח מדסמיך פרשה דה״ג וה״ע וקאמרה תורה ונתתה את הברכה על ה״ג וגו׳ הרי דבזה מיירי קרא. ופי׳ אנכי נותן לפניכם היינו שתאמרו בפיכם. אבל במדרש איתא משעה שאמר הקב״ה ראה אנכי נותן לפניכם היום בו״ק שוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. אלא המצות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן. הרי דמפרשי אנכי נותן לפניכם שתלוי במעשיכם וכלשון הכתוב בפרשת נצבים ראה אנכי נותן היום את החיים וגו׳ ע״ש וגם זה הפי׳ מוכרח מדכתיב והקללה אם לא תשמעו וגו׳ ללכת וגו׳ והרי בהר עיבל נתפרש כמה דברים ואמאי פירש כאן זה הפרט של ע״ז. אלא ודאי כפי׳ המדרש דקאי לדורות ויבואר עוד לפנינו. והיינו דקרי לזה הספר משנה תורה שיש כמה פרשיות מכאן ואילך שא״א לפרש לפי פשוטו אם לא בשני אופנים:

ראה אנכי, אחר שהקדים להם כל מה שדבר עד הנה, שבכל דבריו הודיעם כי בשכר מה שיקיימו את המצות יירשו את הארץ ויאריכו ימים עליה וימצאו גם יתר הצלחות הזמניות, ואם לא ישמרו את המצות לא יתקיימו בארץ ויגלו ממנה וישארו מתי מספר בגוים, ובכל מה שיעד והבטיח לא הזכיר דבר משכר העוה"ב הצפון לנפשות, הפך מכל הדתות שהיו נהוגות לעובדי כו"ם שהאריכו לשון להבטיח שכר אחר המות, משיב ע"ז כמ"ש בכוזרי, שההבטחה על שכר אחר המות לא תתישב בלב העובד כי שכר זה אינו נראה לעינים ויוכל כל איש להסתפק בו כי הוא דבר נעלם, לא כן שכר עוה"ז שהבטיח בתורה שזה דבר הנראה לכל ואינו יעוד עתידי רק תיכף עם שמירת המצוה, ועז"א ראה נתתי לפניכם היום ר"ל הגמול והעונש שהזכרתי לכם הוא דבר שתראה בעיניכם והוא דבר שאני נותן לפניכם, דבר גלוי, ולא לאחר זמן רק היום. והנה הודיע כי לא כאשר ידומה שהעולם מתנהג ע"פ הטבע והמערכת שתהלוכות הטבע אין להם שום קשר עם חוקי השכר והעונש שאיזה קשר יש לחוג שמים המתהלך במערכת עם מה שישמור האדם מצות ה' או יסור ממצותיו, וכמ"ש (איוב כ״ב:י״ד-ט״ו) וחוג שמים יתהלך הארח עולם תשמור [אדם] אשר דרכו מתי און על פי מה שפרשתי שם, מודיע שלא כן הוא, כי ה' השפיע רוח חיים בשפע הנשפע אל המערכת שיהיה תלוי ועומד לפי מעשה בני אדם יושבי שפל לטוב או לרע כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו וכו' פן יפתה לבבכם וכו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר, עד שהעולם הגדול נערך לעומת האדם שהוא העולם הקטן כשני כלי זמר הנערכים בסדר מיוחד ובערך מיוחד שהנבל הגדול ישמיע קול זמירות קול שמחה או קול עצב לעומת זמירות הנבל הקטן כמ"ש בזה במק"א עד שהברכה והקללה שתהיה בעולם הגדול הוא תלוי לפי הברכה והקללה אשר יצאו מן האדם שהוא העולם הקטן, שעז"א שאני נותן לפניכם ברכה וקללה, שהברכה והקללה שיהיה בעולם הגדול יהיה נמשך לפי מעשיכם ותלוי בידכם, ומפרש:

א רצל"ת והלא הקללות נאמרו לעיל בפרשת בחקותי ולקמן בפרשת כי תבא ומתרץ האמורות בהר גריזים וכו' ופירוש נותן מסדר לפניכם היום: