השמחה במעונו של חסיד – ר' אביש, געציל הגביר והסוכה מקרשי המצבות – סיפור לחג הסוכות

ר' אביש חסיד, היה עני מרוד, אך מעולם לא התלונן, והסתפק במה שיש לו. השליך על ה' יהבו וקבל הכל באהבה. פניו האירו משמחה בכל ימות השנה, עליז היה ומלא חדוות חיים.

באותו עיירה חי גם יהודי, רבי געציל הגביר, ריננו עליו שנתפס להשכלה, ומתוך חקירה של מה למעלה ומה למטה אחזוהו רגשות מרה שחורה, ולמרות עושרו המופלג חי תמיד בפחד בפני המוות. בכל אשר פנה נדמה היה לו כאילו מלאך המוות הולך לקראתו וחרבו שלופה בידו.

מרוב פחד ועצבות חלה, ובקושי התהלך ברגליו. אך מה שהכאיב לו ביותר, וגם הסב לו יסורים קשים, בראותו את רבי אביש האביון שאין בידו פרוטה, צוהל ורוקד ומתמוגג משמחה ונחת. שטם הגביר את ר' אביש, בז לו וזמם לפגוע בו או לגרשו מן העיירה.

בכל ימות השבוע, נרגע קצת, אך בשבתות וחגים, בהם נפגשו בבית הכנסת, ובראותו איך ר' אביש שרוי בשמחה ופניו קורנות מאושר – אחזתו פלצות; ונתקף בכעס, מרה שחורה ופחד.

כשהתקרב חג הסוכות והחסיד היה זקוק לקרשים, נעלמו פתאום כל הקרשים מן העיירה. למי שפנה וביקש, כולם ענו שאין להם קרשים.

ר' אביש הבין שידו של געציל במעל. הרים עיניו למרומים ואמר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ואם רצונו יתברך שלא אקים סוכה בעצמי, יהודים טובים יכניסוני לסוכותיהם, ואי"ה לא אשאר בחוץ.

אולם הגביר דאג לכך שידליפו לכל בני העיר, שמי שיכניס אותו לסוכה, אחת דתו... ולר' אביש הודיע שאם אינו רוצה לספוג חרפות ובושות ולעשות חגו – חול, יש לו שתי ברירות: לחדול לשמוח, או לעזוב את העיירה.

אך ר' אביש לא התייאש ולא וויתר על שמחתו, שהוא יסוד ושורש בעבודת ה' ועליה מבוססת תורת החסידות. ובכלל איך אפשר לחיות בלי שמחה?

שקוע בשרעפיו צעד ברחובות העיירה ולא הרגיש כי כבר התרחק ממרכזה ומתקרב לבית העלמין היהודי.

הקרשים של פלטיאל הקברן

פלטיאל הקברן ושומר בית הקברות שמע מהנבלה שנעשתה בעיר, למנוע מר' אביש החסיד היקר באדם להקים סוכה ולקיים את המצוה, רק בגלל חטאו היחידי שהוא ירא א-לקים, מסתפק במועט ושרוי תמיד בשמחה, מדוע זה הטילו כל אנשי העיר חרם עליו ונענו לאיומו של בעל המרה השחרה? ניגש לר' אביש לחש באוזנו: לך הביתה, אל דאגה יהיו לך קרשים לסוכה. לא הספיק ר' אביש להגיע לביתו והקרשים כבר היו במקום.

לפלטיאל הקברן היו קרשים, המיועדים למצבות. והיו חרוטים שתי אותיות פ.נ. (פה נטמן), את הקרשים האלו הביא הקברן לר' אביש. ובקרשים האלו הקים את סוכתו עם האותיות פ. נ. בחוץ, והיה בטוח שבפנים הסוכה יוכל למלא שמחת חיים כדבעי.

געציל הגביר, יצא ביום ראשון של סוכות לטייל בעיר כדי לפגוש את החסיד ולנקום בו נקמתו, והנה כשעבר ליד אחת הסוכות בקעו ממנה קולות שיר והדי ניגונים של החג.

הכיר געציל את קולו של ר' אביש החסיד וחמתו בערה בו, הקנאה אכלתו, שהחסיד האביון שוב שמח, ויותר חרה לו שאחד מיהודי העיר בגד בו ונתן לו קרשים לסוכה!

הגביר רצה לברוח מהמקום בטרם ירגיש בו ר' אביש. אך סקרנותו הכריעה, ולמרות שנאתו פרץ דלת הסוכה בחוצפה ובעזות, ומבלי לברכו פלט מפיו: מאין לקחת את הקרשים?

ר' אביש לא נבהל, וגם לא נעלב והאיר פנים לאורח ובירך אותו ב"חג שמח", בשקט ונימוס, קם ממקומו ויצא אליו החוצה והצביע על האותיות פ.נ.. "כעת הנך רואה ר' געציל, מאין הקרשים?"

הגביר אך ראה את האותיות הבין משמעותן. נבהל והשתומם, אימה חשכה נפלה עליו ונדמה לו שמלאך המוות עומד לפניו.

"אני עודני חי"

"הרגע ר' געציל" – פנה אליו ר' אביש. "ושמע מה שהיה. אני הלכתי ברחובות העיר ודאגה אחת מנקרת במוחי מאין אקח קרשים לסוכה? למי שאני פונה עונה לי אין קרשים, אין! פתאום אני רואה את מלאך המוות בא לקראתי. "מה אתה עושה בעירנו ולמי פניך מועדות"? שאלתי אותו.

לגעציל הגביר אני הולך לקחת את נשמתו ולנקום נקמתך – ענה – איפה נשמע דבר כזה לרדת לחייו של יהודי עני, כאשר כל חטאו הוא שמחתו ובטחונו בהשי"ת. אצלי אינו חסין כלל ועיקר, אצלי העשיר והדל במדרגה אחת. היום כאן ומחר בקבר".

הגביר, בשמעו זאת רעד, פניו הצהיבו ושיניו דא לדא נקשן. "אני עודני חי" – גימגם. "בודאי" עונה ר' אביש "בודאי" אתה חי, כי לא נתתי לו לבוא אליך. לא רציתי שיהודי ייענש בגיני. אם יהודי עושה דבר שלא כהוגן, גם אני אעשה שלא כהוגן? ח"ו הרי כתוב בפירוש "לא תקום ולא תטור". אם בעקיפין נגרם לי עוגמת נפש הרי "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה". שנית, מזה תצמח ח"ו רעה ליהודי העיר, כי רבים נתמכים ע"י הגביר ואם ימות יישבר ח"ו מטה לחמם, ומה שאתה אומר שהוא רשע – זה לא נימוק משכנע, הרי רשעים בחייהם נקראים מתים, יוצא שהוא בין כך וכך אינו חי. רבי אהרן מקרלין אמר שמרה שחורה היא שאול תחתית ואם כבר קיבל את עונשו ואת מי באת לקחת?"

"אם זה דעתך" אמר מלאך המוות "אני חוזר בי. כי כל מה שרציתי לעשות היה רק להניח את דעתך ולטובתך, ואם הנך מוותר לו יהא כדבריך".

"שמע בקולי ר' געציל, בא ונהפוך את ה"פ.נ" לחיים חדשים ואת מרה השחורה למקור של שמחה ובטחון, ונקיים יחדיו את מצוות ה' "ושמחת בחגך ושמחת לפני ה' א-לקיך!" תוך כדי דיבור אחז בידיו והתחיל בריקוד משולהב כשהגביר שר איתו "ושמחת בחגך, והיית אך שמח, אך.. ש.מ.ח."

ר' געציל הרגיש שנהפך לאיש אחר. המרה השחורה נעלמת אט אט ובמקומה מתמלא לבו שמחה. הרגשה מיוחדת שלא טעם את טעמה מעולם, אופפת אותו; הפחד הלך ובמקומו בא בטחון עצמי. המוח צלול ומעלה מחשבות של התרוממות של חדוות חיים. פתאום נזכר שחג היום וצריך לשמוח.

איזה דחף פנימי לא הרפה ממנו ונזכר בדבריו של ר' אביש חסיד שאמר לו בשם רבי אהרן מקרלין זצ"ל "בשמחה" הן אותיות של "מחשבה" להגיע למחשבות טהורות אפשר רק ע"י שמחה!

מאותו יום נהפך ר' געציל הממורמר, והמדוכא – לאיש אחר. (סיפורי חג הסוכות)