עשר הספירות – מושגי יסוד בקבלה

מאיפה בא המושג

ספר יצירה, מן הספרים הקדומים של תורת הסוד, פותח בתיאור ״עשר ספירות בלימה ועשרים ושתיים אותיות יסוד״. בזוהר ובספרי המקובלים קיבלו הספירות שמות קבועים, ושמות רבים מהן לקוחים מן הפסוק בדברי הימים: ״לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ; לך ה׳ הממלכה״ (דברי הימים א כט).

מעל הספירות עומד ״אין סוף״ – כך מכנים המקובלים את הבורא עצמו, שאין בו גבול, שינוי או ריבוי. הרמ״ק בספרו ״פרדס רימונים״ דן באריכות ביחס בין אין סוף לספירות, והמקובלים כולם הדגישו שהאמונה בייחוד ה׳ – ״ה׳ אחד״ – היא היסוד, והספירות אינן אלא דרך לתאר את האופן שבו הוא מתגלה בעולם, כמו אור אחד העובר דרך זכוכיות צבעוניות.

הספירות ומשמעותן

ימין, שמאל ואמצע

המקובלים מתארים את הספירות בשלושה ״קווים״: קו ימין של חסד, קו שמאל של דין, וקו אמצעי שמאזן ביניהם. מכאן הרעיון שלא חסד בלבד ולא דין בלבד מנהיגים את העולם, אלא שילוב ביניהם. האר״י הוסיף את תורת הפרצופים, שבה כל ספירה נראית כמבנה שלם – ראו האר״י וקבלת צפת.

מן הספירות אל המידות

הרמ״ק בספרו ״תומר דבורה״ הפך את הספירות לדרך עבודה: כמו שהקב״ה מתנהג בחסד, בגבורה וברחמים, כך צריך האדם להתנהג במידות האלה. על הספר – במאמר ספרי מוסר יסודיים. מנהג מוכר בימי ספירת העומר הוא לעבוד בכל שבוע על מידה אחרת, מחסד ועד מלכות. גם החסידות, ובמיוחד ספר התניא, מתארת את כוחות הנפש לפי הספירות.

טעויות נפוצות

• לחשוב שהספירות הן ״חלקים״ של הבורא או כוחות נפרדים. המקובלים הזהירו מכך במפורש.
• להשתמש בטבלה כ״מפת אישיות״ או לניבוי. זו הקבלה בין מושגים, לא כלי אבחון.
• להניח שיש רק מנייה אחת. יש שמונים כתר ויש שמונים דעת, לפי ההקשר.