פרקי אבות פרק א משנה ג

בדברי השלם הזה נתחבטו כל המפרשים ובפרט הרב בעל העקידה והרב ר' יצחק אברבנאל בספר נחלת אבות וזה לשונו. האמנם בדברי אנטיגנוס איש סוכו יראה ספק גדול באומרו שלא יעבוד האדם את בוראו על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבל. כי הנה יעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרות בני אדם לעבודת המצוה מפני השכר שנאמר בעשרת הדברות למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. ואמר ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים וכן במקומות רבים. ולא עוד אלא שהקב"ה בעצמו אמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים למען ייטב להם וגו' ואם הוא יתב' רוצה וחפץ שתהיה עבודתנו מכוונת להנאתנו ולתועלתנו איך יאמר אנטיגנוס שהיא עבודה פסולה ושאין ראוי לעשותה. והנה חז"ל אמרו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות עכ"ל. ועוד האריך. ודרך הראשון שלו אפשר שכוון אליו רש"י ז"ל בקצור לשונו שכתב ז"ל ע"מ שלא לקבל פרס שלא תאמר אקיים מצות בוראי כדי שיספיק לי צרכי אלא עבוד מאהבה ויהי מורא שמים עליכם לפי שאין שכר מצות בעוה"ז שנא' אשר אנכי מצוך היום. היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם עכ"ל. הרי שפירש דברי אנטיגנוס על הגמול הגשמי בעוה"ז ולא יעבדו על מנת לקבל פרס כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אמנם על השכר וגמול הנפשיים לא דבר בו אנטיגנוס כלל ואפי' שיעבוד על מנת לקבלו אין בו גנאי על זה. וטעם דברי אנטיגנוס לפי פירוש זה אפשר לפי שאם יעבוד האדם את בוראו כדי שיספיק לו צרכיו בעוה"ז נפיק מניה חורבא כי פעמים שלא יספיק הוא יתב' צרכיו לענותו ולנסותו הילך בתורתו אם לא והאדם לא יחשוב כי מנסה ה' אותו אלא יבעט במלכו ובאלהיו בראותו שהוא מקיים מצותיו יתברך כדי שיספיק לו צרכיו ובראותו ילדיו מעשה ידיו מתים ברעב יהיה תוהה על הראשונות ויאמר ח"ו כי שוא עבוד אלהים ולכן הזהיר לאדם שמעיקרא לא יעבוד על מנת שכר גשמי כלל ועם זה לעולם יהיה שלם בעבודת בוראו אפי' שלא ייטיב אליו, זה תורף פירוש הר"י אברבנאל ז"ל:

ולי נראה דמעיקרא קושיא ליתא כי אם ראינו יעודי התורה תמיד לא יחשו מלהבטיח שכר המצות, האמת הוא שכשם שאליו יתב' אשר הוא המצוה לנו המצות נאה לו להבטיח הבטחות נמרצות, כך לנו המקיימים אותה נאה לנו לקיים על מנת שלא לקבל פרס ומאי קושיא היא ממה שנאמר במצוה אל הנאמר במצווין. ואף שנראה סותר לזה מ"ש במסכת פסחים תניא האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעוה"ב הרי זה צדיק גמור הרי שאף האדם המצווה ועושה על מנת לקבל פרס נקרא צדיק גמור. שתי תשובות בדבר. חדא דשאני מצות צדקה שהיא מחולקת מכל שאר המצות בזה שבשאר מצות כתיב לא תנסו את ה' וגו' ובמצות הצדקה כתיב ובחנוני נא בזאת וגו' ועליה אמר דוד המלך ע"ה פזר נתן לאביונים ולכן בשאר כל המצות צריך לעבוד על מנת שלא לקבל פרס. ועוד בההיא דפסחים קאמר הרי זה צדיק גמור וצדיק מתקרי חסיד לא מתקרי ומאמר אנטיגנוס הוי ממדת חסידות כדי שיקרא חסיד וכן כל שאר מילי דאבות הם מילי דחסידותא, וכן ידוייק מדברי רז"ל שאמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דאבות. ואם נודה שקושית הר"י אברבנאל קושיא היא אומר אני שיתורץ כשנדקדק דקדוק קטן בדברי אנטיגנוס וזה דפתח בלשון עבדים וסיים בלשון משמשין דהל"ל כעבדים העובדים או כשמשים המשמשין, והנה יש הפרש בין לשון עבודה ללשון שימוש כי עבודה יקרא כל דבר הקשה כענין עבודת הארץ חרישה וזריעה שהיא עבודה קשה, ולשון עבודה נגזר מלשון עבד אשר הוא קנוי לעבוד כל עבודתו וכל עבודת אדוניו עליו המעט הוא אם רב וכענין שאמר הכתוב בעבודה קשה בחומר ובלבנים. אמנם לשון שמוש הוא שמוש הקל וכן מצינו שרז"ל אמרו גדולה שמושה יותר מלמודה והביאו ראיה ממ"ש הכתוב אשר יצק מים על ידי אליהו הרי שדבר קל כזה יקרא שמוש כתלמיד המשמש לפני רבו לכבדו. ובזה נבא אל תכונת כוונת דברי אנטיגנוס כי בהיות שאנחנו עם בני ישראל עבדים נרצעים אליו יתב' ילידי ביתו ומקנת כספו שהוציאנו מארץ מצרים ועשה עמנו נסים ונפלאות להיות לו לעבדים וכמו שאמר הכתוב כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וכיון שכן היה ראוי אלינו לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא כל תרי"ג מצות ויומם ולילה לא נשבות מלעבוד כל עבודת אדונינו המלך. ואנחנו בעונותינו לא כן אנחנו עושים וכמו שאמר הפייטן תמידיהם חטאת וצדקתם שגיאות. ופי' דבריו כי במקום עשות תמידין ומוספין עושים חטאת ובמקום עשות צדקה עושים שגיאות. או יהיה כוונתו כי מה שעושים בהתמדה הם החטאות אמנם הצדקה אינם עושים אותה כי אם בדרך שגיאות כמו מי שנפלו ממנו מעות ומצא עני אותם וכיוצא בזה. וכן כתיב ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו ושאור שבעסה מעכב בידינו שלא לעבדו עבודה שלמה שיצדק בה לשון עבודה ואין אנו עובדים אלא מה שהוא קל מאד לעשותו כי הלואי שיצדק בו לשון שימוש. ולכן אמר אנטיגנוס כיון שאתם עבדים ואין אתם עושין רק השמוש הקל א"כ ראוי לכם שלא תעשו זה השמוש על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין כלומר שאותו השמוש הקל שאתם עושים על הפחות עשו אותו על מנת שלא לקבל פרס כי די לכם שלא יהיה הוא יתברך תובע אתכם תשלום עבודתכם על הפחות זה המועט שאתם עושים יהיה על מנת שלא לקבל פרס אבל מי שיהיה עבד נאמן ומקיים כל התורה מאל"ף ועד תי"ו בזה לא דבר אנטיגנוס כי איש כזה לא ימצא אחד בעיר ושנים במשפחה ואיש כזה אפשר שהוא רשאי לעבוד כדי לקבל פרס וכל יעודי התורה ראויים אליו ולא דבר אנטיגנוס אלא לכללות העם ולכן דבר בלשון רבים אל תהיו. וראוי להתבונן בכפל דברי אנטיגנוס שכתב השלילה והחיוב והיה די או ברישא השלילה לחודא וממילא משתמע הסיפא או ליתני החיוב לבד וממילא משתמע השלילה. והנה ראיתי בזה בספרים שתי גרסאות בסיפא. האחת אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. והשנית אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל. ולפי הגירסא הזאת השנית אומר אני דלהכי נקט השלילה והחיוב והכוונה כי אין איסור בדבר שראוי לשלול רק החלוקה. דרישא דהיינו לעבוד על מנת לקבל פרס ואם לא יתן פרס לא יעבדו כי עבודה זו בודאי יהיה לה הפסק שאם תבא עליו צרה לא יעבוד עמו. אבל החלוקה השנית דהיינו הגירסא הראשונה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס דהיינו שעובד על הסתם הוא יודע שסוף השכר לבא חלוקה זו בודאי שאין לה איסור ואין ראוי לשלול אותה, אבל עדיין אין זו עצה טובה לאדם שיהיה בוחר בחלוקה זו שהרי הוא מקוה אל הגמול ולכן אמר בסיפא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס דהיינו שבפירוש עובד על מנת שלא לקבל רק מאהבה גמורה כי יותר ויותר מחוייב האדם לבוראו אף שלא יתן לו גמול עוד כבר הקדים לו כענין מי הקדימני ואשלם ולכך הוצרך למיתני רישא דאי הוי תני סיפא זו בלבד הוה אמינא דאף החלוקה אמצעית דהיינו לעבדו שלא על מנת לקבל פרס שגם זו יש בה איסור ולכך תני רישא כי אין איסור אלא בעובד על מנת לקבל וחלוקה זו בלבד ראוי לשלול ואי לא תני סיפא הוה אמינא דאף חלוקה שלא על מנת לקבל פרס היא האמצעית שהיא העצה טובה וראוי לעבוד כן כל אדם לכך תני סיפא אלא הוו כעבדים המשמשין על מנת שלא לקבל פרס לומר כי חלוקה זו בלבד היא העצה הטובה לכל האדם אבל האמצעית אף שאין בה איסור אין זו העבודה טובה עד מאד.

ומה שאמר ויהי מורא שמים עליכם בספר לב אבות כתב ז"ל ואולי באמרו עליכם דקדק מ"ש רז"ל כי הרשעים הם על אלהיהם והצדיקים אלהיהם עליהם ולכן אמר עשו שמורא שמים תהיה עליכם ולא אתם עליה עכ"ל. ועם זה מפורש אצלי מש"ה ופרעה חולם והנה עומד על היאור וכשסיפר פרעה החלום אל יוסף אמר בחלומי הנני עומד על שפת היאור והכוונה שכיון שהיאור הוא אלוהו נתבייש ולא רצה לומר שהיה עומד על אלוהו ממש לכן שינה ואמר על שפת היאור. ולי נראה שכוונת אנטיגנוס הוא לפי שאפשר שיעבדו את ה' להבאת התועלת או להרחקת הנזק כי יראים מן היסורים ושניהם אינם טובים כי טוב שיעבדו מאהבה ולא מיראה וכ"ש בשביל הבאת התועלת כי זו רעה מכולם לפי שאם לא יבא להם תועלת ולא יתן להם הפרס לא יעבדו עוד ויש הפסק לעבודה הזאת ולכן אמר כי על הפחות לא יעבדו בעד הבאת התועלת על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבל פרס ואף אם יעבדו מיראה ויהי מורא שמים עליכם כי עבודה זו אין לה הפסק כי תמיד תהיו יראים ועבדו את ה' מיראה אף כי יותר טוב היה לעבדו מאהבה:

אי נמי אמר כי אם יעבדוהו בלבב שלם שלא על מנת לקבל פרס יזכו שתהיה אימתם ויראתם מוטלת על הבריות וייראו מהם כמו שיראים מן השמים ז"ש ויהי מורא שמים עליכם המורא שיראים כל הבריות מאלהינו שבשמים יהיה עליכם ומוראכם וחתכם תהיה מוטלת עליהם ג"כ כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. אי נמי אמר כי ראוי לאדם לעבוד את אלהיו שלא על מנת לקבל פרס וילמדו האנשים מן השמים השמש והירח וכל צבא השמים שאין ממתינין שכר כלל ואעפ"כ כולם עושים באימה וביראה רצון קונם. והנה על השמש אמרו רז"ל כי קשה לו ביאתו בכל יום כמו אורח לנשים ואפי' הכי ישיש כגבור לרוץ אורח ולעשות רצון קונו מיראתו אל אלהיו יתברך ויתעלה שמו ולכן ראוי לכם הבריות שתלמדו מהם ויהיה מורא השמים המורא שיראים כל צבא השמים מבוראם יתברך יהיה עליכם גם כן:

ואפשר עוד כי בהיות שהשמים הם שבט אפו יתברך כי אמרה התורה שאם יפתה לבב האדם מלעבדו יחרה אפו בו ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכה"א והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ולז"א ויהי מורא שמים עליכם כלומר תהיה מורא השמים עליכם והוא המורא שלא יעצור את השמים מהמטיר עליכם מטר והאדמה לא תתן את יבולה ותמותו ברעב ובזה תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ונקט השמים ולא הארץ אף שגם בארץ נאמר והאדמה לא תתן את יבולה לא הזכיר אותה משום שעיקר הם השמים אשר הם המולידים ומצמיחים את הארץ. ועוד שהם מעותדים להנקם מן הבריות דכתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים, וכוונת הכתוב (וכן הקשה) למה חזר לומר עוד מאת השם ועוד מ"ש מן השמים כי פשיטא שמן השמים היה ולא מן הארץ אלא לפי שלא נטעה לומר שם כמו שאחז"ל במצרים כי מטר היה תחלה ובאויר היה מתעבה ומתהפך לברד וכן הענין שם כי מטר היה תחלה וכמו שאמר וה' המטיר לשון מטר ובאויר היה מתהפך לגפרית ואש וזה מההכרח כי אין רע יורד מלמעלה וכענין לא יגורך רע לכך אמר וה' המטיר על סדום וגו' גפרית ואש (וגפרית ואש) יורד מאת ה' מן השמים וזה להיותם רשעים ופשעם גדול מאד מן המצריים לכן נהפך להם ממדת כל העולם וכענין הרשעים מהפכים מדת רחמים לדין:

והר"י קארו ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם הקב"ה יהיה ירא עליכם שלא יבא עליכם רע כדרך האב שאוהב מאד לבנו שלעולם הוא ירא מאד עליו שלא יבא לו רע ומשתדל להצילו מכל נזק. (וזה בדרך העברה על דרך דברה תורה כלשון בני אדם). או ירצה השמים עצמם ייראו מכם שמיד כשתאמרו משיב הרוח ישיב וכשתאמרו מוריד הגשם יוריד כמי שירא מהמלך שעושה מצותו מיד עכ"ל

הרב רבי אפרים ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם כי העובד ע"מ שלא לקבל פרס עובד מאהבה ולכך אמר ויהי מורא שמים וגו' עם האהבה שלא ינהג מנהג קלות מרוב האהבה כבן המתחטא לפני אביו מחמת האהבה שלבו גס בו עכ"ל:

והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ויהי מורא שמים וכו' על דרך חכם ירא וסר מרע כלומר אף כשהוא סר מרע ירא אולי יש בידו איזו עבירה ולכן ראוי לעבוד ע"מ שלא לקבל פרס ואף שהוא צדיק גמור ובא עליו רעה לא יכעוס שלעולם הוא ירא שמא גרם החטא והביא עליו רעה שמיעוט עונות שיש לצדיק נפרע בזה העולם עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם כלומר שמא תאמרו נעשה כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס שפעמים עושים ופעמים אינם עושים לא תעשו כן אלא שימו לבבכם שעבדים אתם ויהי מורא שמים עליכם נמצא שמזה תבואו לעבוד מאהבה ומיראה, כיצד מאהבה כעבד שמשמש את רבו מפני חסד שגמלו ומפני אהבת ומעלת הרב שראוי לכך. וכיצד מיראה כעבד שעובד את רבו מפני גדולתו ומעלה על דעתו שיש בידו להענישו על חטאו ומשמש לא מיראתו מן העונש עצמו אלא מפני גדולת הרב שיש בידו להעניש והדין נותן ליראה ממנו אפי' שלא יענש, ולא הבטיח הקב"ה על השכר ולא הזהיר על העונש כדי שיעבוד האדם מפני חיבת השכר ולא מפני יראת העונש אלא הבטיח בשכר כדי להודיע חסדו לבאי עולם שאף שהדין נותן לעובדו ויש בידו יכולת לכוף את באי עולם לעובדו אעפ"כ הוא משפיע שכר טוב לעובדיו ולהודיע שלא להנאת עצמו הוא מצוה אלא להנאת עבדיו, וגם מה שהזהיר על העונש להודיע כמה ארך אפים לפניו שאף שהדין נותן לענוש לעוברי רצונו לא רצה לענוש עד שיזהיר. ולא עוד אלא שהגיעה התורה לסוף דעת בני האדם שאין כל אדם מגיע למעלה גדולה בזו לעבוד מאהבה ומיראה לפיכך הגיד לך הכתוב רוב השכר וכובד העונש כדי לחנך הנשים והקטנים בעבודת המקום אבל החסידים ואנשי מעשה אין עושים אלא מאהבה ומיראת האמת מפני שהיא אמת וסוף הכבוד והשכר לבא עכ"ל:

והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב הוו כעבדים וכו' זהו מ"ש ותורה יבקשו מפיהו אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. והכוונה אם הרב לומד בתורה לשמה לעבודתו יתברך אף הוא שליח ה' צבאות כי איננו לומד אלא לעבודתו ובשליחותו אבל הלומד תורה לכוונה אחרת אותו הדבר הוא משלחו וכגון אם לומד תורה מפני הכבוד האיש הזה הוא שליח ומלאך הכבוד לא מלאך ושליח ה' כיון שאינו לומד התורה על האמת מפני שהוא אמת קרוב לומר שלא יהיה בפיו תורת אמת אלא כדי שיהיה בפיו תורת אמת צריך שיהיה עסק התורה שלא על מנת לקבל פרס אלא לעשות שליחותו ית' לבד. ואמר ויהי מורא שמים עליכם כלומר שבעשותו הדברים ע"מ שלא לקבל פרס אלא לאהוב האמת מצד מה שהוא אמת ימשך לו מזה שיקנה לו מדה זו שיהיה מורא שמים עליו. או ירצה שאם יחליש שכלו מהשיג זאת המעלה וירצה לעשות הדברים על מנת לקבל פרס נותן עצה שיהיה מורא שמים עליו ובהיות מורא שמים עליו ימשך לו שיעשה הדברים מצד אמתתם לא מצד התועלת הנמשך מהם עכ"ל:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ויהי מורא שמים עליכם לאחר שהזהיר על מדת האהבה שיעבוד על מנת שלא לקבל פרס כמו האוהב המשמש את אוהבו משמש אותו בעבור אהבתו אותו ולא בעבור תקוה ותועלת שכר שהוא הפרס חזר עתה והזהיר על מדת היראה והקדים באזהרת האהבה כי רבה היא וכן בפירוש תהלים שחברתי כי מלאכיו יצוה לך וגו' הם שני מלאכים שומרים למי שעובד מאהבה שבאותו מזמור נאמר כי בי חשק וחשק ואהבה הכל אחד ולפי שעובד בחשק ואהבה יצוה לו שני מלאכים לשומרו אבל לעובד מיראה מלאך אחד לבד שומר אותו שנא' חונה מלאך ה' סביב ליראיו מ"מ שניהם כאחד טובים כי היראה מבוא גדול במצות לא תעשה שהירא אינו עובר עכ"ל:

והרב משה אלשקאר ז"ל כתב הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס דוגמת יליד בית ולא מקנת כסף שאע"פ שלא יתן לו האדם ארוחת תמיד מחוייב לעבוד אותו מצד חסדו שגדל אותו ולעולם אינו בורח לא כן העבדים הקנויים כי מגמת פניהם לברוח מן האדון על כן אמר דוד אני עבדך בן אמתך כעבד בן אמה שנתגדל בבית האדוו ופתחת למוסרי ואין מטבעי לברוח מעבודתך רק אשמור עבודתך אע"פ שלא אהיה אסור בזיקים ולכך לך אזבח ואעבדך. ועל כן הזהיר התנא שתהיה העבודה כעבד עובד מאהבה ודי לך מהשכר שתהיה מאוהבי הש"י שומרי פקודיו וז"ש דוד המלך ע"ה הורני ה' דרר חקיך ודי לי מהשכר שאצור פקודיך וזה ואצרנה עקב עכ"ל:

אנטיגנוס איש סוכו כו'. כל מקום שנזכר פלוני איש מקום פלוני ר"ל שהיה גדול החכמים באותו מקום וסוכו היא עיר בארץ ישראל בחלקו של יהודה כמו שנזכר בספר יהושע כמו שנא' ירמות ועדולם שוכו ועזקה והוא כתוב בסין ויש בשופטים פסוק איש שוכו והוא מענין שוכת ארזים והיה תלמידו של שמעון הצדיק וקבל ממנו התורה. והגירסא הקדומה אנטיגנס הנו"ן פתוחה ובא לפרש דברי שמעון הצדיק. בענין העבודה שהעולם עומד עליה איך ראוי שתהיה והיה מזהיר תמיד התלמידים שלא יהיו עובדים השם ית' כמו העבד שהוא עובד את הרב על מנת לקבל פרס כי העבודה הזאת אינה שלימה כי הפרס יותר חשוב בעיניו מעבודת הרב ואלו לא היה מקבל פרס היה מניח העבודה ההיא אבל העבודה השלימה היא העבודה שעובד העבד לרבו לאהבת רבו בין יתן בין לא יתן והעובד הזה נקרא עושה מאהבה ופרס הוא לשון ערך ממה שכתוב וערך בגדים ומחיתך ותרגום ערכך פורסנא והוא הדבר שיתן האדם למי שעובד אותו ולא היה חייב אותו כמי שנותן לבנו או לאשתו מתנה מפני שעשו לו קורת רוח וזהו שיש בין פרס לשכר כי השכר הוא הדבר הקצוב שאדם נותן לשכירו. והזהיר החכם שאפי' לתקות הפרס הזה לא תהיה עבודתם אלא עבודה מאהבה לעשות רצון אוהבו. והשלים דבריו ואמר אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס זאת היא גירסת המשנה ויש משנין אותה וגורסין שלא על מנת לקבל פרס שקשה להם למה ישמש את הרב על מנת שלא לקבל פרס ומה הפסד יש אם יתן לו פרס מעצמו ויטלנו והלא לא היתה עבודתו על מנת כן. ואין ראוי לשנות הגירסא כי העבודה השלימה היא שיאמר העבד רבי כבר גמלני טובות ואני חייב לשמשו חלף הטובות ההם וזו היא העבודה השלימה שצוה עליה השם ית' כאומרו ואהבת את ה' אלהיך וזאת היתה עבודתו של אברהם שנקרא אוהב שנא' זרע אברהם אוהבי וזהו שאמר הכתוב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. ואמרו רז"ל בפ' ראשון מע"ז במצותיו ולא בשכר מצותיו כדתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. וזו היא תכלית המעלה בעבודה. אבל כבר אמרו בא' מבתרא ובא' מפסחים ובא' מראש השנה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור וזו היא מדת הבינונים שלא הגיעו למדת האבות הקדושים ואין זה סותר דברי אנטיגנוס. ובתוספות מתרצין שלא הזהיר אנטיגנוס אלא שלא יהיה כאותן שכשלא תבוא הטובה שהם מצפים הם תוהים על הצדקות שעושים כעכו"ם כמו שנזכר בא' מראש השנה שכורש החמיץ דכתיב ודכרין לאלה שמייא דליהוון מצלין לחיי מלכא ובנוהי. וכן פירשו שם בגמ' ואע"פי שהזהיר על האהבה שהיא יותר גדולה מהיראה שהאהבה לשני אלפים דורות שנא' ועושה חסד לאלפים לאוהבי והיראה אינה אלא לאלף דור שנא' ולשומרי מצותיו לאלף דור כמו שזכרו רז"ל בסוטה פ' כשם שהמים בודקין אע"פי כן הזהיר על היראה כמו שעשה הכתוב אשרי איש ירא את ה' וצירף לזה במצותיו חפץ מאד וזהו מאהבה. ואמר ויהי מורא שמים עליכם. כי העובד מאהבה זריז במצות עשה והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה וכן התורה אמרה את ה' אלהיך תירא. ואמרו רז"ל עבוד מאהבה עבוד מיראה. עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט בירושלמי פרק הרואה ובסוטה פ' כשם. ואמרו עוד האוהב לא ישכח דבר ממה שצווה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר שלא לעשותו וצירוף היראה עם האהבה היא העבודה השלימה שהעובד מתוך אהבה אפי' יכביד עליו אוהבו אינו זז מעבודתו וכן אפי' באים יסורין על אדם לא יהרהר כלל ומתוך היראה אינו מתחטא עליו כבן המתחטא על אביו מתוך אהבה. והיראה הזו שהזהיר עליה קרובה לאהבה היא שלא אמר ויהי מורא גיהנם עליכם אלא מורא שמים כמי שירא לעבור על דברי אוהבו מרוב אהבתו אותו לא מיראת נקמה וזו היתה יראת אברהם שנא' עליו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא בא אחר העקידה להפחית מעלתו שהיה אוהב לקראו ירא אלהים שהעקידה לא היתה ליראת עונש כי מה עונש היה לו לירא ממנו יותר משחיטת בנו יחידו אשר אהב אבל היתה ליראת האלהים מרוב אהבתו אותו וזאת היתה יראת איוב שנא' בו ירא אלהים כמו שנזכר בסוטה פ' כשם והכתוב העיד כי היה עובד מאהבה שנא' הן יקטיליני לו אייחל אם כן בין עובד מאהבה במצות עשה בין עובד מיראה במצות לא תעשה שניהם צריכין שתהיה עבודתן לאהבת האל לא לתקוות גמול ולא ליראת עונש ואפי' האזהרה מיראת עונש