אור החיים על בראשית פרק יד

ויהי בימי וגו׳. טעם סדר הודעת הענין, לומר כי ארבעה מלכים אלו תקיפים היו. צא ולמד עזר אלהים שעם אברהם אשר מחה הארבעה מלכים בחצי הלילה ושאר התועליות.

ויקחו וגו׳ בן אחי אברם וגו׳. טעם שהצרך לומר ״בן אחי אברם״, גם טעם אמרו והוא ישב בסדם ללא צרך, שכבר ידענו כי שם קנה מקומו, יכון לומר שהמלכים ידעו כי לוט זה הוא בן אחי אברם ואף על פי כן לקחו אותו והוליכוהו בשביה, ונתן הכתוב הטעם שלא חששו לכבוד אברהם, והוא היה נכבד ומעלה בעיני כל העולם כי להיותו יושב בסדם, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה: מואב טהר בסיחון, עד כאן. הרי שהגם שפטר ה׳ מואב מיד ישראל (דברים ב:ט) כיון שנמצאו בסיחון התר להם. כמו כן לוט הגם היותו בן אחיו של איש שלומם אף על פי כן כיון שנמצא בסדם התר להם. ובזה מצאנו נחת רוח לטעם אברהם אשר לא קרא לשלום לארבעה מלכים להשיב לוט ואם לא ישלימו אז יכם כאשר הכם, אלא הטעם הוא להיות שידוע היה להם לוט היותו בן אחי אברהם, ולזה רמז הכתוב באמרו וישמע וגו׳ כי נשבה אחיו, פרוש שנשבה אחר שידוע שהיה אחיו של אברהם ובזה גלו כי אויבי אברהם הם, ולזה רדף אחריהם ויכם׃

ואם תאמר: הלא הדין הוא עם ארבעה מלכים שלקחוהו מתוך העיר המורדת בהם. ויש לומר שמה שאנו אומרים טהרו בסיחון הוא לאמה שאין לנו עמה לא שלום ולא מלחמה, אבל אנשי שלום לא נדין לשבותם, וצא ולמד מה שעשו ישראל לקיני שצוו עליו (שמואל א ט״ו:ו׳) ״סורו רדו מתוך עמלקי״ וגו׳, וכמו כן היה להם לצוות עליו לעבר מביניהם אם הם אנשי שלום עם אברהם.

וגם את לוט וגו׳. הגם שעקר רדיפתו היתה עליו ואותו היה לו להקדים, הודיע הכתוב סדר ההצלחות בדרך ״לא זו אף זו״: א׳ השיב הרכוש של המלכים, הצלחה ב׳ שהשיב לוט ולא שרפוהו המלכים בראותם במלחמה עם אברהם לנקמה. והודיע הכתוב שנתן דעתו להשיב הנשים והטף לצד כבוד שעשו ללוט.

ומלכי צדק וגו׳. רבותינו אמרו (נדרים לב:) כי הוא שם. וטעם שהפסיק בענין מלך שלם בין יציאת מלך סדום להודעת דבריו אל אברהם וכו׳, להגיד שבח הצדיקים מה בינם לבין הרשעים, כי מלך סדום יצא לקראת אברהם לראות פניו ריקם, הגם שאליו יחיב להקביל פני אברהם במנחה כיד המלך, והוא הרשע יצא בידים ריקניות, ושם הצדיק מבלי חיוב נדיבות יעץ והקביל פניו בלחם ויין.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (יומא כח:) קים אברהם אבינו אפלו ערובי תבשילין שהם תקוני רבנן, ולזה הודיענו הכתוב, כי אברהם שר וגדול ומכבד בעיני הכל היה, וכשיצא לקראתו מלך סדום מן הסתם יקבל פניו בתשורת לחם לו ולעבדיו ואנשי מלחמתו, ולצד כי אברהם יפרש ממאכלם, מהלחם משום פת של גוים, והיין משום סתם יינם, לזה נתחכם ונשתדל מלך סדום שיעשה תשורת האכילה על יד נאמן שהוא שם ומידו של שם לידו של אברהם. וחדוש השמיענו הכתוב שאפלו לחם ויין שאינן אלא מדרבנן הקפיד אברהם, וכל שכן שאר דברים שיש בהם חשש אסור תורה.

עוד ירצה הכתוב להודיע טעם אשר ממנו עלה על דעת מלך סדום לומר לאברהם ״והרכוש קח לך״ ולא שאל הכל, לזה אמר ויצא מלך סדום לקראתו ואחר צאתו יצא מלך שלם וכו׳, ונתן לו אברהם מעשר מכל. מזה הרגיש מלך סדום, כי הרי זה מגיד כי קניניו הם, שאין אדם מעשר ממה שאינו שלו. לזה שאל ממנו הנפש, והרכוש אסכים לדעתך שתקחם לך, והוא אמרו קח לך, והרי זה מגיד כי עוד היה לו טענה להחזיק בכל. וכדי שלא יכנס עמו במחלוקת פשר ואמר: תן לי הנפש, והרכוש לא ארד עמך לדין אלא הריני מסכים שתקחנו. ועין טעם הדבר בפרוש פסוק ״תן לי הנפש״׃

והוא כהן וגו׳. פירוש: הוא כהן, אבל זרעו אינו כהן, שנתנה כהונה לאברהם, דכתיב (תהלים קי:ד) ״אתה כהן לעולם״. ואמרו ״על דברתי מלכי צדק״, כי הוא ברך את אברהם שיהיה כהן לאל עליון, וברצונו נתן הדבר לאברהם כאשר אבאר.

ואמרו לאל עליון, להיות שהיה להם אלוהות אמצעיים כידוע לכסילים, אמר כי זה כהן לאל עליון על כל האלוהות שהיו להם אז. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (נדרים לב:) כי בעון שהקדים ברכת אברהם לברכת קונו נטלה ממנו כהונה, ולדבריהם זכרונם לברכה אמרו והוא כהן תתפרש גם כן למעט משם והלאה, שמעטו הכתוב על חטאתו האמור בענין, והגם שהקדים המעוט לחטא, מה בכך, כי התורה נכתבה אחר כך.

ויברכהו ויאמר. צריך לדעת אם הברכה שברכו היא המזכרת בענין ״ברוך אברם״, אם כן לא היה צריך לומר ״ויברכהו״, ורואני מאמרו ״ברוך אברם״ שברכו. עוד היה לו לומר ״ויברכהו לאמר ברוך״ וגו׳, על דרך אמרו (בראשית מח:כ) ״ויברכם ביום ההוא לאמר״ וגו׳.

אכן הכונה היא: מתחלה ברך אברהם, פרוש ברכה הנוגעת לו שלא יפול ביד אויביו ויישר חיליה, שהם ברכות הגופניות. ואחר כך אמר ענין אחר, לצד עלאה ימלל, ״ברוך אברם״, וברכתו תהיה לאל עליון שהוא יעבוד האל, ושבאמצעותו יהיה האל קונה שמים וארץ. וכך היה, שבאמצעות אברהם נתן השם חיי עולם לבניו ונתקימו שמים וארץ, וכאמרם זכרונם לברכה (עבודה זרה ג.) שתנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית וכו׳, וכאמרם (שבת פח.) בפסוק (תהלים עו:ט) ״ארץ יראה״ וגו׳. הרי כי לולי אברהם אין לה׳ קנין שמים וארץ, והבן.

עוד ירצה על זה הדרך ויברכהו וגו׳, להגיד בא כי שתי ברכות האמורות בדבריו הם ברכות הנוגעים לאברהם, ואפלו ברכה שאמר ״ברוך אל עליון אשר מגן״ היא ברכת אברהם, כשמתברך ה׳ באמצעותו אשר מגן וגו׳, ולעולם לא ברך אלא ברכות האמורים בענין.

וברוך אל עליון. רז״ל אמרו (נדרים לב:) שנענש על אשר אחר ברכת ה׳ והקדים ברכת אברהם, ונטלה ממנו הכהונה. ואפשר שטעם שם הוא שלקח סדר המעשה, כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה, ואחר כך ברך לה׳ שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות. וללמד הוא בא שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה אלא במי שמתרצה בו קודם, והוא אמרו ״ברוך אברם לאל עליון״ שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון, ולזה ״ברוך הוא אל עליון אשר מגן״ וגו׳. ודרך זה לא יצדק אלא במבורך קודם. וכפי זה לא נענש שם אלא הוא מעצמו נתנה לאברהם וכמו שפרשתי בפסוק ״והוא כהן״. או אפשר שנענש על הנשמע משטחיות המאמר, שנראה שלא חש להקדים עבד לרבו, הגם שנתכון לטובה, ומצינו שיעניש ה׳ על כיוצא בזה בכמה מקומות.

תן לי הנפש והרכוש וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין הוא אומר לו והרכוש קח לך, הלא לקוח הוא אצלו, ולא היה לו לומר אלא דבר שהוא שואל ממנו שיתן לו בתורת מתנה, כי מאמרו ״קח לך״ מגיד כי צריך הוא להסכים שיקחנו, וזה מנגד לאמרו ״תן לי הנפש״?

אכן יתבאר הענין על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק הגוזל ומאכיל (ב״ק קטז), וזה לשונם: תנו רבנן, שירא שהיתה מהלכת ועמד עליה גיס וטרפה, ועמד אחד והציל – הציל לאמצע, ואם אמר ״אני מציל לעצמי״ – הציל לעצמו. ומפרש רב אשי כשיכולין להציל בני השירא על ידי הדחק, לזה אם הציל סתם – לאמצע, פרוש: כל אחד יכיר את שלו ויטלנו, וכמו שפרש רש״י. ואם אמר ״לעצמי אני מציל״ ושמעו בני השירא ושתקו, גלו דעתם דאיאוש ולא מסרו עצמן, ולעצמו הציל, עד כאן. וסבר מלך סדום שהוא לא נתיאש ועודנו עומד להציל וישכר גיסות עליו, וכשהלך אברהם להציל, הגם שיאמר שגלה דעתו שלעצמו מציל – אינו מועיל, וצריך שישמע מלך סדום דבריו ויסכים, וזולת זה לאמצע הציל ולא יטול אלא מה שהוא שלו, שהוא לוט ורכושו. ותמצא שמלך סדום היה מחזיק עצמו במדרגה גדולה, שכן אמרו במדרש וזה לשונם (בראשית רבה פמ״ג): ״ויצא מלך סדום״ וגו׳, התחיל מכשכש בזנבו, אתה ירדת לכבשן האש ונצלת ואני ירדתי לחמר ונצלתי, עד כאן. הרי שהחזיק עצמו בבעל היכלת.

ובזה יתבאר הכתוב תן לי הנפש וגו׳, פרוש: אני כפי סברתי לאמצע הצלת, כי לא נתיאשתי ולא הודעתני שאתה מציל לעצמך ושתקתי, אלא לפי סברתך שאתה נותן מעשר נראה שאתה סובר שאין מציאות לי להציל אפלו על ידי הדחק, ובזה אינך צריך לגלות דעתך. לזה, כדי שלא נכנס במחלקת נסכימה יחד לפשר: אתה תבטל זכותך ותחליט לי הנפש, ואני אבטל זכותי ואחליט לך הרכוש קחנו לך, והבן. והוא הפחות טועה היה, כי משלל הוא מהצלה, ולא חלק רב אשי אלא בגיס שטרף והלך לו, אבל במציאות שלפנינו כבר העריכו מלחמה ואבדו ואין לך ״אינן יכולין להציל״ בזה, שכבר בטלו במעוטן ונתיאשו ודאי, ובטענת שקר הוא בא בכשכוש זנבו. ותמצא שלא הצריך רב אשי שיאמר בפרוש ״לעצמי אני מציל״ אלא דוקא ביכול להציל על ידי הדחק, אבל אם אינו יכול להציל אינו צריך לומר ״לעצמי״ וכו׳, וכן הוא מבאר שם. ואם כן הגם שיאמר אחר כך ״יכול הייתי להציל״ אין טענתו טענה, וכן פסקו רמב״ם (הלכות גזלה ואבדה פרק י״ב) והרא״ש.

ותמצא שרמזו ענין [זה] רז״ל במתק לשונם באמרם ״מכשכש בזנבו״, פרוש: שאחר שרואה עצמו שנטל ראשו, עדין הוא מכשכש בזנבו, כי בהיותו בכל תוקף מלכותו וארבעה מלכים אשר אתו לא עמדו בפני הארבעה מלכים, ומכל שכן אחר הורדת עדיו היכול יוכל להציל. הא למדת שאברהם הציל לעצמו וקנה הכל, ולזה נתן מעשר מכל, שהגם שיותר למלך סדום, אדם רשאי בשלו, לא במעשר שהוא של גבוה.

ויאמר אברם אל מלך וגו׳. טעם הרמת ידו היא כדי שיתאמת אצל מלך סדום שאין דעתו עוד לחזור בו בדבר הזה, לא כלו ולא מקצתו.

ואמרו אם מחוט וגו׳ ואם אקח, שלא היה לו לומר אלא ״אם אקח מחוט״ וגו׳, נתכון לומר על זה הדרך: הרימותי וגו׳ אם מחוט וגו׳ – פרוש: הרי הוא עלי כתרומה אם לקחתי מחוט ועד וגו׳ מהרכוש האמור בענין, ועוד הוסיף שלא יקח לעתיד מכל וכו׳, והוא אמרו ״ואם אקח״ וגו׳:

עוד יכון לומר על זה הדרך: הרימותי ידי – פרוש: נתתי תרומה שאני חיב מהכל, ״אם מחוט ועד״ וגו׳, מה שאני חיב כפי הדין. ושלא תאמר שאני להוט אחר הממון ותובע מה שאינו שלי – ״ואם אקח מכל״ וגו׳, אבל לא מפני הותרנות אהיה גוזל לגבוה מה שאני חיב לתת לו, שהוא תרומת מעשר.

ולא תאמר אני וגו׳. וקשה איך יצדק לומר שהוא העשיר וכו׳, והלא האדון ה׳ צבאות הוא מגן צריו?

אכן לפי מה שפרשנו בדברי מלך סדום, כי חושב שהנכסים אליו נוגעים, אלא שמתרצה לתת לו הרכוש כאמרו ״והרכוש קח לך״, לזה אמר שזה עושה לצד דעתו, שהוא חושב שהנכסים שלו, שלא ימלא פיו לומר ״אני העשרתי את אברם הרימותי וגו׳ אם״ וגו׳. ובזה, לא תאמר אתה וגו׳, ולעולם כפי הדין נכסי הם אשר נתן לי אלהים, ולזה נתתי מעשר מכל, וכמו שהוכחנו בפרוש (בראשית יד:כא) ״תן לי הנפש״ וגו׳. ובזה ידיק אמרו ולא תאמר שהיה לו לומר ״ולא אתעשר משלך״ והבן.

הם יקחו חלקם וגו׳. פרוש: לא שיהיה הרשות בידך ותכנס עמהם בשעורין, אלא הרשות בידם לקחת אשר ישפטו הם, כי הוא הנוגע להם. גם בזה הראה לו כפי האמת אליו נוגעים הנכסים, אלא שחש לאמירה, הגם שהיא כוזבת אף על פי כן ממעט בכבודו של אברם באמירתו.