בראשית כז, כג

וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵהּ אֲרֵי הֲוָאָה יְדוֹהִי כִּידֵי עֵשָׂו אֲחוּהִי שְׂעִירָן (נ''י שַׂעֲרַנְיָן) וּבָרְכֵהּ

וְלָא אִשְׁתְּמוֹדְעֵיהּ אֲרוּם הֲוָה יְדוֹ כִּידֵי עֵשָו אָחוּי שְעַרִנְיַין וּבָרְכֵיהּ

שעירות ויברכהו. על שחשד שהיה ראוי לקללה כאמרו והבאתי עלי קללה. וכן אז"ל שהחושד את חבירו בדבר שאין בו צריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו כענין עלי כשחשד את חנה לשכורה:

[ספק היה ליצחק מי מהם הוא, וברכהו על מנת שאיזה מהם שהוא תהיה הברכה שלו. וכשהיה זה יעקב, הרי הברכה שלו, בלא ספק, כי לו היתה כוונתו של יצחק לברך אדם מסויים, לא היתה הברכה חלה על אחר. ואלהים קיים את שאמר יצחק לעשיו: הנה משמני הארץ יהיה מושביך, ואמר: כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר.

ולא הכירו כי היו וגו׳. ואף על פי כן דחה שמיעת קול מלפני חוש ההרגש, כי הקול יכול להשתנות, או לצד משמיע, או לצד שומע, מה שאין כן הרגשת שערות הידים הוא סימן מבהק.

ויברכהו. פרוש, לצד כי מקודם שמששו וידע כי עשו הוא, לא היה לו דבר מכחיש לקול הבא לאזניו שאינו עשו, והרי זה מתעתע ונכנס בחששת יעקב שאמר ״והבאתי עלי״ וגו׳, והגם שלא מצינו לו שקללו, אף על פי כן הכין לבו לשנאתו, ודבר זה בצדיקים יפעיל, וצא ולמד מדברי רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא פד.) אם היו מקפידים בלבם על הזולת היו מביאים עליו קללה, לזה כשראה ידיו שעירות ויברכהו להסיר ההפך שהומשך מקודם׃

ויברכהו. באשר הוחלט במחשבתו שהוא עשו. חשב עוד מה שהקול קול יעקב הוא בתחבולה נכונה לעשו לשנות קולו ולשונו הפעם באשר נדרש להמשיך רוה״ק על דבריו של יצחק וטוב להזכיר שם ה׳ כלשון הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגם קול יעקב המורגל בתורה ותפלה מסוגל להופיע רוה״ק ע״כ עושה עשו ככה. ע״כ.

ויברכהו. אישר חילו כי טוב הוא עושה להקל מיצחק הענין להמשיך עליו רוה״ק. ובספורנו כ׳ דבשביל שחשדו ומצא שלא כן הוא מש״ה ברכו כדאי׳ בברכות דל״א ב׳ ולא עוד אלא שצריך לברכו:

ויברכהו. ר"ל הכין א"ע אל הברכה, כי מה שאכל מצידו היה הכנה אל הברכה כנ"ל, ויתכן כי אכילת הצדיק ישוב ע"י כוונתו להיות כעין קרבן, כי כמו שהקרבן נאכל על המזבח ומן הרוחני אשר בדם הנפש תחול עליו נפש האלהית שהיא נפש המקריב וזוך כוונתו, וזה תהיה מרכבה להשראת השכינה כמ"ש הכוזרי, כן ע"י אכילת הצדיק וטוב כוונתו תחול האלהות על נפש המקודשת, וכמו שהיה באכילת הכהנים שעי"כ הבעלים מתכפרים, ועז"א חז"ל שהשני גדיי עזים היה אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, כי היה כעין קרבן, וכמו שענין הפסח הוא הוראה על שישראל יצאו מתחת ממשלת הכוכבים, כן היתה הוראת אכילה זאת לברך את יעקב שימשול בכח אלוה נעלה מן הטבע, וא"כ אכילת יצחק כבר היה התחלת הברכה: