סיפור: לא לדבר על העתיד מבלי להזכיר את שמו יתברך

באחד השיעורים נכנס אדם מבוגר לבית המדרש, והרב נ. ד. שמח בבאו ושאל לשלומו והתברר שהוא בן של אחד השכנים שהיה גר ליד בית מדרשנו.

והוא סיפר שהוא זוכר שלפני הרבה שנים הוא עבר בשכונה עוד לפני שנבנה בית מדרשנו, וראה את הרב סופר בצעדים את שטח האדמה שעליו נבנה בית מקדשנו, והוא שאל את הרב מה הרב עושה, והוא אמר שהרב ענה לו שבעזרת השם יתברך רוצים לבנות כאן בית כנסת, והוא לא הבין איך פתאום יבנו מבנה גדול כזה וחדש, בשכונה כזאת ובאמצעים דלים.

ולאחר שבועיים שוב הוא עבר בשכונה וראה טרקטורים ומשאיות וחפירות והבין שבאמת מתחילים לבנות. והוא שיבח את בית הכנסת היפה, וביקש מהרב שיברך אותו לבריאות עיניו כי הוא לא רואה טוב, הרב בירך ואז יצא האיש מבית הכנסת.

לאחר שהאיש יצא מיד הדגיש לנו הרב שהאדם צריך לפחד לדבר על העתיד מבלי לומר "אם ירצה ה', ובעזרת ה' יתברך", ואפילו לא על עוד רגע, וכשאומר למישהו: "אני כבר בא" צריך לומר: "בע"ה אני כבר בא.." ללמדנו שתמיד צריך להיות שם שמים שגור בפינו, וצריכים אנו לסמוך רק עליו יתברך, ולדעת שבלעדיו א"א לעבור את מפתן הבית, ואיתו יתברך אפשר לעבור את הים.

יהי רצון שתמיד נבטח בהשם יתברך ושמו יתברך תמיד יהיה שגור בפינו, ונאמר אי"ה ובע"ה, ושנרגיש תמיד תלותיים בו יתברך, אמן כן יהי רצון. (סיפורים וחיזוקים)