"מחול לו! מחול לו!" – ענוותנותו של רבי יהודה צדקה ושתיקה בשעת עלבון

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב ג)

מבאר הרמב"ן שהתורה לימדה אותנו כאן את מעלתו של משה רבינו שהיה עניו ולא השיב למחרפיו דבר, ומשום כך קינא ה' את קנאתו!

ועל פי זה כתב ה"חפץ חיים" בספרו "שמירת הלשון": אדם שנעלב ומקבל על עצמו את הדין ואינו משיב למחרפיו דבר, הקב"ה ירומם קרנו בעולם הזה ובעולם הבא!

מידה נפלאה של ענווה היתה בו ברבי יהודה צדקה זצ"ל, שבכל עת מחל על כבודו אף לפנים משורת הדין.

פעם אחת בא אדם ולחש על אוזנו של הרב: "מישהו מדבר סרה במעלתכם"!... "מחול לו! מחול לו"! זעק רבי יהודה מיד, ולא רצה לשמוע מי אמר ומה אמר – "וגם מה שידבר עלי מכאן והלאה הנני מוחל לו כבר מעכשיו". (וקראת לשבת עונג)