אור החיים על בראשית פרק כז

ויהי כי זקן יצחק. טעם הודעה זו, כי זו סבה שיטול יעקב את הברכות כשלא יכירהו. ואמר לשון צער, שהצרך לטול יעקב הברכות על ידי סבה זו ולא בידיעת יצחק, כי מזה סבבו כמה סבות לבני עמנו.

את עשו. ולא אמר ״אל עשו״, כי לא היה רואהו לומר שקראהו, אלא קרא את שמו.

בנו הגדול. נתינת טעם למה לא קרא ליעקב, כי זה הבכור, ואולי שלא ידע מהמכר. וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למדת הטוב וייטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להיטיב, ואפשר שהיה מועיל. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה פ:א) כי נענש יעקב שמנע דינה מעשו, שאפשר שהיתה מחזירתו למוטב, הרי שאפשר לו לחזור למוטב.

ורבקה שמעת וגו׳. פרוש: מודיע הכתוב כי רבקה נביאה היתה ושומעת תמיד בדברי יצחק וגו׳, הגם שלא ידבר בפניה, והבן. ולזה אמר ורבקה שומעת בדבר וגו׳, ולא אמר ״ותשמע רבקה״ וגו׳, ולא אמר ״היתה שומעת״ וגו׳. ואולי כי דבר אליו יצחק בלט, ולזה האמין בבוא יעקב כי הוא עשו, כי באזן עשו דבר. והגם כי עיני יצחק כבדו, עם כל זה הודיעו כי דברי סתר אליו. ואולי כי לזה רמז הכתוב באמרו ויקרא את עשו וגו׳ ויאמר אליו בני ויאמר הנני, פרוש: נתיחדו לדברים נכמסים.

ורבקה אמרה. אמר תוספת וא״ו כי הסכימה היא לרוח הקדש השרויה עליה.

לאמר הנה וגו׳. פרוש, שלא יחשוב כי כבר עבר זמן ארוך מעת דבר יצחק לעשו, ויאמר כי לא יספיק הוא לעשות מצותה של רבקה עד שכבר עשו עשה מעשהו, לזה אמרה לאמר הנה, פרוש אמרה לו כי באותה שעה שמעה ויש זמן.

אחיך לאמר. פירוש: לא אחיך בדומה לך, אלא באמירה יאמר אליו שם ״אחיך״, אבל לא ידמה חושך לאור עולם.

עוד נתכונה באמרה לאמר, שלא להוציא דבר שקר מפיה, כי לא אמרה הדברים בדקדוק כיציאתם מפה יצחק. לזה אמרה ״לאמר הביאה״ וגו׳, פירוש: מה שנתכון באמירתו הוא זה, וזולת ״לאמר״ יהיה נשמע כי אומרת דבריו בדקדוק.

ועתה וגו׳. פירוש: באותה שעה ימהר להביא מן המוכן גדיי עזים.

שמע בקולי. פירוש: הגם שיש בדברים אלו כגנבת הדעת, עם כל זה יש לך לשמוע בקולי. פרוש: מלבד חיוב מצות כבוד אב ואם שהיא מצות עשה, גם היא נביאה, וכתיב בדברי נביא אמת (דברים יח:טו) ״אליו תשמעון״. לזה אמרה שמע בקולי, וכבר כתבנו (בראשית טז:ה) שיצטדק נביא באמרו לעבור על מצוה ממצות התורה לפי שעה:

עלי קללתך בני וגו׳. טעם אמרה בני אחר שעמו היתה מדברת, פרוש, מה שהוצאת אתה מפיך עתה, ושעור התבה קללה שקללת בני, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכות יא.) קללת חכם אפלו על תנאי וגו׳, ולזה חששה ולבשה היא גרם קללה שהוציא מפיו, ואם לא [היתה] אומרת ״בני״ היה נשמע קללה שיקללו אביו:

וראיתי לתת טעם לאהבת רבקה ליעקב, לצד כי עיני כל אליה יצעירו כי ממנה יצא רשע הוא עשו, והנה לטבע הרגיל החלקים יאהבו חלק אל חלקיו, וזה מהבוחן. לזה גלתה דעתה כי לא כן הוא, ומעשיה מוכיחות כי מקורה ברוך, וחלק הטוב חלקיה וטבעה אל אהבת הטוב ירוץ. ולזה תמצא שירבה הכתוב לומר בכל פועל ופעול ממנה ״יעקב בנה״ ללא צרך (בראשית כז:ו,ח,יא,יג,טו,יז,מב), וכונתו היא להגיד כי ממנה ארחות צדיק ויסודו מיסודה גם כן נבנה, ומוצאו של עשו לא מבחינתה של רבקה חס ושלום.

