אור החיים על במדבר פרק ה

צו את בני ישראל וישלחו וגו׳. טעם סמיכות פרשה זו לשלפניה, לצד שצוה ה׳ על הרחקת הלוים מדברים המקדשים ומנה עליהם הכהנים כאמור בסמוך, הטיל גם על ישראל הרחקת את שאינם ראויים לכנס למחניהם הקדוש:

אשר אני שוכן. פרוש, דוקא כל עוד שהוא שוכן, אבל הוגללו הפרוכות מותרים מצורעים לכנס למחנות (מנחות צה:).

איש וגו׳ כי יעשו מכל וגו׳. אמר למעול ולא אמר ומעלו מעל, יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (ספרי; פסיקתא ב׳; בבא קמא קי.) שאמרו שהכתוב מדבר במשקר בממון חברו ונשבע לו לשקר, והגם שכבר נאמר הדבר בפרשת ויקרא, חזר ונשנה לפרטי הדינים שנתחדשו בו. כפי זה יעיר הכתוב כי משעת מעשה החטא שהוא הגזל וכפירת ממון יחשוב הוא למעול מעל בה׳ לשבע בשמו כשיתבעוהו לדין, שאם לא כן הרי הוא בהשבון, והוא אמרו כי יעשו מכל חטאת האדם שהוא גזלת ממון חברו משעת מעשה הנה הוא מסכים למעול מעל בה׳.

ואשמה הנפש ההוא. לצד שהוא חטא בשבועה בה׳, יפעיל הגרעון בנפש. ושנה ה׳ לומר לשון יחיד, וכל מה שלפניו ומה שלאחריו לשון רבים. מלפניו אמר: כי יעשו וגו׳, מלאחריו: והתודו, ותמצא שאמרו בגמרא כי כשירגישך הכתוב בכגון זה הוא הרגש גדול, ועין מה שכתבנו מזה בפרשת ויקרא (ויקרא ז:כא). גם דקדק לומר תבת ההוא ללא צרך, יעורר הכתוב שהפגם הלז יעשה רשם למקור נפשות עם בני ישראל שתקרא נפש, וכדי שלא תבין שעל המועל הוא מדבר לזה אמר ההוא ולא אמר ״ואשמה נפשו״. ועין מה שכתוב בזהר (אחרי מות סז.) בפרוש פסוק ״נפשי אויתיך בלילה״ (ישעיהו כו:ט) בדיוק נכון:

והשיב את אשמו. שנה לדבר לשון יחיד, הגם שהתחיל לדבר לשון רבים ״והתודו״, לצד שהודוי שוים הם בו, מה שאין כן האשם אינו בהשואה, לצד שהוא בעולה ויורד כאמור בפרשת ויקרא (ויקרא ה:ז-יג), וגמר הכתוב לדבר בשעור זה לשון יחיד, כי אין צרך לשנות לכתב בענין אחר.

וכל תרומה וגו׳ לו יהיה וגו׳. צריך לדעת למה כפל הכתוב ענין אחד שלש פעמים: וכל תרומה וגו׳ לו יהיה, ואיש את קדשיו וגו׳, איש אשר יתן וגו׳. עוד למה כפל לומר שלש פעמים לו יהיה, ורבותינו זכרונם לברכה בספרי פרשו ״לו יהיה״ בא לתת הבכורים שנקראו ראשית כתרומה המובאים בית ה׳ שיהיו לו לכהן נתונים. ״לו יהיו״ שאמר בפסוק שני לומר שאם הכהן הקריב קדשיו אפלו במשמרה שאינה שלו הרי הם שלו, ואמרו ״ואשר יתן לכהן לו יהיה״ אם נתן לו פדיון בכור בנו ומת אחר שלשים יום, לכהן לו יהיה ולא יחזירם, והרבה דרשות כיוצא בזה, אבל צריכין אנו לישב המקרא על פי פשוטו.

ונראה לפרש שלשה כתובים הבאים כאחד, שהם מלמדים כללות עשרים וארבע מתנות אשר חלק ה׳ לכהנים, וכתבם רמב״ם בפרק א׳ מהלכות בכורים וזה לשונו: עשרים וארבע מתנות שנתן לכהנים נחלקים לחמשה חלקים, שהם שלשה. הא׳ הם קדשים שזוכים מן המקדש ואלו הם: בשר חטאת, בשר אשם, שלמי צבור, מותר העומר, שירי מנחות, שתי הלחם, לחם הפנים, שמן מצורע, עורות קדשים, חזה ושוק של שלמים, המורם מן התודה, המורם מאיל נזיר, בכור בהמה טהורה, והבכורים. הרי אלו ארבע עשרה מתנות שכלן צריכין הבעלים להביאם ולתנם לכהן וכלן קדש. חלוקה ב׳ הם התרומה, ותרומת מעשר, והחלה. והג׳ הם המתנות, וראשית הגז, שדה אחזה, פדיון הבן, פדיון פטר חמור, גזל הגר, והחרמים, שהם חולין ועל הכהן לחזר אחריהם, עד כאן.

ואלה הם דברי הכתובים: כנגד חלוקה ראשונה שהם ארבע עשרה מתנות שיש בהם שתי הדרגות, שהם קדש וצריכין ישראל להביאם ולתנם לכהן, אמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל – הרי הזכיר עליהם שם קדש, אשר יקריבו לה׳ – הרי הזכיר הבאתם שהם יקריבו אותם למקום המקדש. וכנגד חלוקה שניה שהם תרומה ותרומת מעשר וחלה, אמר ואיש את קדשיו לו יהיו, הזכיר לשון הקדש לומר כי מדבר במתנות המקודשים, ולא הזכיר בהם הקרבה כי הכהן יחזר אחריהם. וכנגד שבע מתנות אמר איש אשר יתן לכהן – לא הזכיר שם קדושה לצד שהם חולין גמורים, ודקדק לומר אשר יתן שאין לכהן זכות בהם אלא משעת נתינה כדין המתנות עד שיגיע ליד המקבל. ועין מה שכתבתי בהלכות מתנות כהונה (פרי תואר סימן ס״א). ואמר לו יהיה שאין הכהן יכול למאן שלא לקחם כאמור בדבריהם (יורה דעה ש״ו, ד). ומעתה יש טעם נכון במה שחלקם הכתוב לשלש הדרגות, לומר על כל אחת ואחת משלש חלוקות ״לו יהיה״, שצריך לקחת כל הבא לו מהם, ולא היה נשמע אם היה אומר על חלוקה אחת מהם לבד.

דבר וגו׳ ואמרת וגו׳ איש איש וגו׳. כפל לומר דבר ואמרת, גם שנה את לשונו, גם כפל לומר איש איש, לצד שיש שתי הדרגות בסוטות: אחת נקיה ואחת טמאה. הטמאה תצבה בטנה ותפל ירכה וגו׳, והטהורה משבחת ונזרעה זרע. לזה אמר דבור ואמירה – דבור לטמאה, ואמירה רכה לטהורה אשר יקנא לה בעלה, כי ה׳ יתמך לבה ביעודים הנאמרים אם לא נטמאה האשה. ולטעם זה עצמו כפל לומר ״איש איש״, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (מגילה יב:) באמרו ״ומעלה בו מעל״ – אם מעלה בו מעל איהו בקרי וכו׳. ומעתה יאמר אדם אם קנא לאשתו ויודע הוא בעצמו שאין בו מעל, תהיה בדיקתה אצלו ממעשיו במקום השקאה, ויאמר להחזיקה בטהרה אפלו אחר קנוי וסתירה. לזה אמר איש איש – בין היודע בעצמו כי הוא איש טהור בין אשר לא טהור, צריך להביאה אל הכהן.

ואולי כי לזה כון הכתוב בכפל דבר ואמרת, בין למי שחושב שלא להביא מטעם שיודע בעצמו שהוא טהור, גם כדי שלא ירע חזקתו, ואמרו ואמרת אמירה רכה להחפץ בדבר, או לכל אחד ואחד ישנו בדבור קשה ואמירה רכה: מי שיש בו מעל הגם שיש לו דבור קשה כי תגלה רעתו בקהל, אף על פי כן יש לו טובה להרחיקו ממכשול לבל ישכב עם טמאה בתמידות; ולמי שהוא נקי יש לו דבור קשה להכריחו לבזות באשתו, ויש לו אמירה הסועדת הלב שתנקה האשה ונזרעה זרע וגו׳:

