"התייצבו וראו את ישועת ה'": הנערה שלא התקבלה לסמינר

ויאמר משה אל העם וגו' התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום (יד יג)

כותב הרמב"ן: בתחילה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחוריהם, וכאשר ראו שלא היה חוזר אלא נוסע וקרב אליהם, אמרו: "לא נתקבלה תפילתנו", ונכנסה בליבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה, אכן, מסוגלים אנו להבין פחדם, כאשר הים לפניהם והמצרים מאחוריהם, סגר עליהם המדבר, והחיות מסביבם, ואין הם רואים שום אפשרות טבעית להצלתם, החלו מתכננים תוכניות טבעיות הנראות לפי שכלם להציל עצמם.

פעמים רבות אנו "מתלוננים" ו"מתאוננים": 'ריבונו של עולם, למה צרה רודפת צרה? אין לי כוחות לסבול יותר... ואולי השאלה הנוקבת היא למה זה מגיע לי. מה חטאי ומה פשעי?" ויש גם, ל"ע. שהצרות תכופות אחת אחרי השניה ואף אין ביניהם מרווח התאוששות ושיקום מקודמתה.

האמת היא שאין אנו מבינים מדוע הקב"ה לא עושה רצוננו, למה אנו זועקים ולא נענים, אך כבר אמר על כך דבר נפלא רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל: "הכל מתפללים אל הבורא שהוא יעשה רצונם, ואינם חושבים כי האמונה מחייבת אותם שהם יעשו רצון הבורא".

לפנינו מעשה נפלא כיצד מתעצמים בביטחון בה', שסיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א:

סיפור

מעשה שהיה בבת מצויינת, צנועה וחסודה, בעלת מידות תרומיות, שלא התקבלה לסמינר וזאת מפני שציוניה ב... היסטוריה, גיאוגרפיה ומתמטיקה לא סיפקו את הנהלת הסמינר...

הוריה של הנערה עשו מאמצים עליונים לקרוע את רוע הגזירה ולשנותה, וניסו בכל דרך אפשרית לשדל את מנהלת הסמינר שתקבל את בתם, אבל הדבר לא עלה בידם. הבת נשארה בבית. רוחם של ההורים נפלה בקירבם והיו שבורים ורצוצים.

אך דווקא הבת עצמה לא נשברה ולא נפלה ברוחה. ביום שכל חברותיה החלו ללמוד בסמינר, החליטה לגשת לאחד מבתי-הרפואה החרדיים ולסייע לילדות המאושפזות.

צריך לעצור לרגע ולחשוב באיזה גדלות מופלאה מדובר! כל החברות צועדות בשמחה רבתי, ליום הראשון בסמינר, והיא – שלמדה איתן שמונה שנים בבית הספר היסודי ולא התקבלה לסמינר – צועדת לבית הרפואה כדי לסייע לחולות...

הנערה ידעה שאין לחקור במופלא ממנה, ואין כל אפשרות לשכל האנושי לדעת ולהבין את דרכי ההשגחה העליונה, והחדירה בליבה שהקב"ה עשה כך, ואין לה אלא לקבל את הדברים בשמחה ולהמשיך לעבוד את הקב"ה בלב שלם, בנפש חפצה ולהמתין לישועה.

בהיכנסה לבית-הרפואה. היפנו אותה אל אחת הילדות שהייתה מאושפזת, ובמשך יום שלם סייעה בכל הצטרכויותיה.

לקראת ערב, משהתכוננה לחזור לביתה, באה אישה מבוגרת למיטתה של הילדה, המקבלת אותה בשמחה מופגנת. מתברר שזו הסבתא של הילדה החולה.

"מה את עושה כאן בבית-הרפואה? וכי אין לך לימודים בסמינר?" שואלת הסבתא את הנערה, לאחר שהנכדה סיפרה לה על העזרה שהגישה לה במשך כל שעות היום.

בתחילה התביישה הנערה לספר את האמת, אולם כשהסבתא לחצה עליה, גילתה ש.. אין לה סמינר כי לא קיבלו אותה שם בגלל הציונים הלא מספקים במקצועות החול.

הסבתא שומעת וניכר עליה שהיא בתדהמה עצומה. היא מביטה בנערה הניצבת ליד מיטת נכדתה, ואומרת: "אני מודיעה לך בזאת, שמחר את יכולה לבוא לסמינר!" מה התברר?

הסבתא הזו, שבאה לבקר את נכדתה, ושמעה על מידותיה המופלאות של הנערה – היא המנהלת, עכשיו משראתה את גדלותה של הבת, הבינה שההחלטה הייתה שגוייה, ומידותיה המצויינות מאפילות על הציונים הנמוכים שאינם מהווים סיבה מספקת לדחות את התלמידה, ובו במקום קיבלה את התלמידה.

מכאן מתבקשת המסקנה – ישועת ה' קיימת תמיד, רק הקב"ה חפץ שהאדם יעשה השתדליותיו כדי שהישועה תגיע אליו, כפי שאומר הפסוק "התייצבו" ורק אחר כך – "וראו את ישועת ה'". כאשר מתיצבים ונכונים לעשות רצונו יתברך, ממילא ישועת ה' גם אינה מאחרת לבוא. על כן האדם הרוצה לזכות ברחמיו של הקב"ה, עליו מוטלת החובה לצעוד תחילה לקראתו. (ברכת דוד)