גם יש סוד בדבר כידוע ליודעי חן, כי הוא זוהמת הקדשה אחר צרופה באש הגבורה שבבחינת יצחק אבינו, והבן. והגם שכתבנו למעלה (בראשית כה:כ) כי סבתו הוא היותה אחות לבן, דבר זה לא יהיה סבה לבחינת רבקה כי ממנה הוא כמעשיה חס ושלום, ופרט זה הוא מהמסגל להפריד הזוהמא בפני עצמה ולעמד קו הטוב על תלו, הוא יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון (בבא מציעא פד.), והוא סוד והבן.

ותלבש וגו׳. פירוש: הלמתם עליו בתקון הלבישה, הגם שהיו גדולים תקנתם לקטן.

אנכי עשו בכורך. פירוש, להיות שקנה הבכורה מעשו הנה הוא נעשה עשו לצד בחינת הבכורה, כי לה יקרא עשו בכורו. ואמרו עשיתי כאשר דברת אלי, פרוש, כי טעם שצוה לעשו הוא כי הוא בנו הבכור, וכיון שנטל הבכורה כאלו הדבר בא אליו.

ולא הכירו כי היו וגו׳. ואף על פי כן דחה שמיעת קול מלפני חוש ההרגש, כי הקול יכול להשתנות, או לצד משמיע, או לצד שומע, מה שאין כן הרגשת שערות הידים הוא סימן מבהק.

ויברכהו. פרוש, לצד כי מקודם שמששו וידע כי עשו הוא, לא היה לו דבר מכחיש לקול הבא לאזניו שאינו עשו, והרי זה מתעתע ונכנס בחששת יעקב שאמר ״והבאתי עלי״ וגו׳, והגם שלא מצינו לו שקללו, אף על פי כן הכין לבו לשנאתו, ודבר זה בצדיקים יפעיל, וצא ולמד מדברי רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא פד.) אם היו מקפידים בלבם על הזולת היו מביאים עליו קללה, לזה כשראה ידיו שעירות ויברכהו להסיר ההפך שהומשך מקודם׃

ויאמר אתה זה וגו׳. פרוש, מצדיק דבריו כי הוא עשו, לא שואל. ותשובת יעקב היא בלשון פשיטות ״אני״.

עוד ירצה באמרו אתה זה, להיות שהיה קולו מגיד כי יעקב הוא, לזה נתכון לברך לגוף המחליט כי הוא עשו. ולזה אמר ״אתה זה״ מורה באצבע לאשר יגיד חוש המשוש, והיה מלביש הברכות בדעתו במה שלפניו בלא שום מחשבה מי הוא. וזה הוא לטובה אות שקבל הברכות יעקב בכונה אליו, והגם שגמר אומר יצחק והזכיר עשו, עם כל זה בשעת הברכה לא היה מברך אלא זה שלפניו.

ויברכהו ויאמר ראה וגו׳. אמרו ראה לא לשון ראיה אלא חשיבות, והכונה ראוי הוא ריח בני וחשוב לדמותו כריח שדה אשר וגו׳:

ויתן לך האלהים. טעם אמרו וא״ו בתחלת ענין, להיות שקדם ואמר ״ויברכהו״ הוסיף עוד לומר ״ויתן לך״ וגו׳, ומה שלא פרש הברכות הרמוזות ב״ויברכהו״, אולי שיכון על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה לט:יא) שמפתח הברכות נתנו ה׳ לאברהם ואברהם ליצחק (בראשית רבה יא) ועתה מסרם יצחק ליעקב, והוא אמרו ויברכהו פרוש, מסר לו הברכות שיהיו ברשותו.

עוד ירצה שברכו ברכות רוחניות וגשמיות. כנגד הרוחניות אמר בהעלם ״ויברכהו״, וכנגד הגשמיות אמר ויתן לך וגו׳ בתוספת וא״ו, לומר מלבד עולם העליון אשר בחר אברהם לבניו, שהוא עקר תכלית זרע ישראל, עוד יתן לו בעולם הזה וכו׳:

עוד ירצה על זה הדרך: לא מלבד מדת הרחמים, אלא גם מדת הדין תסכים על נתינה זו, והוא אמרו ויתן לך האלהים, פרוש גם מדת אלהים.

יעבדוך וגו׳. אולי כי המלך לא יעלה מס הנוגע לו בין העם, וכדומה לזה ימצא בזמן שישראל משעבדים לאמות העולם, המלכים שבהם שהם בעלי תורה פטורים מהמס (עזרא ז:כד). ומה שאמר אחר כך (בראשית כז:מ) ״ואת אחיך תעבד״ והוא היה מלך, חוזר אל בני עשו.

הוה גביר לאחיך. פירוש, אחיו ממש לא יהיה לו לעבד, אלא שיהיה הוא גביר לו, אבל הבאים אחריו ישתחוו לו, והוא אמרו וישתחוו לך בני אמך:

עוד ירצה שיהיה הוא מתגבר עליו באמצעות עבודת הקדש, אז ישתחוו לו בני וגו׳, כי זולת זה לא ישתעבד אח לאחיו, ולזה תמצא כי במעט התרשלות שהיו מתרשלים ישראל בעבודת ה׳, תכף ומיד (מלכים ב ח:כב) ויפשע אדום:

ארריך וגו׳ ומברכיך וגו׳. פרוש: אורריך לעתיד ארור הוא מעכשיו ולא יקום לארר, ומברכיך ברוך הוא מקודם כדי שתחול ברכתו עליך.

וטעם אמרו ״מברכיך״ לשון רבים ולא ברך אלא לאחד, גם הזכיר מאררים רבים וארור לאחד, נתכון לשלל חלק מהמאררים שאינו ארור, והוא אחיה השילוני (מלכים א יא:כט) וכיוצא בו, לזה אמר ״ארור״ ולא ״ארורים״ כלם, ובמברכים גם כן יש מהמברכים שאינו בכלל ברוך, והוא בלעם הרשע, שהגם שברך לא יברך, ולזה אמר ״מברכיך״ – יש בהם חלק אחד שהוא ברוך ולא כלם, לשלל הנזכר.

ואמר ומברכיך בתוספת וא״ו, לרמוז על מין מקלל שישנו בכלל ברכה, והוא המכון לברך, על דרך אמרם רבנן לרבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי (מועד קטן ט:) ״תזרע ולא תחצד״ וכו׳, וזה הוא שעור הכתוב אורריך ארור ומברכיך פרוש, ואותם אורריך אם הם מכונים למברכיך – ברוך.

ויהי כאשר כלה. טעם אמרו ויהי לשון צער, כי התורה מצטערת על אשר כלה ולא ברך כל הברכות, שהרי מצינו שברך לעשו אחר כן, ואם היה מברך אותם הברכות הנשארות ליעקב כבר אבדה תקות אדום.

ויהי אך יצא וגו׳. טעם אמרו ויהי לשון צער, גם אמר אך, גם כפל לומר יצא יצא. נתכון לומר שעדין היה מעכב ביציאת יעקב, והוא אמרו אך יצא מיעט ביציאה אלא לסבה שארעה יצא, והסבה היא מה שהודיע הכתוב לבסוף באמרו ״ועשו אחיו בא מצידו״, ולסבה זו מהר לגמור היציאה והוא אמרו יצא, ורמז אל הצער שחש יעקב שימצא כגנב במחתרת בפני אביו כשהרגיש בביאת עשו. ורבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פרשה ס״ו) דרשו באופן אחר.

ויחרד יצחק וגו׳ גם ברוך וגו׳. טעם שני דברים הפכיים בנושא אחד, כי מתחלה חרד על הרמאות, ואחר כך חש למה שקדם ואמר בברכתו ״אורריך ארור״ וברכהו. קודם לא ידע מי הוא וחרד וחש לאדם אחר, וכשהתבונן בדבר והשכיל כי הוא יעקב ברך אותו, כי הריח מריח בגדיו וידע הפרש שבינו לבין עשו וחתם על הברכות. גם חש למה שקדם לומר ״אורריך ארור״ לזה ברכהו.

ויאמר הכי קרא וגו׳. פירוש: מתמיה ״הכי קרא שמו יעקב?״ ומשמעות השם לא יגיד אלא עקבה אחת, והוא עקבני זה פעמים, שאלו היה שמו עקבות או עוקבות היה עוקבו פעמים.

או ירצה על זה הדרך: הכי קרא שמו יעקב – ולא אמר עקבה או עקב, שאז לא יגיד אלא על עקבה אחת, אבל יעקב יגיד על התמידות, ולזה עד עתה כבר [עקבו] פעמים.

ויען יצחק. הנה עדין היה לו מציאות לברכו, אלא לצד שהכיר בו וידע כי הוא ראוי לקללה ואויב ליעקב, חש לברכו כי הוא הפך מה שקדם לומר ליעקב ״ארריך ארור״, ולזה היה מתנצל מעשו מלברכו. ולזה כפל לומר הכתוב ״ויען ויאמר לעשו״, פרוש שמענה זה אינו אלא לאמר, ואין כן הוא האמת בדעת יצחק.

ויען יצחק אביו. פירוש נתינת טעם למה חזר לברכו, לצד רחמי אב כשבכה נכמרו רחמיו.

הנה משמני. פרוש, אין לו אלא מה שלפניו, לא כיעקב שאמר ״ויתן לך״ בתוספת וא״ו, פרוש, מלבד עולם הנצחי, וכמו שפרשנו.

ואת אחיך וגו׳ והיה כאשר וגו׳. רבו הפרושים בזה. ואפשר לומר שנתכון לומר על זה הדרך שכל הברכות שברכו יהיה כאשר יעבד את אחיו. וכאשר ירד ממדרגה זו, או ירצה לשון רדוי כאשר תהיה רדוי ואבוד, יקדים לפרוק עלו, ואחר כך תרד ויהיה בית יעקב אש וגו׳ ובית עשו לקש (עובדיה א:יח) ויכלה. ולזה דקדק לומר והיה לשון שמחה, כי אז ישמחו השמים ותגל הארץ:

או ירצה, והיה כאשר תשלוט אתה בעולם, לא תהיה מעלתך עליו, אלא ״ופרקת עלו מעל״ וגו׳ – לא הוא ישלוט בך ולא אתה תמשול בו. ומה שמשל אחר כך, עונות הטו אלה.

יקרבו ימי אבל וגו׳. פירוש, אחר שימות ויקבר, שאז הוא התחלת שבעת ימי אבלות, וחש שלא יהרגנו בעוד שלא נקבר אביו, כי המת יודע קודם שיסתם הגולל (שבת קנ״ב:).

עשו בנה הגדול. אמרו ״הגדול״, לומר כי הוא יכול עשות אשר זמם לעשות לאחיו, ״בנה הקטן״ פירוש לצד היותו קטן ממנו ביכולת.

מתנחם לך. פירוש מקבל נחמה על אשר עשית לו, להרגך, ובזה תחזור לו הבכורה והברכה.

ועתה בני. פירוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות ב:י): ושוב יום אחד לפני מיתתך, ופרוש כי אין אדם בטוח בחייו אפילו יום אחד, ובזה יהיה תמיד בתשובה. לזה אמרה ועתה וגו׳ קום ברח וגו׳, פרוש ועתה תכף ומיד, והגם שלא אמר עשו אלא ״יקרבו״ וגו׳, אפשר שימות יצחק באותה שעה ויוציא מחשבתו לפועל:

ברח לך אל לבן. כי הוא יעמד נגד עשו אם ילך להרגך:

עד אשר תשוב וגו׳. פירוש, בעבור זמן על המאורע, החמה מעצמה מתקררת מרתיחתה, ואמרה עוד עד שוב אף אחיך פרוש: כי לא יועיל זה לבד אלא עד שוב אף אחיך ממך, פרוש, שהגם שיזכירוך לפניו לא יחרה אפו, והוא אמרו ממך אז הוא סימן ששכח המעשה וכו׳.

ושלחתי וגו׳, פרוש, אני אשלח אחריך כשיהיה כן, אבל אתה לא תבא בשום אופן.

גם שניכם וגו׳. פירוש, לו יהיה שימות גם הוא, או על ידך או על ידי גואלי הדם, אף על פי כן אין מרפא לשברך במה שימות גם הוא עמך ביום אחד, ולעולם אינה מקפדת אלא על מיתת יעקב ולא על עשו.

קצתי בחיי וגו׳. לא רצתה לגלות הדבר ליצחק משום אסור רכילות ואמרה סבה אחרת, אבל מה שגלתה ליעקב, אדרבה, קימה מצות (ויקרא י״ט:ט״ז) ״לא תעמד על דם רעך״.