במדבר כח, ג

ואמרת להם. אזהרה לבית דין:

שנים ליום. כפשוטו ועיקרו בא ללמד שיהיו נשחטין כנגד היום, תמיד של שחר במערב ושלבין הערבים במזרחן של טבעות:

וְתֵימַר לְהוֹן דֵין קוּרְבָּנָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אִימְּרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין תְּרֵין לְּיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא

וְתֵימַר לְהוֹן דֵין סֵדֶר קָרְבָּנַיָא דִי תְקַרְבוּן קֳדָם יְיָ אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שַׁלְמִין תְּרֵין לְיוֹמָא עֲלָתָא תְּדִירָא

זה האשה ג' תגין על ה"א אחרונה של האשה לומר לך ה' מיני קרבנות נתתי לכם (חטאת. עולה. אשם. שלמים. תודה). והעולה חביבה מכלם ועסקו בחמשה חומשי תורה ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם ה' מיני קרבנות:

תמימים שנים ליום ר"ת תש"ל לומר לך שחשבון תש"ל תמידין קרבין לשנה:

ליום עלה תמיד קרי ביה עולה (בסגול) לומר לך ששוחטין אותו במקום שהיום עולה. כל עולת הכתוב במועדות כלם חסרים חוץ מעולת העצרת שהוא מלא רמז שבששה בסיון ניתנה תורה. בכל המועדות נאמר חג חוץ משבועות כי פעמים נדחה אם הוא בשבת (לבית שמאי) יום טבוח למחר אבל בפסח וסוכות יביא בחולו של מועד אבל שבועות תשלומין שלו אינו בחג. בכלם נאמר לחטאת חוץ מעצרת בשביל שניתנה בו תורה שמכפרת על לומדיה:

ואמרת להם. אזהרה לבית דין. זה האשה, היה לו לומר זה הקרבן לפי מה שהתחיל קרבני, אבל הוא באור לחמי לאשי. אשר תקריבו לה', לצורך ה', שלא יפגל. כבשים. ולא שאר בהמות, בני שנה, לא יום ולא שעה יותר. תמימם, שנאמר (שם כב) כל מום לא יהיה בו. תמימם כתיב חסר יו"ד, שיהיו שניהם שוים. והם שבע מאות ושלשים כבשים לשנה, שהם שלש מאות וששים וחמשה יום לשנה ושני פעמים שלש מאות וששים וחמשה הם תש"ל, וזה רמוז במלת ת'מימם ש'נים ל'יום בראשי תיבות. שנים ליום, פרקליטין הן, מליצין הן כנגד ישראל, וכנגד היום שוחטן. עולה תמיד, זאת העולה תהיה תמיד מליץ יושר על ישראל. ליום עולה כשעולה היום היה אומר ברק ברקאי, ומטעם זה לא נאמר עולה בסדר ואתה תצוה לדרוש.

ואמרת להם זה האשה וגו׳. יחד אמירה אחרת, גם אמר זה האשה, לבל יחשבו כי מה שיצו ה׳ כבש אחד וגו׳ לתמידין הוא לצד ההסתפקות ולא לשעור הנגבל בשלילת היותר ממנו והפחות ממנו, לזה יחד אמירה להגביל הדבר ואמר ״זה האשה״ – זה ולא יותר ממנו ״את הכבש אחד וגו׳ ואת הכבש״ וגו׳. נמצאת אומר שבפסוק ראשון ״צו את״ וגו׳ נצטוו על התמדת הקרבת התמידין, ובפסוק זה נצטוו על שעור הקרבת התמידין.

ואמרת להם. הפסוק הקודם הוא בכלל אזהרה לכל קרבנות הצבור שיש להם מועד. ועתה חוזר לקרבן תמיד בפרט. ונצטוה משה לפרש באמירה (כמש״כ ריש פ׳ ויקרא ענין אמירה) ענין פרשה זו שנשנית אחר שכבר ידעוה מפ׳ תצוה. וכל החדשות שבא בפרשה זו:

שנים ליום. הי׳ במשמע שיביאו שני התמידים יחד כדאי׳ ר״פ שני שעירי דהכי הי׳ במשמע לולי שדיוק המקרא שבסמוך שאינו כן. א״כ ע״כ פי׳ שנים ליום בטבעת שניה נגד היום. וכדתנן במס׳ תמיד בשחר על טבעת שניה במערב ובערב טבעת שני׳ שבמזרח. ומשמעות שנים ליום. בטבעת שני׳ נגד השמש. ועי׳ מש״כ בפ׳ תמיד שם בפ׳ תצוה הטעם בזה. עולה תמיד. בפ׳ תצוה לא כתיב עולה. והוא משום שידוע שבא רק לתכלית היעוד ולזה עיקרו עולה המביאה דעת ה׳ כמש״כ ריש ס׳ ויקרא. אבל כאן שבאה לפרנסה הוצרך לפרש שיהא עולה ולא שלמים כמו שלמי עצרת:

ואמרת להם כבר אמר ואמרת אליהם פי' שתחלה הזהיר את כולם שהחיוב על כולם וע"כ אמר אליהם שהדבור מיוחד אליהם בעצמם, ומכאן ואילך שמזהיר פרטי המצוה עקר הצווי להב"ד וע"כ אמר ואמרת להם, שכבר בארנו שמיני (סי' כ"א) בשם הרש"ף שאמירה שאחריו למ"ד אינה מכוונת כ"כ אל המדובר בו כמו אמירה שאחריו אל, כי זה מוטל על הב"ד:

שנים ליום זה מיותר, דהא אמר את הכבש האחד תעשה וכו', ופי' חז"ל מפני שהתמיד בא לבטל מהם עבודת החמה שהיו עובדים אל היום שהוא השמש, ובאשר היו פונים בעבודתו בבקר לצד מזרח שמשם זורח ובין הערבים לצד מערב שלשם שוקע, צוה שהם יפנו כנגד היום ואחורם אל השמש שתהיה השחיטה בבקר על קרן מערבית ובין הערבים על קרן מזרחית שהוא התנגדות אל היום ועבודת השמש, ומובא בתמיד (דף ל"א):

ע פירוש אזהרה לבית דין שיזהירו לישראל על התמידין דאם לא כן ואמרת שניה למה לי:

פ פירוש שנים בכל יום אחד בבקר ואחד בערב:

צ דאם לא כן שנים ליום למה לי הרי כבר נאמר את הכבש האחד תעשה בבוקר מה תלמוד לומר שנים ליום אלא כנגד היום שפירושו כנגד השמש:

ק כלומר אצל הטבעות שהיו במזרח כדי שיהיה כנגד השמש כדי שלא יאמרו לשמש הם עובדין. והטבעות שהזכיר כאן הם הטבעות שקבע יוחנן כהן גדול במקום השחיטה בעזרה והיו קבועים בקרקע שאוסרין בהם רגלי הבהמה וידיה בעת השחיטה וכו':