בראשית לה, א

קום עלה. לפי שאחרת בדרך נענשת ובא לך זאת מבתך:

וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב קוּם סַק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָן וְעִבֵּד תַּמָן מַדְבְּחָא לֵאלָהָא דְאִתְגְלִי לָךְ בְּמֵעִרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָׂו אָחוּךְ

וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקב קוּם סוּק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָן וְעָבַד תַּמָן מַדְבְּחָא לֶאֱלָהָא דְאִיתְגְלֵי לָךְ בְּמֵעַרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָו אָחוּךְ

ושב שם ועשה שם מזבח לא ידעתי מהו ושב שם ויתכן שצוהו לשבת שם תחלה ואחר כן יעשה המזבח להטהר מעבודה זרה או מן החללים שהרגו כענין ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים (במדבר לא יט) כי לא צוו עדיין במי חטאת ויעקב נזדרז במצוה להטהר טרם בואו שם או שיהיה ונקומה ונעלה בית אל מוקדם במעשה ואולי צוה ושב שם לפנות מחשבתו לדבקה באל:

ושב שם. לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח כענין אמרם ז"ל חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום:

ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך. לתת הודאה על שקיים לך ההבטחה שעשה שם כענין אמרם מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה:

ויאמר אלהים אל יעקב וגו' ושב שם. טעמו שיתישב שכלו שם ושיעשה מזבח באותה כוונה לאל הנראה אליו.

קום עלה בית אל פירש״י לפי שאחרת בדרך נענשת ובאת לך זאת מבתך. וא״ת הרי לעיל גבי אחד עשר ילדיו פרש״י עצמו שע״י שמנעה מעשו אחיו ושמא תחזירנו למוטב לכך נענש ממנה שלסוף נפלה ביד שכם. אלא הא בהא תליא מיד שחזר לו מפדן ארם היה לו ליתנה לעשו אולי יעשה תשובה על ידה ועל ידי שהיה הולך ומונעה מעשו ומישתמיט משכם לסוכות ובית אל היה מאחר נדרו.

קום עלה וגו׳ ושב שם וגו׳. טעם אמרו ״ושב שם״ פרוש: הגם שהוא מארץ הכנעני יושב הארץ, שב שם ולא תפחד מהם.

או יאמר ושב שם ולא תשב כאן, כי שכיח הזק שם במקום הפרצה.

או ירמוז על זה הדרך: ושב שם – פרוש, שם היה לך לשבת ולא במקום זה, כי אין ראוי לתת מרגוע לרגליך עד שמה, ועשה מזבח וגו׳.

עלה בית אל ושב שם. כבר נתקשה הרמב״ן מה זה שוב שם ישיבה זו מה היא והנראה משום שהיה ליעקב תיכף בבואו לבית אל להקים נדרו היינו להציב מצבה ויהיה בתורת תודה על העבר ולעשר כל אשר לו לקרבנות. אבל הקב״ה הודיעהו שקודם שיביא נדרו יש לו להתפלל על ההוה שהרי הוא בעת צרה ולזה א״ל ושב שם לא ימהר להקים המצבה אלא יתעכב. וכבר כ׳ הרא״ש בסוכה פ״ב דישיבה משמעו כ״פ עכבה. ותחלה ועשה שם מזבח שהוא מסוגל יותר לתפלה ממצבה ומצבה היה מסוגלת יותר לתודה או להשיג רוה״ק בלי צורך תפלה וכמו שהעמיד משה רבינו שתים עשרה מצבה בהר סיני. אבל לתפלה מסוגל מזבח יותר כמו שעשה א״א בכ״מ העמיד מזבח ואח״כ כתיב ויקרא שם שהוא תפלה כמש״כ שם ורמז לו ה׳ עוד באמרולאל הנראה אליך בברחך וגו׳. והיית בעת צרה והתפללת על העתיד כן תעשה עתה. וכן עשה יעקב לא הזדרז בבית אל להקים נדרו ולהציב מצבה אחר המזבח עד אשר עברו ימי הבכיה על דבורה ורבקה ואח״כ בא הדבור. ואח״כ כתיב ויצב יעקב מצבה וגו׳ שהוא הנדר אלא שעשה כדבר ה׳ ושאמר ושב שם. ומכאן יש ללמוד שמי שאירע לו צרה ונמלט ממנה ונצרך להביא תודה או לברך הגומל. ועד שלא הגיע לזה אירע לו צרה אחרת אין לו להביא תודה או לברך הגומל עד שיהיה ניצל גם מאותה צרה שהוא נכנס שנית:

ויאמר אלהים. הודיע לו שזאת באה לו על שלא קיים את נדרו, וצוהו שישב בבית אל ושיעשה המזבח שנדר בעת צרה, והאבן הזאת יהיה בית אלהים:

ה דאם לא כן למה הוצרך לצוותו קום עלה, הלא כבר נדר יעקב על זה, אלא הכי קאמר ליה מהר ועלה ואל תתאחר עוד וכו', אבל על איחורו בבית לבן לא נענש לפי שלא חל הנדר עליו אלא משיצא לשוב, כדכתיב ושבתי בשלום וגו' (לעיל כ"ח כ"א):

ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל עד ואלה תולדות עשו הוא אדום. צוה י"י ליעקב בעבור שהיו סביביו צריו ושיקום ויצא משם כי הוא היה מקום סכנה ואין סומכים על הנס ושיעלה בית אל הוא לוזה. ואמרו ושב שם ענינו שם תשב לבטח. וכאן לא תשב כי המקום הזה מוכן לפורענות. והנה אמר ועשה שם מזבח להודיעו ששם היה ראוי לעשות מזבח לאל מפני שנראה לו בברחו מפני עשו אחיו לא בשלם עיר שכם שעשאה שם מבלי מצותו וכאלו אמר ושב שם ולא תשב כאן ועשה שם מזבח ושם תעלה עולותיך לא בכאן וכיון עוד יתב' בצווי הזה כי מפני שיעקב נסתפק כשראה מראת הסולם אם היה החלו' ההוא נבואיי או חלום טבעי נהוג מפני פעלת הדמיון והרכבותיו ע שמפני זה עשה נדרו אם יהיה אלדים עמדי בספק כמו שפירשתי שם לכן הודיעו ית' בזה המאמר שבנבואה היה ולכן ילך שמה לקיים ולהשלי' את נדרו ויעקב מיד התברר לו זה אמר לכל אשר עמו הסירו את אלדי הנכר כלומר אני ידעתי כי יש בידכם כלי עכו"ם הרבה ממה שלקחתם בעיר הזאת הסירו אותם מכם כי הם תשמישי עכו"ם ואינם ראויים למקום קדוש וכן הטהרו ורחצו גופכם והחליפו שמלותיכם בטהרה ונקיון ונקמה ונעלה בית אל והנה צריכה כל הטהרה הזאת לפי שאעשה שם מזבח לאל העונה אותי בעת צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי ורמז בעת צרתי אותו יום שהרגו בניו כל אנשי העיר ואמר ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי על שהצילו מלבן ומעשו שהיה ירא מהם בדרך אשר הלך חוצה לארץ. ואפשר לפרש לאל העונה אותי ביום צרתי על המלאך שנראה לו במעבר יבוק שהוא היה יום צרתי מירא' עשו ועל עניני לבן ומעשה שכם אמר ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. והנה לא אמר לאנשי ביתו בפי' ענין עשו כמו שאמר לו ית' בברחך מפני עשו אחיך לפי שכבר היה בשלום עמו ולא היה כבודו של יעקב לומר בפני שום אדם שהיה בורח מפניו אלא שהלך בבית לבן לקחת לו משם אשה כמו שצוהו אביו. והנה יעקב לא אחר מלשלם את נדרו כי הוא נדר לאביר יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי והיה י"י לי לאלדים והאבן הזאת וגו' שאחרי בואו אל בית אביו היה מחוייב בנדרו לא קודם זה ולכן הוצרך יתברך עתה לצוותו קום עלה בית אל ר"ל אל תתעכב עד בואך אל בית אביך קום עלה מזה ושב שם כי שם יאות לך לשבת לא במקום הזה והותרה בזה השאלה הי"א. וחז"ל אמרו שרמז לו השם יתברך בזה שבעבור שאחר את נדרו נתבקר פנקסו. וזכר הכתוב מצדקת כל בית יעקב שכלם נתנו בידו את כל אלדי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם שהיו תשמישי עכו"ם וכדי שלא יהנו עוד מהם טמן אותם יעקב בסתר תחת האלה אשר עם שכם ומשם יצאו ושם נשארו ולא נדבק בידם מאומה מן החרם והשקוץ ההוא ובהיותם נקיים מזה נסעו משם והיתה מהשגחת השם עליהם שנתן חתתם על הערים אשר סביבותיהם באופן שלא רדפו אחריהם. ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען ואמרו היא בית אל הם דברי תורה ושזה המקום שקרא יעקב בית אל ויבן שם מזבח ויקרא למקום בית אל כי שם נגלו אליו האלדים. ורש"י כתב שענינו אל בבית אל ויחסר אות בי"ת בתחלת התיבה כמו כי ששת ימים ונכון הוא. אבל יותר נכון אצלי מה שכתבתי למעלה שקרא ופרסם לכל בני אדם שמקום השגחת השם והשפעתו הוא בית אל ולכן לא אמר הכתוב שקרא זה השם לאותו מזבח שבנה שמה אלא למקום ההוא שפרסם וקרא שם בקול גדול שמקום האל היה בית אל כי בעבור שהוא היה מסתפק במראת הסלם אם היתה נבואיית כמו שביארתי ועכשו נתאמת אצלו מהשם יתברך שנבואיית היתה המראה ההיא לכן בנה שם המזבח וקרא ופרסם שבמקום השם ומושבו באמת היה בית אל כיון ששם בפעם הראשונה ההיא במראת הסלם נראו אליו האלדים. ואמר נגלו לשון רבים לרמוז על מלאכי אלדים שראה באותה מראה עולים ויורדים בסלם. וזה אמרו ויקרא למקום אל בית אל רוצה לומר ויקרא בקול גדול ופרסם שמקום האל הוא בית אל כיון ששם נגלו אליו המלאכים האלדיים ההם. ואמנם אמרו ותמת דבורה מינקת רבקה הוא להודיע שמתה שמה הזקנ' יראת י"י ההי' כי אם היה גזור מלפניו ית' מיתה והספד בבי' יעקב ובניו כלה נשלמה במיתת דבורה ובזה צריכים אנחנו לדברי קבלה שאמרו שמפני שרבקה אמרה ליעקב ושלחתי ולקחתיך משם שלחה דבורה אצלו לפדן ארם להוציאו משם ולחוס על ילדיו כי היא היתה אשה חכמה או אורי שבאה דבורה עם רבקה שבה אל ביתה ואל ארצה ועתה באה עם יעקב לראו' את גברתה כדברי הרמב"ן ובבואה עם יעקב מתה בבית אל כאשר בנו המזבו ונקברה שם בשפולי ההר שהיה מקום אלדי וקדוש. ובעבור שהיתה אצלם במדרגת אמם בכו עליה גם דברי ההגדה נכונים הם ששמה ידע יעקב שמתה אמו ולפי שלא היו במותה אחד מבניה ולא מבני בניה לא זכר הכתוב ענין מותה וקבורתה כמו שזכרו ביצחק ולכן בכו יעקב ובניו על האם ועל מניקתה יחד וקראו שמו אלון בכות וכן ארז"ל באלה הדברים רבה פרשת כי תצא אתה מוצא כשמתה רבקה אמרין מאן יפוק קמא אברהם מת יצחק יושב בביתו ועיניו כהות יעקב הלך לו לפדן ארם יפוק עשו רשע ימרון לייטין ביזיאה דהא כדין ינקין מה עשו הוציאו מטתה בלילה ולכך לא פירש הכתוב מיתתה אלא מן הצד הה"ד ויקרא שמו אלון בכות שתי בכיות הה"ד וירא אלדי' אל יעקב ויברך אותו מה ברכה ברכו ברכת אבלים ע"כ. וראוי היה ליעקב שיבכה עליה כי אהבה גדולה אהבתו ולא זכתה לראות פניו בביאתו וכמו שכתב הרמב"ן ועם זה הותרה השאלה הי"ב. וזכר הכתוב שמיד אחר שבנה המזבח בבית אל והעלה שם את עולותיו באתהו הנבואה כי בבית אל מיד נראו אליו האלדים. ולפי שראה שתי מראות באותו מקום אחת כשהלך בפדן ארם ואחת כשבא משם כי מאחר שלא הגיע עדין יעקב לבית יצחק עדין היה בא לכן אמ' הכתוב כאן עוד בבואו מפדן ארם כי באמרו עוד הודיע שהיו שם שתי מראות ובאמרו בבואו מפדן ארם היה להבדיל המראה האחרת שראה שם בהליכתו אל פדן ארם והנה היתה המראה הזאת להודיע דברים א' לקיי' מה שאמר לו המלאך במעבר יבוק לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל כי בעבור שראה המראה שמה בהקיץ ובצורת איש כמו שפירשתי הוצרך ית' להודיעו בנבוא' שיאמין שכן יהיה וא"כ בפעם הראשונ' כשראה הסלם קיי' לו הקב"ה הברכה שברכו יצחק אביו. ועתה קיים לו בנבואה הזאת הברכה שברכו המלאך והוא אמרו ויאמר לו אלדי' שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל. האמנ' לא הוצרך לתת בזה הטעם שנתן המלאך באמרו כי שרית עם אלדים וגו' כי אליו היתה מיוחס המאמר ההוא לפי שהתאבק עמו ולא יכול לו לאל ית' כי הנה המלאך קראו ישראל משום כי שרית. והקב"ה קראו כן לפי שהיה ישר בעצמו והיה דבק באל תמיד. וכבר ביארתי בסדר לך לך אצל ולא יקר' עוד שמך אברם למה שהי' הקורא אברם עובר בלאו לפי שנעקר שם אברם בהחלט וכן שם שרי ולא נעקר ג"כ שם יעקב ממקומו אלא היה זה לפי ששם אברם ושם שרי היו שמות הונחו להם ראשונה ונשתנו כאשר נכנסו בברית אלדים במצות המילה ולכן היה ראוי שיעזבו שמות הטומאה ויקחו שמות הקדש ולא תזכרנה ראשונות אבל יעקב לא היה כן שיצחק אביו בהכניסו בבריתו של אברהם אבינו קרא לו ליעקב ושם קדוש וטהור היה ולכן לא היה ראוי שיעקר שם יעקב ממקומו מפני שם ישראל שקראו המלאך לאותה הסבה אלא שיקרא בשני השמות ושיהי' השם יעקב טפל כי הוא כפי הטבע וכפי מעלת יצחק שהניחו ושם ישראל יהיה עקר שהוא כפי הנס וכפי מעל' המלאך שהניחו ואולי שלזה אחז"ל יעקב אבינו לא מת ולזה אמר כי אם ישראל יהיה שמך ר"ל נוסף על יעקב ועוד הודיעו בנבואה הזאת הודעה שנית ועם היות כן רבו בניו בפדן ארם עדין לא נשלם מנינם כי עוד יוליד לו בן אחר ויתוספו בבניו אחרים. וע"ז אמר בלשון אמירה מחודשת ויאמר לו אלדים אני אל שדי פרה ורבה כלומר אני אל שדי שבי כח לכל אשר אחפוץ אין מעצור עוד בידי להרבו' את זרעך ולגדלם במעל' וכבוד ולכן פרה ורבה כי עדין גוי וקהל גוים יהיה ממך ורמז בזה אל בנימין שנולד אח"כ וע"כ אמר גוי ולשני בני יוסף שנולדו אח"כ שכראובן ושמעון יהיו לו ועליהם אמר וקהל גוים כמו שביארו הזקן בעת מותו. ואמנם בענין המעלה אמר ומלכים מחלציך יצאו ר"ל שיהיו מלכים מהבנים שעדין לא נולדו כי הנה עם היות שהיו מלכים כוללים דוד ושלמה ומלכי יהודה בפרט רבים משבט יהודה הנה ג"כ מבנימין שעדין לא נולד היו שאול ואיש בושת ומאפרי' שעדין לא נולד היו רוב מלכי ישראל אשר