היא אזהרה גדולה שהרי כששאלו תלמידיו לרבן יוחנן בן זכאי במה יזכה לחיי העולם הבא אמר להם יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכשאמרו לו ולא יותר אמר להם והלואי שאדם עושה עבירה בסתר ממורא בשר ודם ואינו נמנע מפני מורא שמים כמו שנזכר בפ' תפלת השחר. ואלו שני מינים יראה הם בפסוק א' שנא' כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. יראת העונש היא כי פחד אלי איד אל ויראת האל היא משאתו לא אוכל כלומר מרוממותו וגדולתו לא אמצא יכולת בעצמי לעבור על דבריו. וכתוב בספר הערוך וכן הוא באבות דר' נתן כי צדוק וביתוס היו תלמידיו של אנטיגנוס וטעו בדבריו שאין שכר ועונש בע"הב וכפרו בתחיית המתים ובע"הב ועל אלו אמרו במשנה פ' הרואה משקלקלו המינים ואמרו שאין שם אלא עולם אחד התקינו שיאמרו מן העולם ועד העולם והיה סיבת קלקולם מה שטעו בדברי אנטיגנוס רבם ולא היתה כוונת אנטיגנוס זאת כי ידוע הוא כי יש גמול ועונש בעולם הבא וכבר אמרו בא' מע"ז ובשני מעירובין היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם אבל היה מזהיר שלא יכוין העובד לזה וסוף השכר לבוא שאין הקב"ה מקפח שכר עבדיו וכל שכן שאם העבד לא יקוה גמול שהרב מרבה שכרו אבל הם טעו בדבריו. וכתב רבינו משה ז"ל כי דעתם היה לחלוק על התורה כיון שאין שם עולם אחר אבל ראוי שאם יפרסמו דעתם זאת הרעם לא יקבלוה מהם לרוב פרסום התורה. והתחילו לחלוק על הקבלה כדי להקל מעליהם הגדרים והסייגים ולפרש הכתוב כרצונם דומה למי שרוצה להרוג את שונאו ולא יכול השחית אבריו. ונתחברה לכל אחד מהם כת אחת נקראים בלשון חכמים צדוקים ביתוסים ויש כת אחרת מאמינים בתחיית המתים ואינם מאמינים במדרשי החכמים והם נקראים היום קראים והם במזרח מחזיקים בפשוטי הכתובים וחולקים על מדרשי החכמים המקובלים:

יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם קבלו מהם. כל אלה החכמים הנזכרים בפרק הזה עד הלל ושמאי הם נקראי' זוגות כמו ששנינו בסדר זרעים במסכת פאה והביאוה בנזירות פרק כהן גדול אמר נחום הלבלר כך מקובלני מרבי מיאשא שקבל מאביו שקבל מהזוגות שקבלו מהנביאי' הלכה למשה מסיני. וכן בתוספתא במסכת ידים א"ר אלעזר כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי שקבל מהזוגות והזוגות מהנביאים ונביאים ממשה הלכה למשה מסיני ובמס' תמורה פ' יש בקרבנות צבור אמרו שלא נמצא בהם אלא דופי של סמיכה שנחלקו בפ' אין דורשין בסוף ימיהם אחד מהם אומר לסמוך והא' אומר שלא לסמוך אע"פי שבסמיכה ביום טוב על הקדשים אין בה איסור מלאכה אלא איסור שבות שהוא משתמש בב"ח ואסור משום שבות כמו שהוא מוזכר בפרק אחרון מיום טוב שסמיכה זו דומה לרכיבה שהרי סמיכה בכל כחו בעינן כמו שפירשו בגמ' אע"פי כן נחלקו עליה אבות העולם ע"כ אמרו אל תהי שבות קלה בעיניך. ואלו הזוגות הראשונים היו נשיאים והאחרונים היו אבות בית דין ולא חלקו רבי מאיר ורבנן אלא ביהודה בן טבאי ושמעון בן שטח מי היה מהם נשיא ומי היה מהם אב בית דין ובפ' אין דורשין שנינו יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה ובפ' עגלה ערופה שנינו משמתו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן בטלו האשכולות שנא' אין אשכול לאכול. ופירשו בגמ' מאי אשכולות איש שהכל בו והיו קורין אותו יוסף שריא כמו שנזכר במס' עדיות ונזכר בגמ' בא' מפסחים ושני מע"ז. ובמס' ערלה יש יועזר איש צרדה מתלמידי שמאי בימי רבן גמליאל הזקן ואינו זה. צרדה הוא שם מקום כמו שנא' בירבעם מן הצרדה ובדברי הימים בין סכות ובין צרדתה. וכתוב במשנה קבלו מהם והקודם להם לא היה אלא אנטיגנוס ואפשר שהוא רומז לאנטיגנוס וסיעתו. ורבינו יונה ז"ל פי' מאנטיגנוס ושמעון הצדיק ויש גורסין קבלו ממנו והיא הגירסא המדוקדקת אם הוחזקה:

אל תהיו כעבדים וכו'. עתוי"ט שהאריך לשון בביאור מאמר זה ואינו מוטעם לחיך על כן לא ראיתי להתארך בתשובות לדוחקיו. והדברים ברורים על דרך התוס'. כי לא נתכוין התנא לשלול כי אם העובד על מנת שהוא תנאי מוחלט. ומשמעו שאם לא יותן לו הפרס שהוא מקוה בעבודתו אז הוא מתחרט ותוהא על עבודתו. שזו היא ודאי עבודה פסולה. ואין צורך לומר שאין לו יתב'. חפץ בו. כי היא מדת הנכרים. כמש"ה והיה כי ירעב והתקצף וגו'. אבל הישראלי אע"פ שמקוה בעבודתו שכר טוב אינו בועט ביסורין מחמת זה. ואינו מהרהר אחר מדת הדין שהכל לטובה. כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כאשר ייסר איש את בנו. ולזה תפס התנא הלשון בכ"ף הדמיון כעבדים. לומר לך עם שבודאי אין צורך להזהיר על התנאי בעצם שהיא אסור. כי אין לחשוד זרע ישראל שיעיז אדם פניו כל כך להקניט בוראו במעשה עבודתו כאלו יש לבורא צורך לברואיו. ויכנע להם למען יעבדוהו וייראוהו יתעלה מזה עלוי רב. כי מי הקדימו שישלם. מי הקשה אליו וישלם. ואם יצדק אנוש מה יתן לו. הלא למען חפצו להצדיק בריותיו ולהיטיב להם. יעד להם גמול טוב בעבודתם הרצויה לפניו. אלא כך הזהיר שלא ידמו להם אפי' במחשבה. ובהרהור הלב לא יעלה על רוחו. להיות כוונת מעשהו זר נכריה עבודתו כאותן העבדים הנכרים: אכן יש להמתיק הענין עוד. כי אמנם הפרס ביאורו מחצית הדבר או חלק וחתיכה ממנו. כמשמעו בכמה מקומות. כמש"ה פרס פריסת מלכותך. וכן בלשון משנה אכילת פרס הוא חצי ככר והרבה כיוצא בה. גם כאן הכוונה על מקצת הגמול או מחציתו שמקוה אותו בעוה"ז כי אע"פ שיש שכר רב טוב הצפון לשומרי תורה בעקב. ונאמן הוא בעל מלאכתן ית' לשלם שכרן. אבל אין השכר המיועד אלא לעולם שכולו טוב כידוע מדרש רז"ל. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. כי בודאי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. אלא ששכירות אינה משתלמת אלא בסופה. לכן אין העולם הזה מוכשר לתשלום שכרן של צדיקים בחיוב. מחמת יעודי התורה. כנודע. עם שיש הבטחות מיוחדות לכלל האומה. בהיות ישראל מכשירים מעשיהם בא"י. שהובטחו בהסרת המונעים מקיום התורה. וסלוק המעיקים המכשלות את הרשעים בלבד. לא שילום שכר המצות כלל (ואין כאן מקום ביאור דבר זה בהרחבה) אמנם היחידים השרידים אשר ה' קורא. אין להם לצפות שום גמול ושכר בעוה"ז. אף אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. וכן להפך. כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות בני אדם (יש דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז. ולהיפך כמו כן. ויש שאוכלים בזכות אבותיהם. וכן יש שסובלים בעון אבותיהם. וכ"ש בעזר המזל הגורם לטוב ולהפכו. ואצ"ל מסוד הגלגול) לכן על זאת היתה אזהרת התנא הקדוש הלז. במאמרו המתוק לחיך הבריא. כשאמר א"ת כעבדים כו' על מנת. כי ידוע מ"ש כל האומר על מנת כאומר מעכשיו. והרי הטיל תנאי. שעל מנת כן הוא עובד. שיהא שכר לפעולתו מעתה מיד בעולם המעשה. ואינו מתרצה להמתין על עולם הגמול הבא אחר זה. ועל דעת כן עובד הוא לקבל על כל פנים פרס מחצית השכר בעוה"ז. אע"פ שאינו מבקש כולו. כי רוצה הוא שישאר לו ג"כ משכרו לעתיד להיות אחרית ותקוה לנפש. לעולם שכולו טוב וארוך. ואין רצונו לאכול עולמו כאן בפעם אחת. רק מקצתו מקוה ב"ת תיכף ומיד. (ומדת בינוני' היא. כמ"ש בר"מ דפלח ע"מ לזכאה בתרין עלמין). וגם כי כוונתו רצויה בזה. כדי שימצאו לו הכנות המצטרכות למעשה העבודה בלי מונע. אעפ"כ מנענו התנא מזה. שלא לעבוד כן בעל מנת. לפי שהתנאי אינו ראוי לעובד מאהבה. כי השי"ת לא ימנע הטוב להולכים בתמים ולאדם שטוב לפניו. גם אינו דבר ראוי לתבוע שום חלק שכר בעוה"ז. לפיכך לא יעשה מתחלה ע"ד כך. כי מ"מ מנכין לו. ומכלה קרנו לעוה"ב. וכענין שאמרו בפרקא דחסידי גבי פתורא דרחב"ד (ומה שמצינו בחזקיה מ"י שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו'. לא בקש על קבול שכר בעוה"ז אלא להצלת נפשו מענשו של גיהנם הפציר בתפלה שלא יכרת בחצי ימיו וילך לשאול בלא ולד. וכמ"ש לו ישעיה הנביא. כי מת אתה. משום דלא עסקת בפ"ו. לפיכך בכה ויתחנן לזכור לו מעשיו הטובים. ולהאריך לו הזמן בעוה"ז. כדי שיקיים פ"ו למלט נפשו מיד שאול סלה: עי"ל שלכך נתכוונו חז"ל כשאמרו מאי והטוב בעיניך עשיתי. שסמך גאולה לתפלה. שהקשה להם כי לא יתכן לשאול שכר מעשים טובים בעוה"ז כלל אפי' להציל ממות. מאחר שאין העוה"ז מקום התשלומין כאמור. לכן אמרו שנתכוין על דבר טוב שאינו מפורש בתורה היינו שעשה וקיים מצות תפלה. על דרך המובחר והמאושר שאפשר. וכבר מבואר אצלי במ"א. שאע"פ שאין שכר מצוה עצמה בעוה"ז. מ"מ שכר שבח מצוה משתלם בעוה"ז. והרי זה נכון): ומה נמלצו לחכי דברי הנוסחא אחרינא שדחה תי"ט. דאית דגרסי על מנת שלא לקבל פרס. (והיא נוסח ספרדי קדום. שכ"ה בח"ה שער יחוד המעשה) שנתקשה הלשון למפרשים ולא יכלו לו להלמו אכן על פי הדברים שאמרנו יתכן ביאורו בטוב טעם מאד יאמר לא די שלא יתדמה במעשהו לאותן העבדים. אבל צריך להזהיר עוד שיעבוד דוקא על מנת ועל תנאי שלא לקבל שום חלק משכרו עתה. במשפט לאוהבי שמו יתברך. בשמרם עקב רב. כדי שיהא כל השכר קיים. עושר שמור לבעליו לטובתו. ובאמת לשון פרס הונח במקומות הרבה. להורות על שכר פעולה דוקא. הפך מה שאמרו המפרשים בו. דוק ותשכח שפירושם אינו אמיתי. אבל לדרכנו יצדק. בכל אופן כוונת התנא רצויה. להזהיר שלא יבקש לקבל השכר בידו. אלא להניחו ביד רבו (כדרך שעשה רחב"ד בכרעא דפתורא דדהבא. דבעי רחמי ושקלוה. כדי שישא שכרו פירות. ולא יכלה הקרן באופן זה. זה מצינו ברב"א) ובכן נתיישב אריכות לשון בכפל הענין. שלא הספיקה לתנא השלילה לבדה. ובכל זה לא מצאו כל אנשי חיל המפרשים ידיהם. לתקן לשון המאמר הנפלא כהלכתו. ועתה בעזה"י יצא מזורז ומלובן טוב תואר מאד. פתח דבריו מבין פתים. ופושעים יכשלו בם. ואלמלא דרשוהו צדוק ובייתוס כך. לא היו יוצאים לתרבות רעה. כי אדרבה זהו שנתכוין התנא בעצם וראשונה להשמר מהפסד השכר ואבוד הגמול הטוב. המקוה ליראי ה' ולחושבי שמו אשר לא יעדר בלי ספק. ולא אבד סברם לא בטל סכוים של הצדיקים לעתיד לבוא. ואם הצדיקים שואלים צרכיהם מהקב"ה. אינם מבקשים אלא מתנת חנם. אע"פ שיש להם לתלות במעשיהם הטובים כמ"ש רז"ל. כי אין זה דבר ראוי לשאול מאת השם דבר בחיוב. מפני שני טעמים הנזכרים. ועוד בה שלישיה. כדי שלא להטריח לבוראו ביותר שאפשר לא איברי בשעתא דמזוני. כענין ר"א בן פדת. אלא אם ישאל צרכיו יתחנן אליו יתעלה דרך תחנה ובקשה חן וחסד. ועל זה אמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וגם בזאת לא יפצר מאד בתפלתו. להשיג בקשתו בעולם עובר. כמו שמצינו במרע"ה (שלא הפציר בתפלה אלא כדי לקיים מצות. שלא הי"ל אפשרות לקיימן במדבר). לפיכך הזהירם שלא יקשה בעיניהם לסבול צער ויסורין בעולם הכלה. ולא יבקשו לאבד אף מקצת שכרם בעולם ההפסד הלז. שאינו דבר של קיימא. והוי פסידא דלא הדר. וחסרון לא יוכל להמנות בשוה עם הצדיקים. במתן שכרם משלם. באותו עולם הקיים (כנזכר אצל פתורא דדהבא) וכדי בזיון. לכן לא יבקשוהו ברצון. אדרבא יעבדוהו על תנאי זה שלא יקבלו כלום מחלק שכרם בעוה"ז. שלא ינוכה להם מאומה. ויהא שמור כפול לעוה"ב בארצם משנה יירשו. כי בו יתברך בטחו לא בושו: וע"פ האמור מתיישב מה שמצינו לנחמיה שהרבה להתפלל לשי"ת לזכור לו מעשיו הטובים. כמ"ש זכרה לי אלהי על זאת ואל תמח חסדי. גם זאת זכרה לי אלהי וחוסה עלי כרוב חסדך. וכן סיים ספרו זכרה לי אלהי לטובה. ולכאורה הוא דבר מתמיה ומתנגד ביחוד למשנתנו בשתי הגרסאות. אבל הוא הדבר שאמרנו. שזהו דבר ברור שכל המעשים הטובים שהצדיקים עושים בעוה"ז. ודאי מצפים עליהם שכר טוב לעוה"ב. כל מעינם בו. ואמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. חלילה לצדיקים להסתפק בו. כי ה' הוא האל הנאמן לשלם שכר (והתחיל בעשרת הדברות להודיע שעושה חסד לאלפים לאוהביו. מלבד שאר מקומות בתורה ובמקרא עצמו מספר. רק עוד אחת אביא להוכיח אמתת מ"ש בס"ד שהוא אמת ברור בלי שום גמגום בעולם. הלא הוא מ"ש מפורש באאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם וגו') ויבקשוהו בכל עוז כי הוא ההצלחה האחרונה. ומחמת יראתם פן נתלכלכו בחטא ואבדו שכרם ח"ו. לפיכך מתחננים ומתפללים בעדו שלא יאבד מהם. והיא היתה ג"כ בקשת נחמיה. שגברו זכיותיו שלא לזכור חטאותיו. כדי שיזכה לעולם הבא. והוא ע"ד לולי האמנתי לראות בטוב ה' כידוע. לפיכך תאות התפלה עליו. וכמו שאנו מתחננים בכל יום בסיום תפלתנו. יהי רצון שנשמור חוקיך כו'. ונזכה ונירש טובה וברכה כו'. ועיין מה שכתבתי עוד ליישב ענין משנתינו בטוב טעם. בחצר בית אל (דיט"ב ודכה"ב) שמים סודו נשגב. ומפורש בבית אל בס"ד. ותי"ט כתב מה שכתב לפי פשוטו. ולפי דרכו טוב היה לו לומר בקצור שהשמים כסאו והיה מספיק ויותר ישר: