במדבר יח, כד

אשר ירימו לה' תרומה. הכתוב קראו תרומה עד שיפריש ממנו תרומת מעשר:

אֲרֵי יָת מַעַשְׂרָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי יִפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא יְהָבִית לְלֵוָאֵי לְאַחֲסָנָא עַל כֵּן אֲמָרִית לְהוֹן בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחֲסָנָא

אֲרוּם יַת מַעַשְרָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל דְיִפְרְשׁוּן קֳדָם יְיָ אַפְרָשׁוּתָא יְהָבִית לְלֵיוָאֵי לְאַחְסָנָא בְגִין כֵּן לְהוֹן אַמְרִית דִבְגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא יַחְסְנוּן אַחְסָנָא

כי את מעשר בני ישראל על ידי שהוא דבוק שפירושו מעשר של בני ישראל נקוד הוא בפת״ח.

בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה. והיה המעשר חלף עובדתם וחלף נחלתם:

כי את מעשר וגו׳ על כן וגו׳. ולמעלה הוא אומר ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל וגו׳ חלף עבודתם, נראה כי מתנת מעשר זה שנתן ה׳ ללוים יש בו שני דברים: האחד חלק הנוגע להם בארץ, והשני שאינם טורחים בארץ לעשות שבע מלאכות הצריכות עד שיהיו חטים ממורחים. לזה אמר הכתוב שני דברים: חלף חלקם בארץ וחלף עבודתם, ישראל עומדים ועושים מלאכתם כדי שיהיו מופנים לעבודת אהל מועד. והנה בלוים לא אמר ״אני חלקך״ וגו׳, שאין הלוים זוכים בחלק ה׳, ולזה גם הם נותנים חלק ה׳ תרומת מעשר מן המעשר. והם ומעשרם אינו אלא כשכירות הדיוטות לשרת הקדוש שהוא הכהן ואהל מועד.

כי את מעשר בני וגו׳ על כן אמרתי וגו׳. בא הכתוב לפצות דעת הלוים שלא יחשבו עצמם כחם גרוע מכל שבט. דאע״ג דמעשר מכל התבואות הוא מרובה מחלק כל שבט כמעט. שהרי ישראלים לא נטלו בארץ אלא חלק י״ב. וגם הפרישו חמישית מתבואתם. היינו מע״ש או מ״ע ג״כ. מכ״מ בזה כחם גרוע שהרי אין החיוב להפריש אלא מתבואה שנתמרח. והרי יכולים לפטור עצמם בכמה אופנים כידוע בגמרא. וא״כ אינם בטוחים בחלקם. ע״ז אמר המקום ב״ה. כי את מעשר ב״י אשר ירימו לה׳ תרומה. לא דוקא מידגן לבד חייב במעשר אלא רק אם ניתרם תרומה לה׳ אפי׳ קודם שנתמרח כבר נתחייב במעשרות דתרומה קובעת למעשר. וזה הי׳ ידוע דישראל נהגו לתרום באשר בטחו בזה שתהי׳ ברכה בגורן כמש״כ לעיל. וממילא יהיו חייבים במעשר:

ע״כ אמרתי וגו׳. שאין להם להתרעם ע״ז:

אשר ירימו לה' תרומה ר"ל המעשר שעתידים הלוים להרים ממנו תרומה, ואמר זה ללמד שכל עוד שלא הרימו ת"מ קרוי בשם תרומה ויכול לעשותו תרומה על טבלו, וזה דוקא קודם שהפריש ממנו ת"ג וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ג מה"ת הל' כא כב) והביא כן הר"ש (פ"א דתרומות ה"ה) מהספרי זוטא, ומ"ש מכאן אתה דן לתרומה כבר נשנה בספרי נשא על פ' וכל תרומה לכל קדשי ב"י ושם בסי' ל' פרשתיו והגר"א מחקו מכאן שאכ"מ:

נתתי ללוים לנחלה אמר שנית לנחלה, שלמעלה למד שאין לה הפסק בשנה הג' והו' (כנ"ל סי' מט) ופה מלמד שאין לה הפסק אף שלא בפני הבית, ועי' בר"ה (דף יב):

ע"כ אמרתי להם בתוך ב"י לא ינחלו נחלה כפל הדבור שנית שלא ינחלו לעולם אף אחר חלוק הארץ, וכן שלא ינחלו אף בארץ קיני וקנזי וקדמוני. והנה מזה משמע כדעת הרמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל הי"א) שס"ל שאם כבש מלך ישראל בח"ל נוטלים הלוים חלק לכן תפס קיני וקנזי וקדמוני שזה דינו כא"י, אמנם להראב"ד שס"ל שם שאף בח"ל לא יטלו חלק, למה תפס קיני וקנזי וקדמוני ועי' בפר"ד דרוש ו', ומ"ש ע"כ אמרתי להם, והלא הצווי הוא לשבט לוי שהוא לוקה אם נטל חלק כמ"ש הרמב"ם שם, פי שזה אזהרה להב"ד כמ"ש הרמב"ם שם שאם נטל חלק בארץ מעבירים אותה ממנו:

פ דאם לא כן תרומה למה לי הא כבר נאמר אשר ירימו לה' ועוד מעיקרא קרי ליה מעשר ובסוף תרומה: