בראשית לה, ב

הנכר. שיש בידכם משלל שלשכם:

והטהרו. מעבודה זרה:

והחליפו שמלתיכם. שמא יש בידכם כסות של עבודה זרה:

וַאֲמַר יַעֲקֹב לֶאֱנַשׁ בֵּיתֵהּ וּלְכֹל דִּי עִמֵּהּ אַעְדוּ יָת טַעֲוַת עַמְמַיָּא דִי בֵינֵיכוֹן וְאִדַכּוּ וְשַׁנּוּ כְּסוּתְכוֹן

וַאֲמַר יַעֲקב לְאִנְשֵׁי בַּיְיתֵיהּ וּלְכל דְעִימֵיהּ עִטְרוּן יַת טַעֲוַת עַמְמַיָא דְבֵינֵיכוֹן דִדְבַרְתּוּן מִבֵּית טַעֲוַות שְׁכֶם וְאִידְכּוּ מִסוֹאֲבוֹת קְטוֹלַיָא דִקְרַבְתּוּן בְּהוֹן וְשַׁנוּ כְּסוּתְכוֹן

הסירו את אלהי הנכר. חלילה חלילה שישכב הנביא עם עובדת אלהי נכר. ופירושו תמצאנו בפרשת וילך משה:

והטהרו. שירחצו הגוף:

והחליפו שמלותיכם. מהמקום הזה נלמוד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים:

אלהי הנכר - שלקחו בעיר.

הסירו את אלהי הנכר. שלקחתם משכם אע"פ שבטלו אותם עובדיהם כמו נשי שכם כאמרם גוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו ולכן הם מותרים בהנאה מ"מ הסירו אותם מקרבכם עתה בלכתנו לבית אל כדי שתרחק מלבכם כל מחשבת ע"ג:

הסירו את אלהי נכר. הם פסילי שכם של כסף וזהב שלקחו במלחמה שהזכיר. ואע"פ שהכל היה מותר בהנאה, לפי שכבר בטלוה ועו"ג מבטל ע"ג בעל כרחו כדאיתא בע"ז סטרו ובטלו, וכיון שנתבטלה הותרה להם, ומה שצוה להסיר אותה מביניהם עשה זה לטהרת הקודש, כדי שיהיו ראויים לעבוד את ה' יתעלה בטהרה ולהקריב לפניו קרבן, כמו שאמר ונקומה ונעלה בית אל כענין שכתוב (קהלת ד) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים.

והטהרו למדך הכתוב כי העון קרוי טומאה. וכתיב (יחזקאל כ) ובגלולי מצרים אל תטמאו, ומי שעוזב העון נקרא טהור שנאמר (ויקרא טז) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. וכתיב (יהושע כב) המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו, ודוד ע"ה אמר (תהלים נא) תחטאני באזוב ואטהר, וכתיב (תהלים נא) ומחטאתי טהרני.

והחליפו שמלותיכם. למדך הכתוב שנטמאו הם ובגדיהם מטומאת ע"ג, או מטומאת החללים שבשכם.

הסרו את אלהי הנכר שלא תהא העבודה נראית לשם אותו אלהות.

[והחליפו שמלתיכם לפי שעבדו בהם עבודת כוכבים].

הסירו את אלהי הנכר. אשר לקחנו משכם כי אין להוליכם במקום טהרה ועוד שלא תראה עבודה לשמם:

הסירו את אלהי הנכר. פרוש, להיות שרצה יעקב לסע מהמקום ההוא, חש שמא יקחו בידם מאלהי העמים ויהיו ברשותם, ולהיות שלא היו עמהם מהאומות שיבטלו אותם קדם שיבואו לביתם, אין להם בטול על ידי ישראל.

ואם תאמר למה לא בטלו אותם נשי אנשי שכם קדם שבאו לידם, כאמרם זכרונם לברכה (עבודה זרה מג.) גוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו ואפלו עבודה זרה של חברו? ויש לומר כי הנשים דינם כקטנים ואין הקטנים מבטלים עבודה זרה, וכמו דאמרינן במסכת עבודה זרה דף מ״ג ואמרו שם וזה לשונם: ושמע מנה היודע בטיב וכו׳ ושאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה אינו מבטל, עד כאן, והנשים דינם כקטן. או אפשר שלא היו מדקדקים שלא יגיעו לידם עד שיבטלו אותם. או שהיו עבודה זרה נסתרים בכלים וכדומה, ולא היו נכרים אצלם לתקן בטולם קדם שיגיעו לידם, ועל זה צוה יעקב לבדק להסיר הכעור. או אולי שנתערבה עבודה זרה או תשמיש עבודה זרה שלא נתבטלו ונאסרו הכל.

ואמר להם שיטהרו ממגע עבר, כי עבודה זרה מטמאה אדם וכלים. ואמרו והחליפו וגו׳, על דרך מה שכתב הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות אבות הטמאה וזה לשונו: כל אב הטמאה שמטמא במגע ובמשא, בין אב וכו׳, אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו וכו׳, עד כאן. לזה אמר להם שאפלו לא נגעו השמלות בעבודה זרה, הרי הם טמאים וצריכין להחליפם. ולזה דקדק לומר שמלתיכם, פרוש, אותם שהיו עליהם בעת שבזזו הבזה שהיו בהם עבודה זרה.

ואם תאמר: למה יחוש להחלפת בגדים, והלא אין אדם וכלים מקבלין טמאה אלא מאב הטמאה, ובגדים אלו לו יהא שנגעו בעבודה זרה עצמה, אינם נעשים אב הטמאה ואינם מטמאים אדם? יראה, כיון שמצינו קריאת שם לעבודה זרה מתים, דכתיב (תהילים ק״ו:כ״ח) ״ויאכלו זבחי מתים״, ומצינו שאמרה תורה (חולין ג.) חרב הרי הוא כחלל, וכתב הרמב״ם בפרק ה׳ מהלכות טמאת מת וזה לשונו: והוא הדין לשאר כלים וכו׳ ובגדים, עד כאן, אם כן נעשו הבגדים כטמאת עבודה זרה עצמה, ולזה יצו הצדיק להחליף הבגדים.

הסירו אלהי הנכר אשר בתוככם. הל״ל אשר בידכם, כמ״ש ויתנו אל יעקב כל אלהי הנכר אשר בידם לפי שכל מעשה קדמה לו המחשבה, והרהור עבירה קודם שיעשה המעשה. ועל כן צוה להם לטהר תחילה חטא ההרהור ואמר הסירו אלהי הנכר אשר בתוככם ממש, כי אמר יעקב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם והיו מהרהרים בע״ג שבידם, והטהרו. כי עי״ז יברא לכם ה' לב טהור. או יאמר על סתם הרהור חטא הבא מצד היצה״ר שנקרא אלהי נכר אשר בתוככם כאמרו רז״ל (שבת קה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י) איזו אל זר שבתוך גוף האדם הוי אומר זה יצה״ר, ואח״כ הזהירם על תקון חטא המעשה לאמור הסירו הבגדים הצואים והלבישו אתכם מחלצות, כי מצינו בכל מקום שהמלבוש כנוי אל המעשים כמ״ש (קהלת ט ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, על זה אמר והחליפו שמלותיכם. ונקומה ונעלה בית אל. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש מלולכך בחטא ועון עד אשר יתקנו תחילה חטא ההרהור והמעשה. ויתנו אל יעקב כל אלהי הנכר אשר בידם. כי בזה תקנו חטא המעשה וההרהור כאחד, המעשה כפשוטו בביטול הע״ג אשר בידם, והסרת היצה״ר אל נכר אשר בתוכם ממש רמז ג״כ באמרם אלהי הנכר אשר בידם, כארז״ל (בר״ר לד י) שהרשעים ברשות לבם אבל הצדיקים לבם ברשותם ובידם, וזהו אלהי הנכר אשר בידם הורו שזהו שבתוכם הרי הוא בידם, זהו רמז נכון קרוב לשמוע.

הסרו את אלהי הנכר אשר בתוככם. ולא צוה על תשמישי ונוי ע״ז כמו שעשו ומסרו גם את הנזמים אשר באזניהם. היינו משום שיעקב לא הזהירם אלא על ע״ז ממש שאם הגיע לידם עד שלא נתבטלה שוב א״א לבטל מה״ת כמש״כ בס׳ דברים ז׳ כ״ה. ונקרא חרם ומסלק השראת שכינה כמו שאמר ה׳ ליהושע ז׳ לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם וידוע דע״ז כתיב בה כי חרם הוא משא״כ תשמישי ע״ז אפשר לבטלה אפי׳ כבר הגיע לידם כמבואר ביו״ד סי׳ קמ״ו ס״ב. ואמר יעקב אשר בתוככם ולא אמר אשר בידכם כמו שכתוב במעשה ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם. באשר שברור היה ליעקב שלא היה ביד בניו ע״ז שלא נתבטלה מקודם. אלא אשר בתוככם. יוכל להיות כי עוד נמצא בקרב השבי שלקחו משכם עבדים ושפחות איזה ע״ז שלא נתבטלה עדיין:

והטהרו. בטבילה:

והחליפו שמלתיכם. שמלה בכה״ת הוא בגד העליון לבדו ומש״ה מפרש בת״א בפ׳ יתרו וכבסו שמלתם וחוורו שמשמעו כיבוס לשם נקיות ולא תרגם ואצטבעו שהוא בכ״מ משמעו טבילה לשם טהרה והיינו מדכתיב שמלתם. ואי הוי המצוה לטבול מטומאה. הרי כל הבגדים שוים והיה ראוי לכתוב וכבסו בגדיהם. אלא בשביל כבוד היום שאין צריך אלא בגד עליון. וה״נ דייק והחליפו שמלתיכם ולא בגדיכם מבואר שהוא משום כבוד המקום והיום שיעמדו לפני ה׳:

ויאמר יעקב. הזהירם על בעור ע"ז ומשמשיה, ועל טהרת הגוף והבגדים לעבודת ה', ורמז ג"כ על בעור הדעות ומחשבות הזרות שהם אלהי הנכר אשר בתוך איש ולב עמוק, וטהרת המעשים והחלפת המדות הרעות, שהם מכונים בגדי האדם ולבושיו: