דברים יא, יג

והיה אם שמע. והיה, מוסב על האמור למעלה, (פסוק יא) למטר השמים תשתה מים:

והיה אם שמע תשמעו. אם שמע בישן תשמעו בחדש וכן (דברים ח, יט) והיה אם שכח תשכח, אם התחלת לשכח, סופך שתשכח כלה, שכן כתיב במגלה אם תעזבני יום, יומים אעזבך [ במגילת חסידים ] (ספרי מח):

מצוה אתכם היום. שיהיו עליכם חדשים, כאלו שמעתם בו ביום:

לאהבה את ה'. שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא:

ולעבדו בכל לבבכם. עבודה שהיא בלב וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה, שנאמר (דניאל ו, יז) אלהך די אנת פלח לה בתדירא, וכי יש פלחן בבבל, אלא על שהיה מתפלל, שנאמר (שם ו, יא) וכוין פתיחן לה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (תהלים קמא, ב) תכון תפלתי קטרת לפניך:

בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלא כבר הזהיר על כך (דברים ו, ה) בכל לבבך ובכל נפשך, אלא, אזהרה ליחיד אזהרה לצבור:

וִיהֵי אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַי דִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָא דֵין לְמִרְחַם יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן

וִיהֵי אִין קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַי דַאֲנָא מְפַקֵּיד יַתְכוֹן יוֹמָא הָדֵין לְמִרְחַם יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן וּלְמִפְלַח קֳדָמוֹי בְּכָל לִבְּכוֹן וּבְכָל נַפְשְׁכוֹן

בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור לשון רש"י (רש"י על דברים י״א:י״ג) מספרי (עקב יג) ובאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו רק על מעשה רוב העם אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:

והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר - (אם שמעת בישן תשמע בחדש וכן אם שכח תשכח התחלת לשכח סופך שתשכח. כך שנויה באגדת שמואל במגלת חסידים מצאו כתוב: אם תעזבנו יום יומים תעזבך. משל לשנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורי ופגעו זה בזה בחדא משכונא והסיחו זה עם זה ופרשו זה מזה, זה הולך מיל וזה הולך מיל נמצא זה רחוק מזה שני מילין. תוספת).

והיה אם שמוע תשמעו - ונתתי מטר - ותאכלו לשובע בלא טורח, ואם לאו - ועצר את השמים ולא יהיה מטר.

אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעתו. באופן שתתפרנסו שלא בצער ותוכלו לעבדו ואם לאו לא יתן מטר כלל ולא יהי' לכם מזון לחיות בה:

והיה אם שמוע לומר אם תשמעו עד אחרית השנה יתן הגשמים בזמנם ובמקום שצריך להם ואם היו צדיקים בתחלת השנה והקב"ה גזר עליהם גשמים וסרחו מורידן במדברות ובימים:

בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר. לומר שאין נענין על המטר אלא עם כן יכוונו להתפלל בכל לב:

ולעבדו בכל לבבכם. דרשו רבותינו ז"ל איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה, וכן אמרו רז"ל בברכות, עבודה זו תפלה, שכן נאמר בדניאל (דניאל ו׳:י״ז) אלהך די אנת פלח ליה וגו', וכי יש פלחן בבבל אלא על שם שהיה מתפלל, שנאמר (שם) וכוין פתיחן ליה, וכן דוד ע"ה הוא אומר (תהילים קמ״א:ב׳) תכון תפלתי קטורת לפניך. ואמרו רז"ל תפלות כנגד תמידין תקנום.

וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק, שנאמר (בראשית כ״ה:כ״א) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, ודרשו רז"ל מפני מה נתעקרו האמהות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, בארו לנו בכאן כי לא בא העקרות לאמהות אלא מפני התפלה, וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע. להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהילים ק״ז:כ״ה-כ״ו) יורדי הים באניות וגו', ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, ויצעקו אל ה' בצר להם, וכתיב בתריה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה. לבטל הנגזר, מחזקיה שהוסיף לו הקב"ה חמש עשרה שנה בכח התפלה, שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ומלת יוסיף לאות שהיה זמנו קצוב ונגזר והועילה לו תפלתו לבטל הנגזר. ואפילו מה שגזר עליו הש"י אפשר לו להתבטל בכח התפלה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב י״ג:ט״ו) הן יקטלני לו איחל. הודיענו בכאן שהתפלה למעלה מן הנבואה, כלומר מן המקום שמשם תוצאות הנבואה לנביאים. וכן תצטרך לדעת כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפלה בישראל בלתי מסודרת בתקון שוה לכלן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י"ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, ולכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהבנת הלשון, ושיהיו כל ישראל שוין בה בין חכמים בין טפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתרה, במה שהיא מסודרת שלש ברכות של שבח לפני התפלה, והן אבות וגבורות וקדושת השם, ושלש לאחריה והן עבודה והודאה וברכת כהנים, וסדרו לנו באמצע י"ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם, וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך. ואם תשתכל בשם הגדול המיוחד המתחלק לי"ב צרופין, והסימן בו ז"ה שמי לעלם, תמצא שלשה שמות ראשונים כנגד אבות וגבורות וקדושת השם, שלשה שמות אחרונים כנגד עבודה והודאה וברכת כהנים, ששה שמות האמצעים כנגד שש ברכות, שהן אתה חונן, השיבנו, סלח לנו, גאולה, רפואה, ופרנסה. ויש לך להוסיף פנים ואחור בששה הנשארים, שהם קבוץ גליות, משפט, על הצדיקים, בנין, מלכות, תפלה. וברכת המינין אין בשם הזה כנגדו, כי היא כנגד מדת הדין, ואל הכבוד הרעים שהוא במזמור (תהילים כ״ט:א׳) הבו לה' בני אלים, מוסף על י"ח אזכרות שבו, ותקנו אותה כדי שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדה וכנגד האויבים, ונכלל עוד בזה הכנעת יצר הרע שבאדם שהוא מכלל האויבים והוא מחלק מדת הדין.

ואתה הבן זה המעט וראה איך עשו זה החכמים ז"ל בכוונה שש ברכות לצרכי בני אדם ושש לחזרת עטרה ליושנה ומלכות בית דוד למקומה ועם ברכת המינין הם י"ג, וזה כנגד י"ג מדות, לרמוז שכל טוב העולם ומלואו בין בצרכי בני האדם בין בתקון העולם במלכות שדי הכל משתלשל מן המדות, ועליך שתתפלל לעלת העילות יתברך המשפיע כחו במדות כענין שכתוב (דברים ד׳:ז׳) אשר לו אלהים קרובים אליו, יאמר כי אין שום עם שיהיו המדות קרובות אליו כמוהו, ואימתי, בכל קראנו אליו, לעלת העלות יתעלה, ואמר אליו למעט המדות, וכבר הזכרתי זה.

והיה אם שמוע וגו׳. פרוש והיה לשון שמחה ותנאי הוא הדבר אם תהיה שמחה של מצוה, והוא אמרו אם שמוע תשמעו וגו׳ כאמרם זכרונם לברכה (שבת ל:) שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה, אבל שאר שמחות עליהם אמר (קהלת ב:ב) ״ולשמחה מה זה עושה״, וכפל לומר שמוע תשמעו על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות נה.) בפסוק (דניאל ב:כא) ״יהב חכמתא לחכימין״ שאין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, והוא אמרו ״אם שמוע״ פרוש, שיהיה לכם לב שומע, ״תשמעו״.

לאהבה וגו׳ ולעבדו וגו׳ ונתתי וגו׳. פרוש, לפי מה שקדם לנו כי שכר מצוות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם כי שכר מצוות אינו משתלם בעולם הזה, הודיע הכתוב שאם יאהבו ה׳ וגו׳ בכל לבבם וגו׳ יזכו גם בעולם הזה, והוא מה שנתכון במאמר ״ונתתי״ בתוספת וא״ו להעירך שאין זה אלא תוספת על העקר שהוא שכר עולם הנצחי והקים. גם רמז שהגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלויים בזכות (מועד קטן כח:), אף על פי כן כשיעבדו ה׳ כמצטרך אין המזל שולט בהם ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי.

בכל לבבכם ובכל נפשכם. ולא אמר ״בכל מאדכם״ כסדר שאמר בפרשת שמע (דברים ו:ה), לפי שפרשת שמע נאמרה בלשון יחיד ויכול להיות שימצא יחיד שיהיה לו ממונו חביב עליו מנפשו, אבל כללות הצבור שעמהם מדבר מן הנמנע שיהיה להם ממונם חביב מנפשם, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולזה כשאמר ״בכל נפשכם״ מכל שכן בכל מאדם.

והיה אם שמוע תשמעו, פירש"י אם תשמעו בישן תשמעו בחדש כי כך אמרו רז"ל (אבות ד ב) ששכר מצוה מצוה ושמיעה גוררת שמיעה דהיינו מן הישן אל החדש. ומ"ש בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא נאמר ובכל מאדכם לפי מה שפירש"י שלכך נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם ש"מ שדבר זה בלתי מצוי כ"א באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו. ולפי מה שפירש"י בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להטיב, הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו. ועוד נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה' בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו', ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ר"ל שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מ"מ יעבדו את ה' על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש"י (יא יח), וא"כ ענין זה אמור בפירוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם.

ונאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ מן ואספת דגנך, כי כך נאמר (שמות כג כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך. שפרשו הראשונים כי עבודת ה' טובה יותר בציבור כמ"ש (איוב לו ה) הן אל כביר לא ימאס. אבל האכילה טובה יותר כשכל אחד אוכל פתו לבדו ולא ירבה בסעודת מרעים. ע"כ נאמר כאן ולעבדו בכל לבבכם וגו', ואספת דגנך. כי טוב הוא בזמן שכל אחד מאסף דגנו לעצמו וכן כשיושב בביתו לבדו כמ"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי כל אלה הדברים אינן שייכים לומר על הכלל.

והיה אם שמע תשמעו וגו׳. ענין פ׳ זו בכללה יש להתבונן תחלה על אגדה בברכות דל״ה בדרשי דקרא דכתיב ואספת דגנך וגו׳ ורמי מדכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם. ומפרש רשב״י דבזמן שישראל עושין רצונו ש״מ מלאכתן נעשית ע״י אחרים ובזמן שאין עושין רש״מ ע״ז כתיב ואספת דגנך שמלאכתן נעשית ע״י עצמן. וכבר תמהו התוס׳ הרי כתיב והיה אם שמע וגו׳ ויישבו שאין עושין כו׳ היינו שאינם צדיקים גמורים. והדברים סתומים שהרי בפירוש אמר אם שמע תשמעו אל מצותי לאהבה וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ומה ה׳ שואל מאתנו יותר. אלא כך הענין דישראל ניזונים ומתפרנסים בא״י בזכות א׳ משני דברים שנקראים לחמי בדבר ה׳. היינו עבודה דכתיב בקרבנות את קרבני לחמי וכמש״כ במקומו בס״ד. או בזכות התורה דכתיב לכו לחמו בלחמי. ומפרש בגמ׳ חגיגה די״ד זה תלמוד. אמנם אין שני הדברים שוין באופניהם. ולהסביר ההבדל יש לבאר דמלכותא דרקיע כמו מלכותא דארעא. שהמלך משגיח על פרנסת עמו בשני אופנים. או שנותן חלק ארץ ונחלה לכל א׳ והמה עובדים איש אדמתו ושבעים לחם. ובזה נכלל שומרי ועושי דבר המלוכה. והמה ניזונים מהכנסת עובדי אדמה וכדומה. או אנשי חילו ובעלי מלחמתו שהמה שומרי מלכותו ועל המלך לזונם מאוצר המלך בלי שום טורח. וידוע שהמלך רוצה ביותר אנשי מלחמתו ואוהבם הרבה יותר מבעלי עבודת הקרקע. כך מלכותא דרקיע. מזין את ישראל או בזכות עבודה שהוא קרבנות או בזכות התורה שנמשלו לאנשי מלחמה ונושאי מלכותו יתברך כמש״כ כ״פ. וכל ישראל משתתפים במה שתומכים אותם כמש״כ בס׳ שמות מ׳ כ׳ ובכ״מ. והקב״ה חפץ יותר בעסק התורה נושאי מלכותו ית׳ ואוהבם יותר מבעלי עבודה. ועוד ביארנו בזה שם כ״ה כ׳ בענין אגדה בב״ב דצ״ט ברומי׳ דקראי דכתיב בכרובים יע״ש. מעתה נבא לביאור פ׳ זו. שאם שמוע תשמעו אל מצותי וגו׳ ולעבדו בכל לבבכם. בתענית ד״ד פירשו עבודה שבלב זו תפלה. והוא רמז טוב לעבודה שבזה״ז שתפלה במקום קרבנות. אבל בא״י ובזמן הבית היה מתפרש כמשמעו עבודת הקרבנות כמשמעות עבודה בכ״מ שהוא במעשה אלא שהתנה הכתוב שתהא העבודה בכל לב ובכל נפש היינו באמונה שבלב שהיא המשפעת ברכה. וברצון גמור שיהא בזה תלוי חיות אנשי מדינה זו ולא ככל ארצות וזהו בכל נפשכם. ומש״ה נקרא עסק הקרבנות ביחוד עבודה יותר מכל מצות שבתורה משום שהיא באה בשביל פרנסה וכעובד אדמתו ישבע לחם. פי׳ דשאני עבודות שהאדם עושה כמו חייט שתופר בגד יכול להיות שאינו עושה בשעה זו בשביל פרנסה אלא כדי שיהא לו בגד ללבוש משא״כ עובד אדמה אינו אלא בשביל לשבוע לחם וה״נ כל המצות באין לתכלית הידוע לו ית׳ המצוה עליהם משא״כ עבודת הקרבנות סתמא בשביל לחם הארץ. וכדאי׳ בכתובות ד״ה למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין כו׳. וה״נ נקראת תפלה חיי שעה כדאי׳ בשבת די״ב משום שהוא באה עיקרו בשביל פרנסה:

והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו בין היורה ובין המלקוש, ועי"כ ואספת דגנך וגם יהיה מזון לבהמתך, וגם ואכלת ושבעת, שבעת הקללה כתיב אתה תאכל ולא תשבע:

ס שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר וכו':

ע פירוש אם תחזור על למודך ששמעת תתחכם בו ותבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים וכן פירש רש"י פרק לולב וערבה דאף על גב דגבי העניק תעניק אמרו דברה תורה כלשון בני אדם היכא דאיכא למדרש דרשינן רא"ם. אי נמי הכא מוכח דכתיב והיה שהוא לשון ודא ומלת ואם הוא לשון ספק לכן דרשו בו מה שדרשו:

פ ר"ל במגילת סתרים אבל אינו פסוק בכל העשרים וארבע והכי איתא בירושלמי ומביא משל לשני בני אדם שנפטרים זה מזה בשוה זה הולך דרך יום לצד מזרח וזה הולך לצד מערב נמצא שרחוקים זה מזה מהלך ב' ימים כן המשל בתורה:

צ דאל"כ היום ל"ל:

ק פירוש כאלו אמר לאהבה את ה' ויהיה אם כן ולעבדו דבוק עם אם שמוע תשמעו אל מצותי ומהראוי להיות ולעבדני אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא:

ר ר"ל אי כתיב חד קרא הוה אמינא על הציבור ולא על היחיד אף על פי דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך שהוא לשון יחיד מכל מקום הוה אמינא דדרך הקרא לכתוב לשון יחיד אף אם קאי על ציבור כמו שמע ישראל. ואם תאמר למה הזהיר גבי מצוה זו יותר ליחיד מבשאר מצות דהא אין חילוק בין יחיד לרבים ויש לומר הואיל דבמצוה זו כתב הקרא טובות הרבה תוספת דגן ותירוש ויצהר ועשב לבהמה וכו' ורוצה לעשות למי שמקיים המצוה הזו לכך הוה אמינא דוקא לרבים אבל לא ליחיד לכן צריך לרבות ליחיד וקא משמע לן כי בעשותם המצות מאהבה יעשה גם עם היחידים כל הנסים האלה רמב"ן. וכיון שאזהרה שבכאן קאי על רבים אתי שפיר דלא כתיב בכאן ובכל מאודכם כדלעיל דכתיב ובכל מאודך משום דהכא מיירי בציבור ואין מצוי שיהא ממונם חביב עליהם יותר מגופם לרוב הצבור מה שאין כן גבי יחיד מהרא"י: