ויועצינו כבתחילה · עלון 489 · פרשת וירא
תשובה:
בנשיאות הרב משה בויאר שליט"א
התשובה לכך מצויה בפרשתנו, הנפתחת בהכנסת האורחים של אברהם אבינו:
"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם" (בראשית יח, ב). התורה מגוללת בהרחבה את הכנסת האורחים הגדולה, וחז"ל למדים מכאן שכל מה שעשה אברהם אבינו בעצמו, שילם הקב"ה לישראל באופן ישיר, ומה שעשה על ידי שליח – "יוקח נא מעט מים" – קיבלו ישראל על ידי שליח, משה רבנו שהוציא מים מן הסלע. התורה עושה מכך עסק גדול, ומכאן למדים: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה".
בהמשך הפרשה אנו מוצאים הכנסת אורחים נוספת, הכרוכה במסירות נפש עצומה. לוט מזהה את המלאכים ומכניס אותם לביתו בסדום, אף שהדבר מסכן את חייו. כל אנשי העיר נסבו על הבית, ולוט מגן עליהם בגופו: "רק לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קרתי", עד שהמלאכים הכו את אנשי העיר בסנוורים.
נשאלת השאלה: הכנסת אורחים כזו, במסירות נפש עילאית, מדוע אין התורה עושה ממנה עסק, ולא מצאנו שחז"ל שיבחו את לוט עליה? בספרים הקדושים ישנם תירוצים רבים, אך יש כאן נקודה שממנה נוכל ללמוד לחיינו.
יש אדם שפעולותיו נובעות מעצם נפשו. הוא מתיישב עם עצמו ושואל: מי אני? מהן נטיותיי? מהי שליחותי בעולם? לכל אדם יש שליחות משלו. וכאשר הוא מגלה דבר הקשור לשורש נפשו, ומוציא אותו מן הכוח אל הפועל – שם הוא מרגיש את שליחותו, שם הוא מלא אור ושפע, ושם הוא זוכה להצלחה. האור מקרין החוצה, והסביבה שמחה ונהנית, שכן האדם אינו אלא כלי שעל ידו הקב"ה מתגלה בעולמנו, כי "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
אולם יש אנשים שפעולתם אינה נובעת מעצם נפשם, אלא מן המושג הנקרא חיקוי. הם רואים אחרים פועלים ואומרים: גם אני רוצה. ממילא אין בהם נביעה פנימית, האדם אמנם פועל ומתאמץ, אך אינו ממלא את שליחותו, ולכן אינו חש חיות פנימית ואין לו מה להקרין. שכן יש גוף ונשמה לא רק לאדם, אלא גם לפעולותיו.
וזהו ההבדל בין אברהם אבינו ללוט. אברהם אבינו לא ראה אצל איש הכנסת אורחים, ועוד בממדים כאלה – שלושה פרים לשלושה ערביים, בחום היום, ביום השלישי למילתו, והוא רץ לקראתם. מי לימד אותו זאת? הוא מצא זאת בתוככי נשמתו, ולכן הדבר מאיר ומעורר לדורות, והוא נעשה מרכבה למידת החסד. לוט הכניס אורחים משום שראה זאת אצל אברהם אבינו. קודם לכן, אילו דפק אדם על דלתו בסדום, ספק אם היה פותח לו. אצל לוט היה זה חיקוי, ואצל אברהם – ביטוי פנימי של נפשו. לכן התורה עושה עסק מהכנסת האורחים של אברהם, ולא מזו של לוט, אף שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה.
ומכאן לאותו אדם שאינו מרגיש שמחה. עליו לשאול את עצמו: מדוע אני פועל? האם יש נשמה בפעולותיי? אם יגלה שהוא חי בעולם של חיקוי, הרי זו הסיבה שאין לו שמחה. עליו להתבונן בתוככי נשמתו: מי אני, לאן אני נוטה, מה אני רוצה. "אין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ". וגם "קנאת סופרים תרבה חכמה" פירושה: הוא מצליח בתחומו, ואני צריך להצליח בשלי.
אומרים גדולי ישראל, כבדרך צחות, שאדם המחקה אחרים גם בפעולותיו הטובות, בבואו לשמיים שואל: היכן מקומי בגן עדן? ואומרים לו: לך אל שכנך. כל ימיך רצית להיות כמותו, לך אפוא לגן עדן שלו. אין אנו יודעים מה בשמיים, אך האדם צריך לדעת שבגן עדן הוא מקבל את מה שה' ביקש ממנו לעשות, כמו שאומר המדרש: "אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח המשתלח" ועושה את שליחותו.
מפרשתנו נלמד להתכנס בתוך עצמנו, לגלות את הנקודה הפנימית שבנשמתנו ואת שליחותנו בעולם, ולהוציא מן הכוח אל הפועל את מה שהקב"ה טמן בנו – בשמחה, בחיות ובאור, בבחינת "לעשות רצונך אלוקי חפצתי".