אור החיים על בראשית פרק לה

קום עלה וגו׳ ושב שם וגו׳. טעם אמרו ״ושב שם״ פרוש: הגם שהוא מארץ הכנעני יושב הארץ, שב שם ולא תפחד מהם.

או יאמר ושב שם ולא תשב כאן, כי שכיח הזק שם במקום הפרצה.

או ירמוז על זה הדרך: ושב שם – פרוש, שם היה לך לשבת ולא במקום זה, כי אין ראוי לתת מרגוע לרגליך עד שמה, ועשה מזבח וגו׳.

הסירו את אלהי הנכר. פרוש, להיות שרצה יעקב לסע מהמקום ההוא, חש שמא יקחו בידם מאלהי העמים ויהיו ברשותם, ולהיות שלא היו עמהם מהאומות שיבטלו אותם קדם שיבואו לביתם, אין להם בטול על ידי ישראל.

ואם תאמר למה לא בטלו אותם נשי אנשי שכם קדם שבאו לידם, כאמרם זכרונם לברכה (עבודה זרה מג.) גוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו ואפלו עבודה זרה של חברו? ויש לומר כי הנשים דינם כקטנים ואין הקטנים מבטלים עבודה זרה, וכמו דאמרינן במסכת עבודה זרה דף מ״ג ואמרו שם וזה לשונם: ושמע מנה היודע בטיב וכו׳ ושאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה אינו מבטל, עד כאן, והנשים דינם כקטן. או אפשר שלא היו מדקדקים שלא יגיעו לידם עד שיבטלו אותם. או שהיו עבודה זרה נסתרים בכלים וכדומה, ולא היו נכרים אצלם לתקן בטולם קדם שיגיעו לידם, ועל זה צוה יעקב לבדק להסיר הכעור. או אולי שנתערבה עבודה זרה או תשמיש עבודה זרה שלא נתבטלו ונאסרו הכל.

ואמר להם שיטהרו ממגע עבר, כי עבודה זרה מטמאה אדם וכלים. ואמרו והחליפו וגו׳, על דרך מה שכתב הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות אבות הטמאה וזה לשונו: כל אב הטמאה שמטמא במגע ובמשא, בין אב וכו׳, אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו וכו׳, עד כאן. לזה אמר להם שאפלו לא נגעו השמלות בעבודה זרה, הרי הם טמאים וצריכין להחליפם. ולזה דקדק לומר שמלתיכם, פרוש, אותם שהיו עליהם בעת שבזזו הבזה שהיו בהם עבודה זרה.

ואם תאמר: למה יחוש להחלפת בגדים, והלא אין אדם וכלים מקבלין טמאה אלא מאב הטמאה, ובגדים אלו לו יהא שנגעו בעבודה זרה עצמה, אינם נעשים אב הטמאה ואינם מטמאים אדם? יראה, כיון שמצינו קריאת שם לעבודה זרה מתים, דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ח) ״ויאכלו זבחי מתים״, ומצינו שאמרה תורה (חולין ג.) חרב הרי הוא כחלל, וכתב הרמב״ם בפרק ה׳ מהלכות טמאת מת וזה לשונו: והוא הדין לשאר כלים וכו׳ ובגדים, עד כאן, אם כן נעשו הבגדים כטמאת עבודה זרה עצמה, ולזה יצו הצדיק להחליף הבגדים.

ויסעו ויהי וגו׳. אולי שחדוש ישמיענו, כי הגם שנסעו משם, וזה יגיד על ענף הבריחה, אף על פי כן ״ויהי חתת״ וגו׳. או על זה הדרך: הגם שראו שמלטו מידם והלכו להם, אף על פי כן נפלה עליהם אימתה ולא רדפו, והסכימו על מליטתם.

ויקרא למקום אל וגו׳. הגם שכבר קראו כן בברחו מפני עשו, חזר והוסיף לומר ״אל בית אל״. פרוש: יחד שמו יתברך על המקום ששמו בית אל, ונתן טעם לזה ״כי שם נגלו״ וגו׳, ולצד שמקום זה שם קנה ההבטחות שנתקימו בו, יחד הוסיף להעלות למקום ההוא.

לא יקרא שמך וגו׳ כי אם ישראל. צריך לדעת מה נשתנה יעקב מאברהם, כי הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות יג.), אבל הקורא לישראל יעקב אינו עובר. והגם שרבותינו זכרונם לברכה (שם) אמרו כי יעקב אהדריה קרא, ולמה לא נלמד ממה דאהדריה ליעקב הגם שאמר בו ״לא יקרא״ ואהדריה כמו כן באברהם?

ואולי כי לצד ששנה ה׳ דברו הטוב האמור ביעקב מהאמור באברהם, במה שאמר ״שמך יעקב״, כי לא היה צריך לומר כן, כי מה חדש בזה באמרו ״שמך יעקב״? אלא ודאי שנתכון לומר שם קבוע הוא לך. אלא שצריך לדעת טעמו של הקב״ה למה באברהם הקפיד על אברם, ועל יעקב לא הקפיד. ויראה כי יש טעם נכון, והוא למה שקדם לנו כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם, וה׳ שם שמות בארץ ודרשו ז״ל (ברכות ז.) וכו׳. והנה יעקב יהיה שם נפש שהיתה לו, ולזה הגם שנתוסף בו רוח אלהים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון, והרי ישנם לראשון גם שני ויכול הוא לקרא יעקב ואין ראוי שיעקר שמו הראשון לחלוטין. מה שאין כן אברהם, כי גם אחר שנוי שמו לעלוי לא נעקר שם הראשון, כי יש בכלל אברהם אברם, ולזה יצו האל לקרות לו בתמידות אברהם, ואין עקירה לראשון כי בכלל אברהם אברם. ואולי כי זה רמז הכתוב בדברי הימים (דברי הימים א׳ א:כו) ״אברם הוא אברהם״. וכפי זה אמרו לא יקרא שמך עוד וגו׳, פרוש לבד אלא גם ישראל. גם דיק באמרו ״לא יקרא שמך עוד״ ולא אמר ״לא יקרא עוד שמך״ כמו שאמר באברהם (בראשית יז:ה), והבן:

לאברהם וליצחק. עיין מה שפרשנו בפרשת תולדות בפסוק (בראשית כ״ו:ג׳) ״כי לך ולזרעך״ וגו׳, כי יצחק נתוסף לו זכות בחלק אחד יתר על אברהם, ואותו נתן ה׳ גם כן ליעקב.

אתן את הארץ. צריך לדעת למה הצרך לחזור לומר ״אתן את הארץ״ ולא הספיק במה שקדם לומר ״לך אתננה ולזרעך״? ואולי שנתכון לומר כי לו, ליעקב, נתן הארץ שיאחז בה, ואלו אמר ״לך אתננה ולזרעך״ תהיה הכונה שיתננה לו להנחילה לזרעו. לזה דקדק לומר שתי נתינות, אחד לו ואחד לזרעו, מה שלא דקדק לומר כן בהבטחת שני אבות.

ויקרא יעקב וגו׳ אשר וגו׳ בית אל. קשה, והלא כבר קראו כן, וגם בתוספת ״אל בית אל״, וכמו שפרשתי למעלה (בראשית לה:ז), ומה חדש בקריאה זו? ואולי שהוסיף לקרות למקום סמוך לבית אל שגם הוא יקרא ״בית אל״ כשדבר ה׳ אליו בו, והוא שדקדק לומר את שם המקום אשר דבר וגו׳, פרוש כי לצד הדבור שהיה שם קרא לו גם כן וכו׳, שאלו למקום שנגלה שם אליו בברחו לא היה צריך לומר ״אשר דבר״:

אל תיראי כי גם וגו׳. צריך לדעת מה היא המורא שמבטיחתה עליו שלא תירא, ולכשנאמר כי אימות מות היו לה, במה מסירה ממנה המורא באמרה כי גם זה וגו׳? עוד צריך לדעת מה כונתה באמרה ״גם״?

אכן יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פב:ח) כי בנימין נולדו עמו שתי תאומות, מה שלא נולדו כן עם יוסף כי אם תאומה אחת, עד כאן. ולזה ״ויהי בהקשתה״ אמרה לה המילדת ״אל תיראי״ ממה שאת מתקשית בלדה שמא תסתכני, כי יש לך הריון משנה מהראשון, והוא אמרו כי גם בתוספת רבוי זה לך כן, כאלו אמר ״כי גם בן זה לך״.

עוד תרמז על פי מה שידוע (נדה לא.) כי המקשה לילד בבן זכר אינה מסתכנת, והמקשה לילד בבת היא מסתכנת, לזה אמרה כי ודאי גם זה לך בן ולא תסתכני.

בני לאה בכור יעקב וגו׳. טעם שהצרך להודיע היותו בכור יעקב, לומר שלא תחשב בו דבר בלתי הגון דכתיב בסמוך ״וישכב את בלהה״, כי לא שכב ממש. והראיה, שחזר ומנאו עם שאר אחיו, דכתיב ״ויהיו בני יעקב שנים עשר״, ולזה רשם ואמר בכור יעקב, כי הוא בכור יעקב, ולהיותו טפה ראשונה של יעקב, בחינה זו תשרש בו הרחקת התעוב ולא תחשדנו.

ויהיו ימי יצחק וגו׳. טעם שלא הזכיר ״חיים״ ביצחק כמנהג הכתוב באברהם ויעקב, וגם ביוסף הזכיר חיים דכתיב (בראשית נ:כב) ״ויחי יוסף״, ואולי כי להיות שמיום שנולד עד העקדה לא היתה לו בת זוג, ואמרו זכרונם לברכה (קהלת רבה ט׳) השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, ומעת העקדה אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פ׳ סה) שהתחילו לכהות עיניו, לזה לא הזכיר בו חיים.

או אפשר, להיות שלא הביא עמו חיים עד העקדה לא הזכיר בו חיים.