והביא האיש את אשתו וגו׳. עד סוף כל הענין. יש להעיר בענין: א׳ מה היא כונתו במאמר מנחת זכרון מזכרת עון, למה הצרך לזכרון, ומה גם שהמעשה אינו רחוק להצריך זכרון. גם למה יתיחס למנחת שעורים שהיא מזכרת עון, והלא רואה אני שהוא קרבן מנחה חדשה לישראל ממחרת הפסח. עוד צריך לדעת הכונה במעשה זה של מים קדושים, מה מעשיהם של מים, ולמה נקראו קדושים, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה טו:, ספרי) שנתכון לומר שקדשו בכלי שהוא הכיור, גם לזה יש להשכיל למה יצו ה׳ על דבר זה. גם מה הוא פעלת הספר להשקותה בו, בשלמא מה שעשה משה בעגל שהשקה את ישראל הוא על דרך ״תיסרך רעתך״ (ירמיהו ב:יט). גם למה מן המקדש. גם דקדק שיהיה מהמזמן במקדש (סוטה שם) ולא יחפר, נפלאים ממני הדברים. גם אמרו ונתן אל המים ואמרו זכרונם לברכה (שם) שצריך שיהיה העפר צף על פני המים, ורבנן סוברים שאם הקדים העפר למים פסול, מה מעכב דבר זה, ורואני שלא הזכיר הכתוב במצוה זו חקה לסתם פי שואל לאמר לא תשאל. גם אמרו מי המרים לא ידעתי למה יקרא להם מרים, ורבותינו זכרונם לברכה בספרי אמרו: ״מרים״ – נהפכים המים להיות מרים, דבר אחר על שם סופן, ממרין את הגוף. ובגמרא (סוטה כ.) אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר לתוך המים, מאי טעמא, דכתיב: ״המרים״, שמרים כבר, עד כאן. והדברים תמוהים, למה סתם ה׳ הדברים במצוה זו, נוסף על תמיהת הדבר בכללותו.

ואפשר לפרש הענין על פי מה שקדם לנו מידיעה בפנימיות התורה, הלא השמעתיך בפרשת בראשית (בראשית ב:א) בפסוק ״ויכלו השמים״ וגו׳ ויכל אלהים״ וגו׳ כי כל נברא והווה תכסוף ותכלה תאותו להדבק אל האלהים חיים ברוך הוא, והרגש תאבון זה ישנו גם בבלתי נועע כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא כפי מה שצריך לקיומו ולתת שבח לבוראו, כאמרו (משלי ט״ז:ד׳) ״כל פעל ה׳ למענהו״. עוד מצינו לרז״ל שאמרו (בראשית רבה פ״ה) טעם שנקראו מים בוכים לצד שה׳ פלג המים חצים למעלה וחצים נשארו למטה מתחת ליבשה, המים שנשארו למטה הם בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם.

עוד הן הראנו ה׳ את אשר יחפץ לקבע דירה בתחתונים מימי אדם, ובחטאו נתקללה האדמה וגבה כסא המלוכה מקור הברכה מן העולם (בראשית רבה פי״ט), עד עת בוא דברו ביום מתן תורה ויחשק למעשה ידיו לדור בתחתונים. וזה לך האות מאמרו במדבר לבני ישראל לעשות לו מקדש, ולא המתין עד בואם אל ארץ נושבת, שהיה נשאר זמן מועט אם לא היה מעשה המרגלים. וכשהתעיבו עול אפלו אחר שירדה שכינה וישכן כבודו שנים רבות, סלק ה׳ שכינתו ושב למקומו הראשון שמים לרום. ומעתה זולת החטאים אשר יסובבו תהיה דירת אלהים חיים בתחתונים, ובזה ומחה ה׳ דמעת המים הבוכים ויוסר חרפת הארץ, וישמחו המים ותגל הארץ אשר אררה ה׳ ורחק ממנה דוד עולם, והנה עתה עת דודים. ואם יסובבו החטאים ישוב הדבר לכמות שהיה וירום הכסא, ועל זה ידוו הדוים לקול תתו מים. וצריך להעיר אזן בלמודים אלו כי הטבת ישראל כשעמדו על הר סיני והכשרתם היה גם כן ראוי להשרות שכינתו יתברך בארץ ומלאה הארץ דעה ודירת ה׳ בתחתונים כבעליונים ויתעלה מקומנו זה, כי המעלה והירידה תלויה בקרבתם לפני ה׳.

ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה מא,ז): חרות ממלאך המות וכו׳, חרות מיצר הרע, ועל ידי עון העגל חזר הכיעור לכמות שהיה והוציא ראשו השטן, ולא הועיל הטבתם של ישראל אלא למקום מוגבל תוך מחניהם, אבל כללות העולם נשמ״ו ביום זעם וחזר קב המות לעולם. מה שאין כן בזמן המקוה אשר יאבד כל בחינת הרע, כאמרו (זכריה י״ג:ב׳) ״ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ״, שאז ארצנו תקרא ארץ החיים כי בלע המות לנצח.

ושמור לך הדברים, ועל פיהם נעלה במסלת כונת הענין על נכון, כי יצו ה׳ בקנאות איש אשתו כי יבדקנה במעשה זה שיביאנה אל מקום אשר שם חונה האלהים, וכבר העירותיך כי למקום ההוא יקרא ״ארץ העליונה״ לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה׳. גם מים אשר שם לא תרד עיניהם דמעה, כי למה יבכו ולמה ירע לבבם. וצוה ה׳ שיקח מהמים ההם קדושים, יקראו קדושים בקרבתם לפני ה׳ קדוש ונורא שמו, ובזה העירך מעשה המים, ואין דברי סותרים חס ושלום דברי רבותינו שאמרו שהיו מקדשים בכיור, אלא ממה שדבר ה׳ בדרך זה נתכון לדברי גם כן אלהים חיים.

גם צוה לקחת מן העפר המקדש דוקא, לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, וצוה שלא יחפור בדקר אלא מן העפר המוכן לפני ה׳ בלא הפסק בנין, כמאמרם זכרונם לברכה (סוטה טו:), לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם, מה שהרגש זה אינו בעפר שהוא חוץ למקדש, כי לא טעם טעם זה עד הנה לעשות את אשר חפץ ה׳ עשות.

וצוה ה׳ שיתן המים תחלה והעפר למעלה, הטעם כסדר אשר המה בעולם. ותמצא שחכמים שאמרו שאם הקדים העפר לא עשה כלום, אמרו אם היו מערבים כשרים, והוא הענין עצמו שהם סדורים מים ועפר, כי יש חלק שהמים למטה והעפר למעלה ויש חלק שהמים אצל העפר, אבל עפר למטה אין דגמא זו בסדר מים החיים. ולר׳ שמעון שאמר שם (סוטה טז.) אפלו עפר למטה, סובר שאין להקפיד כי יש מים למעלה מהעפר, ודי שיתקדשו המים בכלי וזהו חיותם להרגיש בהרגש הצריך לענין.

וצוה ה׳ לכתוב פרשת סוטה באזכרות שבה, ומוחקים כל הכתב במים ובעפר ההוא, והטעם לתת כח בהם לעשות מעשה אשר יחפצו עשות.

וצוה עוד שיקריב מנחה מהשעורים, הטעם דוגמא למנחה פחותה שהביא קין בתחלת העולם, וזה נסבב מחטא אדם וחוה, והוא הזכרת עון אשר גרם בכי למים וקללה לאדמה, והוא מאמר מנחת זכרון מזכרת עון, ואז ישקה האשה המים. והנה בבוא המים ההם במעי האשה במיחוי השם בתוכו, אם האשה טמאה הנה השם ההוא על ידי המנחה שמזכרת עון יזכור עון הקודם וירגישו המים, ובזה יהיו מרים כי יזכרו יגונם ובכיתם וה׳ מחה את דמעתם. והנה האשה הטמאה תסובב מרתם ובאו בה המים המרים למרים, יחתכו מעיה ויעשו בה נקמה, כי זאת האשה הגורמת בכיתם, ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה. והיודע חטא חוה בזוהמת נחש ידע כי זה הוא עון הראשון אשר העלה שכינת אור עליון מעולם זה התחתון, וכפי זה האם ימצא איש את אויבו וישלחנו, ויקימו בה הבא להרגך השכם להרגו, ויעשו נקמה בה בין המים בין העפר שלשניהם יש גרם רעה, והגם שלא הזכיר הכתוב אלא מים יש בו גם העפר.

ואם לא נטמאה וגו׳ וטהורה וגו׳. כפל לומר ״וטהורה״, לצד שבא לומר כי מלבד שתנקה האשה מהמים ולא ישחיתוה, עוד לה ״ונקתה ונזרעה זרע״. לזה התנה וטהורה, פרוש, לא נטמאת בנתינת שכיבתו של איש מבלעדי אישה, וטהורה מדבר מגנה שהוא מעשה הנואפים הקודמים לביאה, חשק הזולת וחבוק ונשוק ודומה לו. אז הוא שיטיבו לה המים ככל הכתוב. אבל אם לא נטמאה אבל לא נטהרה מענפי החטא, הגם שתנקי מהענש לא יגיעוה טובות האמורות.

ותמצא שבשבועת הכהן אמר כי שטית תחת וגו׳ וכי נטמאת וגו׳, וקשה, מה הוא כונתו במאמר ״כי שטית״, אם הוא ״כי נטמאת״ – לא היה לו לומר ״וכי נטמאת״ בתוספת וא״ו, אלא ודאי שנתכון לענין דברים הקודמים לטמאה שהוא חשק הזולת וכו׳, והתנה וכי נטמאת אז הוא שיהיה לה ענש, ואמר בהפכיות אם לא היו שתי החלוקות תנקה מהרע ותצליח בדבר טוב, וחלוקה האמצעית מובנת מאמצעות הדברים. ורז״ל אמרו (סוטה יח.) ״וטהורה היא״ מאיש אחר, ולדרכנו איש אחר נכלל במאמר לא נטמאה, כי דרך כלל אמר בין מאיש זה בין מאחר.