אור החיים על בראשית פרק טו

ויאמר אברם הן לי וגו׳. קשה: א׳ איך יוכל לומר לא נתת וגו׳, והלא כבר הבטיחו ואמר לו (בראשית יג:טז) ״ושמתי זרעך כעפר הארץ״, ומה לו לפקפק חס ושלום בדברי ה׳. ב׳ אמרו ״הן לי״, היה לו לומר ״הן לא נתת לי״. ג׳ צריך לדעת הכונה באמרו והנה בן ביתי יורש, אחר שאין לו זרע, מה לי אם יורש אותו בן ביתו או אחר?

אכן כונת הכתוב היא על זה הדרך, שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה׳ אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה, על דרך אמרו (קהלת ג:כא) ״רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״, והם הנקראים עמי הארץ, ובני אדם כאלו לא יתמלא רצון הצדיקים בהם, לזה אמר אברהם הן לי וגו׳, פרוש דבר השוה לי לא נתת זרע. ולזה השיבו ה׳ ואמר לו ספר הכוכבים כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב (דניאל יב:ג) ״ומצדיקי הרבים ככוכבים״, ובזה נחה דעתו. ואל יקשה לך לפרוש זה ממאמר רבותינו זכרונם לברכה שדרשו בפסוק ״והיה זרעך כעפר הארץ״ שאמר ה׳ ליעקב, וזה לשונם (בראשית רבה פרשה סט), ״כעפר״ וגו׳, מה עפר אינו מתברך אלא במים כך בניך וכו׳, מה עפר מכלה כלי מתכות וכו׳, עד כאן, הרי דהמשלת העפר לשבח. הנה לא דרשו זכרונם לברכה בדרך זה לשבח שבעפר אלא אחר שמצינו שהמשילם ה׳ לכוכבים הא למדת שלא המשילם לעפר אחרי כן אלא לשבח שבעפר, לא לבחינת הפחיתות, ולזה תמצא שלא דרשו כן בפסוק ראשון הנאמר לאברהם אלא בפסוק הנאמר ליעקב אחר שהבטח אברהם ככוכבים, ולזה דאג אברהם על המשל ראשון כעפר הארץ. ובזה נתישבו שני הדקדוקים, למה לא הבטח אברהם בהבטחה ראשונה, גם דקדוק אמרו הן לי.

ואמרו והנה בן ביתי יורש אותי, תתפרש בשני דרכים: הא׳ שאם לא יתן לו אלא כעפר, יותר יבחר לבן ביתו לירש אותו, להיותו תלמידו החביב לו, ממה שיירשנו בן שאינו הגון, ומצינו שעשו כיוצא בזה אנשי מעשה מבני ישראל המה.

והב׳ על זה הדרך, כי מלבד שהיה מצטער על הזרע, גם היה מצטער על דברת הבן בית שהיה אומר כי הוא היורש, וזה הוא שעור הכתוב. והנה, פרוש לפי שעה הוא אומר יורש אותי, ואיך ייטב ביום טובה לבבו בשמעו את הדברים מבן ביתו. ומצאתי לרז״ל (בראשית רבה פמ״ד) שאמרו מעין זה שפרשו שבקש אברהם ללכת ערירי ולא יהיו לו בנים שאינם מהוגנים.

והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה. פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה (ראש השנה ו.) כי דין הצדקה כנדרים, שהנודר לגבוה כמוסר להדיוט. והוא שאמר ״והאמין בה׳״ פרוש הפקיד אצלו הברכה, ואם תאמר והלא עדין לא הגיעה לידו להפקידה ביד נאמן, לזה אמר ויחשבה לו צדקה, פרוש החשיב אברהם מה שאמר ה׳ אליו שהוא צדקה, וכיון שכן דין מסירה יש לה והאמינה ביד ה׳.

עוד ירצה, להיות שהבטיחו והוא שיהיו בניו צדיקים, ודבר זה אינו בידו של הקדוש ברוך הוא, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אמר הכתוב שהאמין בה׳ שכן יעשה, ולא הרהר אחר מדותיו לומר ״והלא״ וכו׳, ויחשבה ה׳ לאברהם צדקה שהפליא להצדיק. או ירמז על זה הדרך שהגם שמאת ה׳ היתה זאת להיות שלשים צדיקים בעולם (בראשית רבה פרק לה ופרק מט), אם כן הוא חפץ להטות אדם לדרך ישר, ואין לאיש הזה משפט צדקה שאמר הכתוב (דברים ו, כה) ״וצדקה תהיה לנו כי נשמר״ וגו׳. מעתה השלשים צדיקים מכרחים הם במעשיהם. לזה אמר שאף על פי כן ויחשבה ה׳ לו צדקה, פרוש לזרע המזכר בסמוך, דכתיב ״יהיה זרעך״ כי שם רמז השלשים במספר ״יהיה״.

ויאמר לאברם וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ידע תדע. עוד צריך לדעת למה אמר גר יהיה זרעך ולא אמר ״זרעך יהיה גר״ או ״יהיה זרעך גר״, כי אין דרך להזכיר המאורע קודם שיזכיר למי יארע. עוד למה לא פרש כונתו באמרו ״גר וגו׳ ועבדום וענו״ וגו׳, אם שלשתם יחד יהיו בכל הארבע מאות שנה או חלק מהארבע מאות בגרות וחלק בעבדות וחלק בענוי. האמת, כי ממה שראינו שכן היה נודעת הכונה, אלא למה לא פרש ה׳ דבריו?

אכן כונת הכתוב הוא על זה הדרך, טעם שכפל לומר ידע תדע לשלש סבות. הא׳ על דרך אמרם זכרונם לברכה (נדרים לב.) וזה לשונם: ירדו אבותינו למצרים בשביל דבר קל שאמר ״במה אדע״, והוא אמרו ״ידע״, לצד שאתה חפץ לדעת, ״תדע כי גר״ וגו׳. ב׳, להיות שאמר ה׳ בענין שני דברים, אחת פורעניות ואחת הטבה, כאמרו ״ואחרי כן״ וגו׳, לזה אמר ידיעה שתי פעמים. ג׳ על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות יח:) בפסוק (דברים לד:ד) ״זאת הארץ אשר נשבעתי וגו׳ לאמר״ וגו׳, שאמר לו ה׳, לך אמור לאברהם וגו׳ שבועה שנשבעתי וכו׳, עד כאן. והוא אמרו שתי ידיעות: א׳ היא מה שמודיעו באותו מצב, ואחד שעתיד להודיעו על ידי משה, ולזה אמר ״תדע״ לעתיד.

וטעם שאמר גר יהיה וגו׳, שהקדים המאורע, נתכון לומר כי הגרות היא כסדר שהיה בה אברהם. ואם היה אומר ״כי יהיה גר״ משמע שתתחדש הגרות, ויהיה נשמע שיהיה זמן שלא יהיו גרים קדם ותתחדש להם הגרות. ולא כן הוא שעור אמרו ״כי גר יהיה זרעך״, פרוש: בגרות יהיה עומד זרעך. ולזה מצינו שחשב ה׳ שני יצחק ויעקב, הגם שהיו בהויתן לגרות אבות.

ואם תאמר היה לו לומר ״כי זרעך גר יהיה״ וגו׳, דע כי נתחכם ה׳ לומר כן לגלות דעתו כי לא לכל זרעו גזר ה׳ על השעבוד והענוי, ולזה אמר ״כי גר יהיה זרעך״, פרוש יהיה לך חלק בזרעך שאינו אלא בגרות ולא ישתו יין מרורות כל עקר. ואם היה מקדים לומר ״זרעך גר יהיה״ וגו׳ תהיה הכונה על זה הדרך: ״זרעך גר יהיה״ וגו׳ ״ועבדום״ וגו׳, ואין חלק מזרע משלל מהאמור בענין שהם גרות עבדות ענוי, והוא לא כן חושב כי יש שישנו בגרות לבד. ולזה הפסיק בין הגרות לשאר, פרוש, לומר כי יש מהזרע שהוא מחלט שאין לו אלא גרות לבד. וזה הוא שעור הכתוב ״גר יהיה זרעך בארץ לא להם״, ״זרעך בארץ לא להם ועבדום״ וגו׳. וטעם שלא שער כמה מהעבדות וכו׳, דבר זה אין לו שעור יכולין להפטר ביום אחד על דרך אמרם זכרונם לברכה (דברים רבה פ״ב) ״יענך״ וגו׳. ומעתה שלשה הדרגות בענין: חלק מהזרע מחלט מהשעבוד והענוי והם האבות והשבטים, והשאר חלק בגלות וחלק בענוי, ואין שעור לזמן הענוי כי אם יזכו יום אחד ולא רד״ו שנה. וצא ולמד משבט לוי (שמות רבה ה:טז) שנדמה לאבות. ודע שגם הם טעמו דבר מה, צא ולמד ממשה (שמות ב:ג) ״ותקח לו תבת גמא״ וגו׳ ״על שפת היאר״׃

וגם את הגוי וגו׳. קשה איך יצדק לומר ״וגם״ על מה שקדם שהוא השעבוד והענוי, וזה הטבה לנקום נקם מאויבינו. ב׳, תיבת את מיתרת. ג׳, אמרו דן אנכי דבר ידוע הוא כי הוא הוא השופט. ד׳, למה הפסיק בין המאורע אשר גזר ה׳ על בניו במשפט המשעבדים, והיה לו להשלים לומר ״ואחרי כן יצאו״ וגו׳ שהוא גמר ענין ישראל, ואחר כך יאמר ״את הגוי אשר יעבדו״ וגו׳. ולזה אפשר שנתכון לומר בשנוי זה שאחר שישפט ה׳ את הגוי יצאו ברכוש, ולקח סדר העשוי, וכמו שמצינו שכן היה, בתחלה דן אותם ואחר כך השאילום רכוש גדול.

אכן משמעות הכתובים יתבארו על דרך אמרם זכרונם לברכה (תנחומא, בשלח) ״וחמשים עלו״ וגו׳, אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות, והשאר מתו במצרים בימי חשך ואפלה כדי שלא ירגישו בהם המצרים. עוד אמרו זכרונם לברכה (שמות רבה פי״ד) בפסוק ״ולכל בני ישראל היה אור״ וגו׳ שהיו ישראל מחפשים חדרי חפצי מצרים והיו יודעים וכו׳, ובאמצעות זה השאילום וינצלו וגו׳, ועיין מה שפרשתי בפרוש פסוק זה במקומו. והוא שאמר ה׳ לאברהם וגם את וגו׳, פרוש: מלבד גזרת השעבוד והענוי, וגם תוספת גזרת פרעניות ידון את ישראל כשידון את המצרים, להשמיד ולהרג חלק גדול מהם, למר חמשים חלקים ולמר חמש מאות חלקים. ובזה ידיק תבת וגם ותבת את, ואמרו אנכי פרוש: מכה זו לא ידעו בה המצרים כי אם הוא לבדו כי היו בימי החשך. וסמך לזה אמרו ואחרי כן וגו׳, פרוש: באמצעות אותו המשפט כשיביא המכה ההיא לדון את שניהם, גוי עובד וגוי נעבד, שהוא מכת החשך, אחרי כן יצאו ברכוש וגו׳ כאמור למעלה כי באמצעות זה השאילום.

עוד יתבאר הכתוב במה שנדקדק עוד, למה הביא ה׳ על המצריים עשר מכות ועל הים לקו וכו׳, אחר שמצינו כי כן גזר הגוזר.

והנה הרמב״ם ז״ל בספר המדע (הלכות תשובה פרק ו׳ הלכה ה׳) כתב כי טעם חיוב האמות המשעבדים הוא לצד שלא אמר ה׳ אמה פלונית וכו׳. והשיגוהו רמב״ן וראב״ד כי מה בכך, סוף סוף מצוה עושים בקיום דבר מלך. ופרש רמב״ן כי הענש הוא לצד שהוסיפו לענות יותר מדי העבודה אשר גזר ה׳, ולדבריו אין האמות נענשים אלא על תוספת ענוי. ולדרכו ז״ל יתבאר הכתוב על זה הדרך: וגם את הגוי דן אנכי, פרוש ידין ה׳ עמו, וממוצא דבר אתה יודע כי ירבה יותר משעור הגזרה, ודקדק לומר את, פרוש ידון אתו עמו הוא בכבודו ובעצמו, והוא אומר אנכי כי הוא היודע שעור הגזרה ושעור התוספת שעליו יעניש אותם, וכל זה לדרכו של רמב״ן.

והנכון בעיני הוא כי כל האמות חיבין ליענש על כל הענוי והצער אשר ירעו לנו, והחקירה מעקרא אינה צודקת. כי האמות טעם אשר יענונו הוא לצד הבדלתנו מהם וקיום המצוות אשר אנו מקימים, וצא ולמד אם היו ישראל עובדים לטלה והיו לעם אחד במצרים לא היו המצריים משתעבדים בהם והיו כאחיהם המצרים. וכן בכל אמה ואמה אשר תשעבד ישראל ותרע, הטעם הוא לצד היותינו נחלת שדי. ומעתה מה מקום לטענת שהם שלוחי אל הגוזר, והלא אל גזר על אשר עברו ענף אחד מדבריו, והם מרעים על שאינם עוברים על כל התורה והיו ככל הגוים בית ישראל. והוא אמרו (זכריה א:טו) ״אני קצפתי מעט״, פרוש: על אשר עברו על חלק מהתורה קצפתי מעט, והם האמות המיסרים את ישראל אדרבה עוזרים באמצעות הענוי לרעה לעבר על הכל, וכן הוא שהעובר על הדת פוטרים אותו מכל רע ומטיבין לו.

והוא אמרו וגם את הגוי אני אתדין עמו, כי אני יודע מחשבות אדם ותחבולותיו וטעם הענוי, שאינו לצד קיום מצות ה׳ שגזר עליהם כן. וממוצא דבר אתה יודע כי הגדיל אויב עשות רשע, כיון שמיסר לצד שנאתו, אין שנאה כשנאת הדת, ופשוט הוא כי יתאכזר עליהם בהפלגה. וכפי זה יצדק לומר וגם את וגו׳, שהוא הודעת רבוי הצער אשר יעבר על בניו, וסמוך לזה כתב ואחרי כן יצאו וגו׳, פרוש כיון שאין דעתם לקים מצות ה׳ ישנם בהשבת הגזלה בכל מה ששעבדו אותם. וצא ולמד ממעשה גביהא (סנהדרין צא:) שתבע מהמצרים שכר כמה שנים ששעבדו בישראל.

עוד ירמוז הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה (מגילה כט): גלו למצרים שכינה עמהם וכו׳, וכתיב (תהילים צ״א:ט״ו) ״עמו אנכי בצרה״. ועוד אמרו בפסוק (שמות כ״ד:י׳) ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ שירמוז אל שעבוד שנשתעבדו ישראל בלבנים וכו׳, והוא אמרו וגם את הגוי אשר יעבודו בהם שם אתם עמם דן אנכי, שירמוז אל השכינה שתהיה עמם בגלות, ובזה ידויק תיבת וגם שהוא תוספת צער, ותיבת את ותיבת אנכי.

ואתה תבוא וגו׳. קשה למה הפסיק בהבטחת אברהם תוך הבטחות הבנים, והגם שמבטיחו שלא יראה בחייו מהשעבוד של זרעו, עם כל זה לא היתה נפסדת הכונה אם היה מאחר, שגם עתה אין המאמר סמוך לשעבוד אלא לגאלה. עוד צריך לדעת למה כפל לומר ״בשלום״ ״בשיבה טובה״ ולא הספיק באמרו ״בשיבה טובה״ ובה כלול גם כן בשורת תשובת ישמעאל שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה לח:יב), ולא יראה שעבוד הבנים?

אכן כונת הכתוב לפי מה שקדם לנו, כי הצדיקים ובפרט האבות יקפידו על נכוי שכר לעולם הנצחי. וצא ולמד (בראשית רבה מד,ד) שמצינו לו שהיה מיצר בהריגת המלכים שמא נתנכה לו משכר העליון, עד שאמר לו ה׳ (בראשית טו:א) ״אל תירא אברם וגו׳ שכרך הרבה״. אשר על כן כשהבטיחו שיצאו מהשעבוד ברכוש גדול, יש מקום לאברהם לחוש ולומר כי צריך לנכות משכרו לעשות לו נסים ונפלאות לבניו ולהוציאם ברכוש גדול. לזה הבטיחו סמוך לאמירת ״יצאו״ וגו׳ ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, שלא יתנכה משלום אשר החזקת במעוז, וחסד הבטחון מתת אלהים הוא. וזה כנגד הבטחות השארות הנפש, וכנגד פרטי עולם הזה אמר תקבר בשיבה טובה. כאן כלל שלא יביט מהשעבוד לבניו, גם שיעשה ישמעאל תשובה כדי שיקברוהו בשיבה טובה בבנים צדיקים, כי הוא המקוה לצדיקים ושאר פרטי הטוב והשלוה. ובזה סלקה קשית רמב״ן יעין שם דבריו, כי לא באה ההבטחה על הגרות וכו׳, ודברי רמב״ן דחוקים.

ודור רביעי וגו׳ כי לא שלם. צריך לתת לב בטעם זה. והנה רש״י ורמב״ן נחלקו בפרוש דור רביעי, רש״י זכרונו לברכה פרש רביעי לגולים: יהודה, פרץ, חצרון, וכלב בן חצרון היה מבאי הארץ. ורמב״ן זכרונו לברכה דחה דברי רש״י ופרש דור רביעי לאמורי כי ה׳ פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים (שמות לד:ז). וקשה לי גם לדברי רמב״ן כי לאיזה ענין מודיע ה׳ דבר זה לאברהם. וגם אינו רמוז התנאי בדברי ה׳ שאם ישובו האמורי לא יחרימם שהוא עקר הודעת דור רביעי לדבריו. ועוד אם דור רביעי דאמורי הוא, לא היה צריך לחזר להזכירו אחר כך באמרו עון האמורי כיון שבו הוא מדבר בסמוך. ופשוט שאין דברי רמב״ן מחורים.

והנכון הוא שיכון ה׳ לומר שני קצים: האחד הוא קץ הגלות והשעבוד והענוי שיצטרף הכל למנין ארבע מאות, וכשיגיע ארבע מאות שנה נשלמה הגזרה, והוציא ה׳ אותם ממצרים בעצם היום שנשלמו הארבע מאות. וקץ שני הוא לביאת הארץ, שלא תהיה כניסת הארץ בתשלום הארבע מאות אלא עד דור אחר שהוא דור רביעי. והוי יודע כי דורו של כלב דור שלישי יחשב והוא שיצא ממצרים, והגם כי כלב נכנס לארץ אין הדור נחשב אלא ברבו וכלב הוא לבדו נשאר מהדור, דכתיב (במדבר יד:ל) ״כי אם כלב בן יפנה״. וכשאמר הקדוש ברוך הוא דור רביעי על כללות בני ישראל הוא אומר. ואין דברי רש״י מחורין במה שאמר בזה, אלא דור רביעי הם דור שיצאו ממצרים פחות מעשרים שנה שהם נכנסו לארץ, שהם בני כלב, והם רביעי לגזרה כשתחשב פרץ, חצרון, כלב, ישר ושובב בני כלב הם דור רביעי ששבו לארץ כנען, כי אין למנות הדורות מהשבטים כמו שהתחיל למנות רש״י יהודה פרץ וכו׳, שאם באנו להתחיל מיום שהתחילה גזרת ארבע מאות נחשב גם יצחק, ואם באנו להתחיל מראשון אדם שירד למצרים נחשב מיעקב ויהיה כלב חמישי, אלא ודאי שאין למנות הדורות אלא משהתחיל השעבוד שהיו ישראל שלא ברשות עצמם, וזה היה אחר מיתת השבטים שאז התחיל השעבוד, כאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה א:ה) שכל זמן שהיו השבטים בעולם לא טעמו שעבוד וכהם כאבותם.

וה׳ רמז זמן שיתחיל חשבון הדורות באמרו ישובו הנה, דקדק לומר תיבת ישובו לומר שבמעוכבים ביד מושל הוא אומר ״ישובו״ כשישלימו ארבעה דורות, ודור ראשון שתקף עליו יד מושל הם בני השבטים, שהשבטים ברשות עצמן היו, ואת בניהם שבו המצרים לבל עלות מן הארץ, והבן ועקר.

ומעתה נשקיף להבין אמרי קדוש ינובב חכמה באמרו כי לא שלם עון האמורי, אם כן מוכח שעון האמורי מעכב הכניסה, ובמעשה אשר סדר ה׳ בתורתו הנעימה יגיד כי עון המרגלים הוא אשר סבב עכבת דור היוצא ממצרים עד תומו, ואת בניהם הביא שמה, וזולת המרגלים שהרשיעו היו נכנסים הדור היוצא בשנה שניה ליציאת מצרים שהוא סוף הארבע מאות, ולא הלכו המרגלים אלא להפקת רצון השואלים לרגל, וזולת זה אמר ה׳ להם שיכנסו באותו דור עצמו שיצא ממצרים שהוא שלישי, והלא לא שלם עון האמורי עדין כמאמרו יתברך (בראשית טו:טז).

אכן כונת הכתוב היא על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת ברכות (ז:) פרק ראשון בפסוק (חבקוק א:יג) ״בבלע רשע צדיק ממנו״ – צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע, עד כאן. פרוש, כי אם יהיה רשע עדין יש בידו קצת זכות, ויבא צדיק שרבו זכיות להתגרות בו – אין כח בצדיק לאבדו, כי עדין יש לרשע להשתלם זכות הנשאר לו בעולם הזה, והרשע יתנקם מהצדיק להיות שיש ביד הצדיק מהתעוב שאינו צדיק גמור. אבל כשיהיה גמור, הגם שישאר לרשע חלק מהטוב – יפקע כלילתו, וכן אם יהיה הרשע מחלט ונגמר דינו למות, בכל עושה השם שליחותו לאבדו, וכל הקודם בו זכה, ואפלו אינו צדיק גמור יכול לאבדו מן העולם.

והנה בצאת ישראל ממצרים וכששלחו המרגלים היו במדרגת צדיקים גמורים, והגם שעשו העגל, כבר נענשו עליו, והשמצה אין בו שעור שימנע מהם שם צדיק גמור לענין זה שלא יקראו צדיקים גמורים בערך האמורי, והן הנה דור חסיד (סנהדרין קי:) דכתיב (תהלים נ:ה) ״אספו לי חסידי כורתי״ וגו׳ אשר לא כן היו אחר שליחות המרגלים שהקניטו את ה׳ והמרו וכו׳, ואז נכנסו בגדר צדיק ממנו בערך האמורי. ולכן כשהיו צדיקים גמורים קדם המרגלים היה בהם כח לדחות האמורי, כי יאמרו אליו פנה מקום מארצנו אשר נתן לנו ה׳, וכשלא ירצה הרי זה מורד ובן מות הוא, מה שאין כן אחר שחטאו והמרו אמרי אל לא נשארו בחזקת צדיק גמור. ולהיות שעדין לא שלם עון האמורי אין בידם להשמידו. ולזה תמצא כשהעפילו לעלות ההרה יצא האמורי ורדפום ויכום כאשר תעשינה הדבורים, וזה יגיד בלע רשע צדיק ממנו.

ותמצא עוד שבכניסתם אמר משה (דברים ט:ה): ״לא בצדקתך וגו׳ כי אם ברשעת הגוים האלה״, כי נשלם עונם. וכפי זה, הגם שאינכם צדיקים גמורים, ״אתה בא לרשת״ וגו׳, כי אין לו שום זכות ליאמר עליו ״צדיק ממנו״. כי משמעות ״צדיק ממנו״ יורה שיש לו קצת זכות שיצדק ליאמר ״צדיק ממנו״, אבל מחלט ברשע אין לו חלק הצדקות ליאמר ״צדיק ממנו״, והבן.

ומעתה יתפרשו דברי ה׳ על נכון, ודור רביעי וגו׳, פרוש: מבטיחו הבטחה שאין לה בטול בשום אפן בעולם, ונתן טעם לדבר יתברך שמו, ובנתינת הטעם כי לא שלם וגו׳. ואתה תשכיל לדעת כי לא יספיק טעם זה אלא לזמן שהיו ישראל בהעדר שם צדיק גמור, ואז לצד שעדין לא שלם עונו של אמורי לא יוכלו בא לארצו. אבל אם יהיו ישראל במדרגת צדיק גמור, אין מניעות שלמות העון תמנעם מבוא לרשת ארצו. ולזה כשיצאו ממצרים וקבלו התורה, נתרצה האל שיכנסו לארץ תכף ומיד ויקחו את ארצו, כי יתגרו בהם ויתקנאו בעושי רשעה. מה שאין כן אחר עון מרגלים נכנסו בגדר צדיק ממנו, לזה אחר ה׳ עד תום כל הדור, וביני וביני ישלים עון האמורי. ואם לא היה טעם שלמות עון האמורי, היו בניו נכנסים תכף ומיד ועונם יפרעו בענשים אחרים כאשר ישפוט השופט בצדק.

ביום ההוא כרת וגו׳. אמרו נתתי לשון עבר, לפי מה שקדם לנו שהחזיק בה אברהם כמו שפרשנו במקומו (בראשית י״ג:ט״ו) יצדק לומר נתתי כבר, כי הבנים יזכו מדין יורש.

הנה יש לתמוה איך טח מראות עיניהם של הממאנים להאמין בגדלתנו ומעלתנו העתידה לבוא, כי מקרא מלא דבר הכתוב שכרת ה׳ ברית עם אברהם אבינו עליו השלום לתת לזרעו עשרה אמות, ועד עתה לא מצינו שנתן ה׳ לישראל אלא שבע אמות ונשארו שלש אמות, ואיך יאמרו העצמות היבשות (יחזקאל לז) אבדה תקות נחלתנו ושבועת ה׳ מנגדתם? וגם השבע שנתן ה׳ לא כלם באו לפרק התקבל, ובעונותינו עבדים משלו בנו. ועשה ה׳ ככה לרמז מדה כנגד מדה: כשם שאנו עבדי ה׳ ואין נכנעים לו יתברך כעבד מורד ברבו, גם כן יבואו עבדים שלנו וימרדו בנו. ועוד יש לאלוה מלין לקים בריתו.

עוד נתתי לבי לתור בסדר הכתובים, ואראה כי הקדים הקיני והקנזי והקדמוני שהם עמון ומואב ואדום, שלא באו לידינו בראשונה אלא שבעה המאוחרים, ואין נכון להקדים המאוחר. אכן ודאי כי מאת ה׳ היתה זאת להעירך ולהגיד לך כי עקר הנתינה היא העתידה, שיבואו יחד השלש ועמם הנותר מהשבע אומות, ותקפץ פיה עולה בראות שבועת ה׳. וסימן לדבר נתינת הארבעה מלכים אשר נתן ה׳ לאברהם: שלשה כנגד קיני וקנזי וקדמוני, והרביעי תדעל מלך גוים (בראשית יד:א) רמז אל התאספות הגוים הנשארים בהשבעה הראשונים, והבן: