"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" – בעל "בית אפרים" שלא הפסיק משיעורו בשביל עסקת יהלומים

זאת התורה אדם כי ימות באוהל (יט יד)

כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א: אמר רבי יונתן (שבת פג:) לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה, ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באוהל – אפילו בשעת מיתה תהיה עוסק בתורה.

סיפור

מעשה בגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצ"ל, בעל שו"ת בית אפרים, אשר תורה וגדולה התאחדו על שולחנו, ואשתו הרבנית אשת חיל ומנהלת עבורו עסקים גדולים, והיתה כאניות סוחר אשר ממרחק תביא לחמה, ואילו הגאון עצמו לא היה זז מאוהלה של תורה, ורק במקרים בודדים היתה אשתו מתייעצת עימו בענייני המסחר.

והנה הגיע לבית מסחרם סוחר יהלומים, ובפיו היתה הצעה נפלאה לעיסקת יהלומים מוצלחת אשר רווח עצום מובטח בה. אולם היה צריך לכך השקעה כספית גדולה, מכיון שכך ראתה הרבנית צורך להתייעץ עם בעלה, שלחה שליח אל בעלה לבית המדרש, ובקשתה בפיה שאך הפעם יפסיק מלימודו ויסור לבית מסחרם, על מנת לסיים את העיסקה. אולם הגאון שלח חזרה להודיעה כי אין ביכולתו לבטל את שיעורו הקבוע, ולבסוף בוטלה העיסקה...

כאשר שב הגאון אל ביתו ונוכח בצערה של הרבנית אודות העיסקה שלא יצאה לפועל, פייסה ואמר: עלה בליבי מה שאמרו חכמים (ברכות סג:) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, וכך פירשתי מאמר זה – אין התורה מתקיימת אלא באדם שמשים עצמו כמת בענייני העולם הזה באותם שעות שקבע לו ללימוד התורה, כלומר שלעולם לא יפסיק ממשנתו כלל ועיקר בשעות שהקציב לתורה. ואמרתי אל ליבי, אילו חלילה הייתי מת, האם יכולתי לייעץ ולהביע דעה בעסק זה או בעסק אחר, ואם כן גם עכשיו שברוך ה' אני חי ויושב והוגה בתורה, אשים עצמי כמת ולא אחליף חיי עולם בחיי שעה החולפים...

הרבנית בשומעה זאת, נחה דעתה והוסיפה לו הערצה על הערצתו. (ענף עץ אבות פ"א משנה טו)