בשומרון. ועוד הודיעו הודעה שלישית בענין ירושת הארץ שלא תהיה לקצת בניו מזולת קצת כמו שהיה בבני אברהם ובבני יצחק שכלם לא ירשו ארץ שלא יהיה כן בני יעקב ועל זה אמר ואת הארץ אשר נתתי לאברהם ליצחק וליעקב לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ ורצ"ל בב"ד של מעלה יצא דבר מלכות מלפני שלך אתננה כלומר ולא לעשו ולישמעאל אמנם בפועל ובחזקה נשלמת לזרעך אתן את הארץ וכבר השוו כל בניו בהיות' זרעו והותרה השאלה הי"ג. ובזה נתקיים ונתאמת ליעקב כל מה שנאמר לו במראת הסלם כי הנה אנכי עמך נתקיים בקריאת שמו ישראל שהיה שם עמו ובשמו. ומה שנאמר לו שם והיה זרעך כעפר הארץ נתקיים בבני' שהוליד ובגוים וקהל גוים העתידין להיות לו ומה שנאמר לו שם הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך נתקיי' לו כאן באמרו לך אתננה ולזרעך וכל זה להודיעו שמראת הסלם היתה בלי ספק נבואיית מאת י"י. ואמנם אמרו ויעל מעליו אלדים במקום אשר דבר אתו אחשו' שיעקב כאשר שמע יעוד הזרע וירושת הארץ השתוקק לדעת מאד מה שנרמז לו במראת יבוק בותקע כף ירך יעקב ר"ל ממה שיעשה זרעו של עשו לזרעו של יעקב האם יהיה על ירושת הארץ או באיזה אופן יהיה והיה דעתו לשאול עליו מהשי"ת ע"ד במה אדע כי אירשנה ששאל אברהם אבל שהש"י לא רצה לגלות עוד מזה ולכן פתאום כשהשלים ליעדו נעלה מעליו השפע הנבואיי ולא ראה עוד וכבר פירשתי על זה הדרך ויכל לדבר אתו ויעל אלדים מעל אברהם. אמנם בשאר המראו' שראה יעקב לפי שלא כיון לראות במופלא ממנו לא נאמר בהם ויעל מעליו אלדים אבל אמרו עוד במקום אשר דבר אתו אינו חוזר לדעתי אל ויעל מעליו אלדים אלא לכל המראה הזאת שמפני שאמר בתחלתה וירא אלדים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם וזכר מה שנאמר ולא ביאר באיזה מקום היתה המראה הזאת לכן בסופה אמר במקום אשר דבר אתו ר"ל שראה יעקב ונאמר לו כל זה במקום אשר דבר אתו השם כלומר בפעם הראשונה שבמקום שראה את המראה הראשונה ראה עתה את המראה הזאת והותרה השאלה הי"ד. והנה נזכר שם אלדים בכל זה הספור והנבואה להגיד שכפי המשפט והדין האלדי צוה השם כל זה. ובעבור שראה המראה הזאת באותו מקום דוגמת מה שנעשה בראשונה כמו שבפעם הראשונה הציב מצבה ויצוק שמן עליה כן עתה הציב מצבה באותו מקום עצמי שדבר לו האל פעמים ויסך עליה נסך רוצה לומר מים או יין כדי לרחצה ולטהרה ואח"כ ויצוק עליה שמן רמז לשמן המשחה שבו ימשחו כל כלי בית י"י. וכמו שפעם הראשונה מפני החלו' הנבואיי שראה שם קרא למקום ההוא בית אל כן עתה בעבור זה קרא שם המקום בית אל והוצרך לעשות זה שתי פעמים לפי שבפעם הראשונה היה יעקב מסופק אם היה החלום ההוא נבואיי אם לא לכן עתה שנתאמת לו היותו נבואיי עשה המעשים ההם בוודאי תחת אשר בראשונה עשה אותם מספק ובזה השלים יעקב וקיים את נדרו שנדר שם כי הנה קבל אלהות הש"י אם בשכם כשקרא על המזבח אל אלדי ישראל ואם בלוז ג"כ במזבח שבנה לעבודתו. וכן מה שנדר שהאבן יהיה בית אלדים וקיימו במה שקרא למקום ההוא בית אל ויצוק שם שמן לסימן ששם יהיה בית אלדים ואין ספק שכן השלים מה שנדר מהמעשר שנתן למי שהי' צריך אליו כדברי הראב"ע והוא ג"כ דעת שאר המפרשים והותרה בזה השאלה הט"ו. וזכר הכתוב שאין טובה שלימה בעולם הזה כי הנה בנסוע יעקב שמח מבית אל ביעודיו וברכותיו והצלותיו מלבן ומעשו ומאנשי שכם קפץ עליו רוגזה של רחל שמתה בדרך בלדתה את בנימין. וספר הכתוב למה נקרא שמו כן ואמר שמפני שהמילדת אמרה לה אל תיראי כי גם זה לך בן לכן ידעה רחל שהיה בן זכר. ובצאת נפשה קראתו בן אוני כלומר בן צערי ואבלי אבל יעקב לא רצה שיקראו לו שם רע לפי שזה בלבד נולד לו בארץ הקדושה ופירש בן אוני שהוא מלשון כח כמו ראשי' אוני ולאין אונים עצמה ירבה ולכן קראו בנימין כי צד הימין הוא היות' חזק וכמו שכתב הרמב"ן ולפי שלא יכול יעקב להוליכה לחברון פן יגיעה הפסד ועפוש גדול באורך הדרך קבר אותה בדרך אפרתי ולכבוד' הציב מצבה גדולה על קבורת' ר"ל על קברה כדי שיודע לכל שנקבר' שמה אשה גדולה. והנה קבר אותה יעקב בדרך ולא בבית לחם שהיה קרוב לשם פחות ממיל כמ"ש הרמב"ן מירושלים שהיה בזה עד ראיה לפי שצפה יעקב שעתיד בית לחם אפרת להיות בחלק יהודה ולכן לא רצה לקברה שמה רק בדרך בגבול שהוא מבנימן בית אל וכן אמרו בספרי רחל בחלקו של בנימין מתה וכמו שזכרו הרב. וספר הכתוב שסבת צררוהו ליעקב בדרך הזה כי כמו שבתחלה הצליח דרכו עם לבן ועם עשו ועם אנשי שלם עיר שכם כן באו עליו אח"כ דאגות רבות ראשונה בשמעו מיתת אמו כי נגע' עד נפשו ושנית מיתת רחל אשר אהבת נפשו אהבה. ושלישית שראובן שכב את בלהה פלגש אביו ויש לחז"ל דעות בזה יש מי שאומר ששכב עמה ממש ויש מי שאומר שבלבל יצועיו כדי שלא יוליד עוד כי להיותו בכור עשה זה מפני שני החלקים אשר חשב לקחת בנכסי אביו. גם אמרו שלא עשה ראובן כן אלא לכבוד אמו בעבור שאביו אחרי שמתה רחל היה מיחד מטתו עם בלהה להיותה שפחת רחל. יהיה איך שיהיה הנה הזקן כששמע הדבר הזה וידמה שבלהה ובניה גלוהו אליו הנה הוא לא צוה שיוציאו את ראובן מביתו ולא הוציאו מכלל בניו שלא ינחול עמהם אבל החריש ועבר על פשעו וזה מורה שלא היה כ"כ מגונה כמו שיורה עליו פשט הכתוב האמנם עברתו שמר הזקן ובסוף נטל ממנו הבכורה מדה כנגד מדה אבל הודיע הכתוב בזה שכבר היו בני יעקב שנים עשר כי לא נולד לו אחרי כך בן ולכן הדבר ההוא לא עשה פגם במשפחה המקודשת וזהו שארז"ל שהיו שוים כלם בקדושה ולפי שרצה הכתוב להשלים ספורי יצחק ואחריו ספור עשו כדי שיתחיל אחריו ספורי יעקב לכן אמר כאן שבא יעקב אל יצחק אביו וראהו ושמח בלבו ושמת יצחק ונקבר ע"י בניו בשיבה טובה כי עם היות שלא מת אלא י"ב שנה אחר מכירת יוסף הנה הזכיר הכתוב כאן מיתתו כדי להשלים ספורו ולהתחיל ספורי תולדת בניו וכמו שכתב הרמב"ן: