יהושע בן נון

יהושע בתנ״ך

יהושע מופיע לראשונה כמי שמנהיג את המלחמה בעמלק (שמות יז). הוא היה משרתו של משה, ״נער לא ימיש מתוך האוהל״. בין שנים עשר המרגלים היה אחד משניים – עם כלב בן יפונה – שלא הוציאו את דיבת הארץ. משה שינה את שמו מהושע ליהושע, וה׳ ציווה על משה לסמוך את ידו עליו לעיני כל העדה.

בספר יהושע הוא מעביר את העם בירדן בחרבה, כובש את יריחו, נלחם בגבעון – ״שמש בגבעון דום״ – ומחלק את הארץ לשבטים בגורל. לפני מותו כינס את העם בשכם, הציב בפניהם את הבחירה ואמר ״ואנכי וביתי נעבוד את ה׳״. הוא מת בן מאה ועשר שנים ונקבר בתמנת סרח בהר אפרים.

בדברי חז״ל

״משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע״ (אבות א, א) – יהושע הוא החוליה השנייה בשלשלת התורה. חז״ל אומרים (בבא בתרא עה ע״א): ״פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה״ – יהושע קיבל את אורו ממשה. הגמרא (בבא בתרא יד ע״ב – טו ע״א) אומרת שיהושע כתב את ספרו ושמונה פסוקים שבסוף התורה.

משמעות ולקח

יהושע הוא דמות של תלמיד נאמן שהופך למנהיג. גדולתו נבנתה מהשנים שבהן ״לא ימיש מתוך האוהל״ – מהקרבה לרבו. הציווי ״חזק ואמץ״ חוזר אליו שוב ושוב, ומלמד שגם מנהיג גדול צריך חיזוק, ושהכוח האמיתי בא מ״כי עמך ה׳ אלהיך״.

שאלות נפוצות