שכר ועונש ביהדות – מתי ואיך?

העיקר: ה׳ גומל ומעניש

התורה חוזרת שוב ושוב על הקשר בין מעשי האדם לבין מה שקורה לו – בפרשת ״והיה אם שמוע״, בברכות ובקללות. הרמב״ם מונה את השכר והעונש כעיקר האחד עשר, ובמשנה תורה (תשובה ג, א–ב) הוא מתאר את הדין: כל אדם יש לו זכויות ועוונות, והוא נידון לפי רובם.

אבל ה״רוב״ אינו חשבון של מספרים. הרמב״ם מדגיש ״אין שוקלין לפי המנין אלא לפי הגודל״: יש זכות אחת שכנגד עוונות רבים, ויש עוון אחד שכנגד זכויות רבות – ואין שוקל אלא ״דעת אל דעות״, שיודע איך לערוך את הזכויות כנגד העוונות.

״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״

הגמרא בקידושין (לט ע״ב) מביאה את דברי רבי יעקב: אין לך מצווה שכתוב שכרה לצידה שאין תחיית המתים תלויה בה. היא מספרת על אב שאמר לבנו לעלות ולהביא גוזלות – הבן קיים שילוח הקן וכיבוד הורים, שתי מצוות שנאמר בהן ״והארכת ימים״, ונפל ומת. מכאן, אומר רבי יעקב, ש״למען ייטב לך״ – לעולם שכולו טוב, ו״והארכת ימים״ – לעולם שכולו ארוך.

המשנה באבות מסכמת: ״ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא״ (אבות ב, טז).

הברכות שבתורה: אמצעי ולא מטרה

אם כך, מה פשר ההבטחות הגשמיות – גשם בעתו, שובע ושלום? הרמב״ם (תשובה ט, א) מסביר: השכר עצמו הוא חיי העולם הבא, והברכות בעולם הזה נועדו לכך שהאדם יוכל לעסוק בתורה ובמצוות בלי שיטרידו אותו רעב, מלחמה ומחלה. וכשאדם עוזב את התורה – באים עליו דברים שמונעים ממנו להמשיך לעשות טוב.

שאלת הסבל של הצדיקים, שנראית כסותרת את הכלל הזה, נידונה במאמר צדיק ורע לו. מהו העולם הבא עצמו – במאמר מה קורה אחרי המוות.

עבודה מאהבה

אנטיגנוס איש סוכו אומר: ״אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס״ (אבות א, ג). הרמב״ם (תשובה י, א–ה) מתאר את מדרגת ״העובד מאהבה״ – שעושה את האמת מפני שהיא אמת, ולא מפחד ולא בשביל שכר. אבל הוא מוסיף שמחנכים את הרבים לעבוד מיראה ובשביל שכר, עד שתרבה דעתם ויעבדו מאהבה, כי ״מתוך שלא לשמה בא לשמה״.

טעויות נפוצות

• לחשוב שאם אדם סובל – בהכרח חטא, ואם הוא מצליח – בהכרח צדיק. ״אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים״.
• לחשוב ששוקלים זכויות ועוונות לפי מספר. השקילה היא לפי הגודל, ורק הקב״ה יודע אותה.
• לחשוב שעבודה בשביל שכר פסולה. היא מדרגה נמוכה יותר, ודרכה מגיעים ל״לשמה״.