במדבר כח, ט

וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִימְרִין בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין וּתְרֵין עִשְׂרוֹנִין סוּלְתָּא דְמִנְחָתָא דְפִילָא בִּמְשַׁח וְנִסְכֵּיהּ

וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא תְּרֵין אִמְרִין בְּנֵי שָׁנָה שַׁלְמִין וּתְרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא לְמִנְחָתָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא וְנִיסוּכָהּ

וביום השבת. איתא בשוחר טוב לכל המוספים לא תמצא מוסף מועט כשבת ועל דבר זה קראה שבת תגר לפני הקדוש ברוך הוא אמר לה הקב"ה הנה שזהו קרבן מוסף הראוי לך לפי שכל מעשיך כפולים שיר כפול שנא' מזמור שיר ליום השבת עונג כפול שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד עונשו כפול שנא' מחלליה מות יומת לחם כפול לחם משנה לפיכ' ראוי קרבן שלך להיות כפול וזהו שאנו אומרים במוסף של שבת להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי מה שלא נאמר בכל המוספין משל למלך שאמר לעבדיו הכינו סעודה לבני הכינו להם שני מיני מאכלים לאחר שסעדו צוה המלך להכין לו סעודתו אמרו לו עבדיו מה נכין לך אמר להם ולבני מה הכינותם אמרו לו כך וכך אמר להם ולי כמו כן אל תכינו יותר מבני כך הקב"ה נתן לבני ישראל לחם משנה ביום השבת לפיכ' צוה להקריב ג"כ לחם משנה וזהו וביום השבת שני כבשים. ואגב גררא אפרש פירוש של תכנת שבת והוא לשון ותכן לבנים כלומר שספרת יום ראשון יום שני וכו' ושבת ביום שביעי שהקב"ה אוהב שביעית לפיכ' לקח חנוך שהיה דור שביעי וכן שבת וכן שבעה רקיעים וכן שמטה וכן יובל וכן ארץ שבעה עממין.

רצית קרבנותיה הקרבנות שראו פני שבת שאמרת ומיום השמיני והלאה ירצה ואי אפשר לשמונה ימים בלא שבת.

צוית פירושיה עם סדורי נסכיה צוית פי' ענש שבת עם צווי דנסכים כדפרש"י גבי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן לא יקח איש את אשת אחיו יבמה יבא עליה בדבור אחד נאמרו וכלם נרא' סותר זה לזה אבל זכור ושמור אין נראה סותר זה את זה וי"ל דאיהו נמי דומה סתירה שהרי זכור ושמור דרשי' מיניה זכרהו על היין בכניסתו הוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ושמור משמע לא תעשה דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ונשים חייבות הרי דומה שבא לסתור הבנין דזכור. מיהו אמת הוא דנשים חייבות בקדוש היום דכל דאיתנהו בשמיר' איתנהו בזכירה. ויש להקשות למה אין אנו קורין בכל שבת פרשה זו דביום השבת כמו שאנו קורין בר"ח ובמועדות מוספין שלהם וליכא למימר משום דאין בפ' זו כי אם שני פסוקים ואמרי' במס' מגלה דאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים שהי' לנו לקרותה ולהתחיל בפ' דצו את אהרן את קרבני לחמי כמו שאנו מתחילין אף בר"ח שחל להיות בשבת וי"ל לפי שכל קריאת הפרשיות הוו משום כפרה כדאמרינן במס' תענית בשעה שאמר אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה כלומר באיזה זכות אירשנה ואמר לו הקב"ה קחה לי עגלה משולשת כלו' בזכות הקרבנות והשיב לו אברהם תינח בזמן שבית המקדש קיים כשאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו הקב"ה שיהו קורין לפני הקרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומכפר להם ובכל פרשיות של מועדות ור"ח כתיב בהו כפרה שנא' ושעיר עזים אחד לכפר עליכם אבל פרשת שבת לא כתיב בה כפרה לפיכ' אין אנו קורין אותה. ד"א משום דגבי מועדות כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם ואין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע קריאה בתורה ממש אבל בשבת לא כתיב כן וגם לא איקרי מועד ור"ח איקרי מועד כדכתיב קרא עלי מועד וגומר. בר"ח כתיב לחטאת לה' מה שלא נאמר בכל המוספין ובמסכת שבועות דריש ליה אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. ויש לפרש כן תביאו לדורות בשבילי ולשמי קרבן להיות קרבן כפרה לי ובזה תתנחם הלבנה על שמעטתי אותה. והכפרה היא מועלת לתינוקות שלא תפול עליהם אסכרה לפי שחדוש ראשון היה ברביעי כדאמרינן ברביעי נתלו המאורות ואמר מר ברביעי היו מתענין על האסכרה שלא תפול בתינוקות וגם רש"י פי' בפרשת בראשית שלפיכ' כתיב יהי מארת חסר לשון מארה וכ"ש ביום חדוש הלבנה שיש לדאג על התינוקות וקרבן זה של ר"ח מכפר עליהם וזהו שאנו אומרי' במוסף של ר"ח. זמן כפרה לכל תולדותם ותולדותיו של אדם אלו התינוקות:

וביום השבת שני כבשים. בשלשה החגים גם בראש חדש וכן בראש השנה ויוה"כ תמצא בכל יום שבעה כבשים מלבד עולת התמיד וכאן בשבת לא צוה להקריב כי אם שני כבשים, וצריך שיהיו שוין למצוה, וכן אמרו בפרק שני שעירי, מוספין ודאי בעינן שוין. ופירוש למצוה, לא לעכובא. וטעם שלא היו כי אם שנים מפני שהשבת כבודו כפול, זכור ושמור, את שבתותי תשמרו, ולכך באו כל עניני שבת כפולים, עומר כפול אזהרותיו כפולות שכרו כפול עונשו כפול שירו כפול קרבנו כפול. ובמדרש אמר הקב"ה אין אני רוצה שתביאו לי בשבת יותר מכם, מה אתם שתי סעודות אף אני שני כבשים, עד כאן.

ושני עשרונים. כנגד לחם משנה. ולא הזכיר כאן בשבת והקרבתם ולא תקריבו, שלא הקריבו קרבן מוסף במדבר, כי לא נצטוו עד עתה.

וביום השבת בכל הקרבנות כתיב ביה הקרבה או עשיה ובשבת הואיל ונאסרה בה מלאכה מפני כבודה לא נאמר בקרבנותיה הקרבה ועשיה כאלו אין מלאכה נעשית בהם.

שני כבשים לא הטריח הקב״ה במוסף של שבת יותר מדאי אלא המוסף שוה לתמיד. ולא נאמר בה חטאת כמו בשאר מוספין מפני כבוד השבת שאין לשחוט בשבת דבר הנאכל לשום אדם, אלא כל הקרבתו לגבוה ועליו יסדו רצית קרבנותיה. ואע״ג דמוספי חטאת קרבין בה כגון בשבת דר״ח ושבת דיו״ט מ״מ במוסף שבת דעלמא עבד רחמנא היכרא.

ונסכו קאי אנסכי יין.

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים. יש תימא מפני מה קרבן שבת מועט מכל הקרבנות והלא שבת חביבה עליו יותר מכל המועדים וי"ל דרצה הקב"ה שלא להטריח את בניו להקריב אלא שנים לפי שכל מעשה שבת ועונשיה ואזהרותיה ותענוגיה כפולים הם שבת שבתון מחלליה מות יומת זכור ושמור לחם משנה וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד לפיכך הקרבן שנים. וא"ת מפני מה לא תיקן משה ועזרא לקרות בתורה בקרבן שבת כמו שתיקנו במועדים ובר"ח וא"ת מפני שאין בו עשרה פסוקים והלא בר"ח חוזרים הפסוקים דואמרת כדי להשלים החשבון וג"כ היה לנו לעשות בקריאת קרבן שבת ולהוסיף על הפרשה מלמעלה או מלמטה. וי"ל דיש אסמכתא בהמועדות אחרים בקריאתם דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם פי' לשון קריאה ממש קריאת התורה ואפי' ר"ח קרוי מועד שנאמר קרא עלי מועד לשבור בחורי ודרשו רבותינו תמוז דההיא שתא מלויי מליוה כדי שאירע אותו הלילה שבכו המרגלים בליל ט' באב שהשלימו מ' יום:

גבי קרבנות סוכות. יש סי' לדעת באיזה מהם כתי' שעיר עזים והסי' אב"ד עזים פי' ביום הראשון ושעיר עזים א' לחטאת וכן בב' ובד' וזה הכלל ימים ופרים לעולם שוים ופרים י"ג ביום שני פרים י"ב הרי ימים ופרים י"ד וכן כולם ודוק ותשכח:

ביום העצרת אמרו רבותינו שהוא רגל בפ"ע וחלוק משאר הימים לענין פז"ר קש"ב פי' פייס בפ"ע זמן בפ"ע שצריך לברך שהחיינו רגל בפני עצמו לגבי אבל ערב סוכות וסוכות עולין לו לי"ד יום וש"ע לז' הרי כ"א יום ואחר הרגל מונה ז' הרי שלשים יום קרבן בפ"ע שהוא חלוק משאר הימים. שיר בפ"ע ללויים לענין המזמורים. ברכה בפ"ע שצריך להזכיר בבה"מז את יום שמיני חג עצרת הזה כמו שמזכירין כל הרגלים אחרים. השע"ך:

מדרש ילמדנו רבינו הרואה בני אדם משונים כיצד הוא מברך כך שנו רבותינו הרואה את הכושי ואת הקפח ואת הבוהקנין ואת הבוסי או' ברוך משנה הבריות והרואה בריות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו כשם שאין פרצופותיהן דומות זו לזו כך אין דעתם שוה אלא כל א' וא' יש לו דעת בפ"ע תדע לך שהרי משה בקש מהקב"ה בשעת מיתה ואמר לפניו רב"שע גלוי וידוע לפניך דעתם של כל א' וא' מהם ואין דעת שאר בניך דומה זה לזה ובשעה שאני מסתלק מהם בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהם מנהיג מנה עליהם אדם שיהא סובל כל א' וא' כפי דעתו מנין ממה שקראו בענין יפקוד ה' אלהי הרוחות. זהו שאמר הכתוב האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני מלה"ד למלך שנשא אשה והיה לו שושבין כל זמן שהמלך כועס על אשתו היה השושבין מפייס על אשתו בא שושבין למות התחיל מבקש מן המלך א"ל בבקשה ממך תן דעתך על אשתך א"ל המלך עד שאתה מצוני על אשתי צוה את אשתי עלי שתהיה זהירה בכבודי כביכול כך אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני עליהם צוה אותם עלי שיהיו זהירין בכבודי מה כתיב למטה צו את בני ישראל ואמרת אליהם:

וביום השבת שני כבשים. לא הטריח במוסף של שבת יותר מדאי אלא המוסף שוה לתמיד וחטאת אין בו כמו בשאר מוספי' מפני כבוד השבת שאין לשחוט בשבת דבר נאכל לשום אדם אלא כל הקרבתם לגבוה ואע"ג דמוספי ראש חודש וימים טובים קריבים בשבת אם יארע בשבת מ"מ בשל שבת עבד רחמנא הכירא.]

וביום השבת שני כבשים וגו׳. טעם שמוסף שבת הוא מועט מכל מוספי ראש חדש ומוספי יום טוב והמועדים, הוא סוד לחם משנה, ולזה מוספיו שני כבשים על שני כבשי תמיד, וסוד השביעיות רמוז ביום עצמו כי הוא שביעי, מה שאין השביעיות מסים לא בראש חדש ולא בשאר ימים טובים, והגם שיש שביעי של פסח, אין השביעיות קבוע בו כיום השבת, והבן:

ושני עשרונים וגו׳. הזכיר הכתוב שיעור המנחה ולא הזכיר שיעור הנסכים. והטעם בזה כתב הרמב״ן כי אף על פי שצוה בפרשת הנסכים שיעורי המנחה והנסכים. מצינו מנחה כפולה לכבש העומר וביום העצרת שתים שני עשרונים חמץ והם מנחה. לכך הוצרך הכתוב לפרש בכל המועדות שלא תשתנה בהם המנחה כאשר נשתנית באלו. אבל הנסכים לא נשתנו לעולם. ועי׳ מש״כ בפ׳ ר״ח:

וביום השבת שני כבשים וגו' עולת שבת בשבתו פי' חז"ל שהוצרך לומר עולת שבת לבל נטעה שהשני כבשים היינו שני כבשי התמיד ר"ל גם בשבת יקריב שני כבשי תמיד שמקריב בכל יום בחול, לכן באר שהוא עולת שבת ר"ל עולה מיוחדת לשבת חוץ מכבשי התמיד, ועדיין מיותר מ"ש בשבתו, פי' חז"ל מפני שיש לטעות שמ"ש את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שר"ל שהגם שמקדשי תיראו בכ"ז את שבתותי תשמרו כי שבת דוחה את העבודה, ונאמר לפ"ז שמ"ש וביום השבת שני כבשים היינו שיקריב בע"ש קרבן שבת, לכן אמר שעולת שבת יקריב בשבת לא בע"ש, ומזה ידעיק שהפי' הוא שאף על פי ששבתותי תשמרו מ"מ מקדושי תיראו ועבודת מקדש דוחה שבת, ודוקא בקרבנות צבור כי הענין מדבר בק"צ:

וביום השבת וגו' עד ובראשי חדשיכם צוה ית' שמלבד קרבנות התמידין שיקריבו בכל יום עוד יקריבו ביום השבת קרבן מוסף על אותם התמידין וצוה שיהיה מוסף שבת שני כבשים בני שנה תמימים ומנחתם ונסכיהם כתמידין שוה בשוה. והנה לא אמר בשבת והקרבתם ולא תקריבו. לפי שבמדבר לא הקריבו מוסף שבת כי לא נצטוו בו עד עתה. ואמר עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה להגיד שעולת שבת יהיה תמיד נקרב בשבתו אע"פ שכתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השב' הנה הקרבן דוחה שבת. והיה הקרבן הזה נקרב אחר תמיד של שחר ואחרי נסכו כי על כן נקרא מוסף לפי שהוא נוסף על עולת התמיד שהוא בחצי היום והוא אמרו עולת שבת בשבתו להודיע שמועד המוסף הזה הוא בשבת שאם עבר יומו בטל קרבנו ואין לו תשלומין וכן הוא בכל. ואמנם למה היה מוסף השבת שני כבשים כתמידין כתבו מאחרוני המפרשים שמפני שבשבת דבורו כפול זכור ושמור לכן היה קרבנו שני כבשי' כנגד שני הדבורים שנאמרו עליו ואינו נכון. כי הנה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו אבל היה הרמז בקרבן הזה ג"כ בב' דרכים. הדרך הא' תורניי שהשבת לא מפני טעם אחד נצטוה לישראל כי אם לשני טעמים יחד. הא' להיותו זכר לבריאת העולם וחדושו כמ"ש במצותו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום הז' שבת וינפש. והב' שהוא לזכר יציאת מצרים כמ"ש וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ע"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. ולרמוז לשני הטעמים האלה שכוונה אליהם מצות השבת צוה ית' להקריב שני כבשים. הא' כנגד הבריאה הראשונה שהק"בה כבש את העולם והגבילו בבריאתו והכבש השני כנגד יציאת מצרים שכבש את פרעה ואת מצרים במסות באותות ומופתים והיו המנחו' והנסכים באים לכבוד הקרבן כמי שמקריב מנחה לפני אדוניו. ובעבור שהיה מוסף השבת מורה ורומז על גאולת מצרים כמו שהיו התמידין ברמז הראשון שהזכרתי בהם ולכן מצד אותו דמוי היו שוים קרבנות התמידין לקרבן מוסף שבת. והדרך הב' הוא ג"כ עיוני ומדעי וענינו שהשם בערך העולם הוא סבה פועלת והוא ג"כ סבה שומרת ומתמדת אות כי הוא אשר ברחו וחדשו אחר האפס המוחלט והוא השומר אותו ומתמידו וכמ"ש הרב המורה בפע"א ח"א ולרמוז למדע האמתי הזה צוה ית' שביום השבת המורה על חדוש העולם יקריבו שני כבשים לרמוז שהוא ית' כובש את העולם להיותו פועל ובורא אותו ולהיותו שומר מתמיד ומקיי' אותו. ומנחת' ונסכיה' כמשפט הקרבנו'. ולפי הדרך הזה ג"כ היה הדמות גדול בין רמזי התמידין לרמזי מוסף השבת כי בהיות הש"י מניע הגלגל העליון היה מנהיג ושומר ומתמיד העולם. ולכך היה קרבן מוסף שבת דומה לתמידין והיו ב' כבשים ולא ז' ולא פר ולא איל. והותרו בזה השאלות הג' והד':