שינוי בצורת ההסתכלות על החיים – סיפור נוי הסוכה

סיפר הרב אהרן מרגלית, מחבר הספר 'אתהלך': בתחילת החורף התקשרה אלי אישה, מאחת הערים הגדולות בארה"ב, ועודדה אותי מאוד והודתה לי על זה שפרסמתי את הספר 'אתהלך'. היא קראה אותו בתרגום האנגלי לפני שש שנים, ומאז הוא נותן לה המון כוחות ותעצומות.

וכך סיפרה: בהיותה ילדה בת שבע, הלכה עם אמא שלה על המדרכה בבורו פארק, החזיקה בידה, לפתע עלתה על המדרכה משאית כבדה נהוגה בידי נהג שיכור שאיבד את השליטה על הרכב, פגעה בה, והעיפה אותה כמה עשרות מטרים. אמא שלה יצאה עם מכה יבשה וטראומה, 'אבל אני', היא מספרת, 'נפגעתי קשה מאוד, אושפזתי בבי"ח כמעט שנתיים.

בתום שנתיים אני מגיעה הביתה עם נכות גופנית, שכל רואיה לא יכלו שלא לשים לב אליה, אני מבחינה בבנות מתלחשות ומביטות בי ומאוד מרחמות עלי, אני מצטיירת בעיניהן כמסכנה, התחושות היו קשות, אף על פי שניסו להתייחס יפה, הרגשתי שזה מתוך רחמים.

"הפכתי להיות רודפת צדק", היא ממשיכה לספר, 'כל דבר שקרה בכיתה, כל דבר שדיברו עליו מדדתי את זה, אם צודק או לא, ראוי או לא, ועשיתי זאת בקול רם. אף אחד לא אהב את זה כמובן. לאט לאט חוויתי דחייה חברתית.

בחצר לא שיחקתי, ולבריכה לא הלכתי, וכך עברו עלי ימי בחרותי כשאני מסתגרת בתוך עצמי, נעשיתי מרירה, כעוסה וטעונה, וכועסת על כל העולם. אפילו על אימי כעסתי שאם היא הייתה הולכת בחלק הפנימי של המדרכה לא הייתי נפגעת.

מובן שגם בשידוכים לא היה קל, אבל בסופו של דבר נישאתי. יש לי בעל טוב וילדים ב"ה, אבל נשארתי כועסת על כל העולם כל דבר מכעיס אותי, בכל פעם שאני כועסת, אני ניגשת לחדר פותחת את המגירה ומוציאה כדור הרגעה.

לפני כשש שנים הכל השתנה, כשבת דודתי הביאה לי במתנה את הספר שלך, קראתי את הספר והתחברתי אליו מאוד. מאז הוא נמצא על יד המיטה שלי, בכל פעם שאני כועסת, אני קוראת בו עמוד או שניים. הפסקתי לקחת כדורי הרגעה. בלילה אני נרדמת איתו, בבוקר אני פותחת איתו את היום...

נוי הסוכה

השנה למחרת יום הכיפורים סיימתי את הספר בפעם השישית, בכיתי שעתיים ולא יכולתי להירדם. בבוקר פניתי לבעלי ואמרתי לו, 'בעלי היקר, השנה, את הנוי סוכה בתקרת הסוכה אני רוצה לתלות לבד, בכוחות עצמי'. בעלי הסתכל עלי, 'איך תעשי את זה עם המוגבלות הגופנית שלך? הרי הסוכה גבוהה, זה בלתי אפשרי. ואני גם לא מבין למה את רוצה להתאמץ כל כך, אני והבנות נעשה זאת בתוך שעה, אין סיבה שתתאמצי, בזמן שיש לך לבשל לחג'.

'אבל אני לא ויתרתי', ממשיכה האישה לספר, 'אמרתי לו, שהרב מרגלית כותב בספרו שכשהם עברו דירה לרחובות אשתו ביקשה לעשות ציפוי דקורטיבי במבואה בכניסה לבית, הוא אמר לה אין בעיה, לקח מידות הלך לחנות של 'עשה זאת בעצמך', הזמין את הקרשים בגודל המתאים, ולאחר מכן ביקש מחבר שיעזור לו לסחוב שולחן מבית הכנסת, הביא עוד שולחן, הניח עליהם ספסל, לקח סולם וטיפס, במשך שלוש יממות הוא שכב על הספסל כשהאף שלו נוגע בתקרה ודפק מסמרים קטנים עד שהמבואה הייתה מושלת ויפה.

אם הרב מרגלית עם ידיים חלשות, וכתפיים משותקות, יכול היה לעשות ציפוי דקורטיבי, אני עם המגבלה הגופנית שלי, גם יכולה לתלות את הנוי סוכה בתקרת הסוכה'.

האישה מספרת לי שבזה לא נגמר. היא תלתה את נוי הסוכה לבדה, ולאחר החג גם הורידה בכוחות עצמה, וכאן בעצם מתחיל הסיפור האמיתי שלה: '25 שנה הייתי נכה ומסכנה', היא מספרת בהתרגשות, 'היום, אני אישה בריאה, עם מגבלה גופנית. אני לא נכה! וזה בעצם הסיפור העיקרי'... אבל הגברת שלנו, הייתה צריכה לקרוא את הספר שש פעמים ולהמתין 25 שנה, עד שנפל לה האסימון להבין, שנכה זה לא שסובל ממגבלה גופנית אלא מי שהחליט שהוא נכה!

יכול להיום אדם עם מוגבלות קשה חלילה, אבל פעיל, יצירתי, חי חיים עם משמעות! נכה זה מי שהכניס לעצמו לראש שהוא נכה, הכל תלוי בנקודת המבט.

לסיום אני רוצה להדגיש שוב: כל מבחן שמזדמן לנו בחיים, עושה אותנו טובים יותר או מרירים יותר. כל בעיה יכולה לבנות אותנו או לשבור אותנו. הבחירה היא שלנו, האם לנצח ולצאת מחוזקים ומחושלים, או חלילה להפוף את עצמינו לקורבנות מרירים ועצובים. (אוצר הסיפורים מועדים)