עלון מס' 489 · פר' וירא תשפ"ז
ויועצינו כבתחילה · פרשת וירא
בנשיאות הרב משה בויאר שליט"א
להאמין בישועה – "ותצחק שרה בקרבה"
בפרשתנו זוכים אברהם אבינו ושרה אמנו לבשורה נשגבה מפי המלאך: "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך, ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו" (בראשית יח, י). לאחר שנים ארוכות של ציפייה, על אף גילם המופלג, הם מתבשרים שיזכו לבן. ואז אומרת התורה: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן".
והקב"ה בא בתביעה לשרה: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה... היפלא מה' דבר, למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן". שרה אמנו מכחישה: "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה, ויאמר לא כי צחקת". אנו יודעים שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ואף שמדובר בצדיקים עליונים, טמון בפרשה זו לימוד עמוק לכל אחד ואחד מאיתנו.
להכין כלים לישועה
שרה אמנו שמעה מן המלאך – ולפי חלק מן השיטות לא ידעה שהוא מלאך – שהיא עתידה לזכות לישועה גדולה ולנס. התביעה על שרה אמנו לפי דרגתה היא, שכאשר אדם שומע שממתינה לו ישועה, אף שהדבר נראה רחוק מן ההיגיון, עליו לדעת: אם הוא צוחק, מבטל ואינו מאמין, אין הוא יכול לקבל את הישועה. הישועה צריכה לחול על האדם, ולשם כך עליו להיות מוכן ומאמין, לפתוח לה את לבו ולקבל אותה בזרועות פתוחות – גם כאשר היא נראית רחוקה מן ההיגיון ואינה נראית לעין. שהרי התורה אומרת לנו במפורש: "היפלא מה' דבר".
כפי שאומר הרמב"ן, כאשר שמעה שרה שמברכים אותה, אף שנדמו לה כערביים, היה עליה לומר "אמן, כן יהי רצון". אין בכך רק אמונה בקב"ה שהוא כל יכול, אלא הכנת כלים לקבל את השפע.
אמן כן יהי רצון
וכך הוא אצל כל אדם. פעמים רבות נמצא האדם במצב שאינו פשוט – בפרנסה, בחינוך הבנים, בשלום בית או בהצלחה בחיים. הוא חש שהקירות סוגרים עליו, ואינו רואה פתח מילוט, כמו שאומר דוד המלך: "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני".
והנה מגיע אדם ומנסה להפיח בו תקווה: בעזרת ה' תצא מן המצב, עוד יבואו ימים טובים. והאדם עונה: על מה אתה מדבר? ראה את המצב, היה הגיוני, היה מציאותי. כאן טמונה בעיה גדולה מאוד, שכן האדם מנתק את עצמו מן היכולת לקבל את הישועה.
אבל כאשר האדם אומר בכל לבו "אמן, כן יהי רצון" – "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך" – ברגע שהוא מוכן לקבל, הוא מאמין. בתוך התקווה הזאת הוא מוצא את האמונה בבורא עולם. שהרי הוא יודע שמי שעומד מולו אינו יכול לעזור לו, הוא רק כמעין שליח של הקב"ה, המברך אותו בשם ה'. וכאשר האדם אומר אמן, ומאמין שבעזרת ה' הכל יסתדר, הוא מתחבר אל הישועה שהקב"ה שולח לו.
אך אדם השרוי בייאוש ובתסכול, ואינו רואה יציאה – לאן תבוא אליו הישועה? זו השאלה שהקב"ה שואל: "למה זה צחקה שרה"? ועלינו לשנן לעצמנו בכל מצב, ברגעי הקושי ובשעות החושך: "היפלא מה' דבר".
עולם של חסד
ויש בזה עומק נוסף. יש אדם שחייו מלאים באמונה ובביטחון, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". בכל דבר הוא רואה את הקב"ה, והוא חי בעולם שבו שום דבר אינו טבעי.
אדם הולך למקום שבו עליו לעמוד זמן רב בתור, והנה הכל עובר במהירות. הוא מתפעל ואומר: איזו סייעתא דשמיא, כיצד הקב"ה עוזר לי. בספרים הקדושים מובא בשם רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב זצ"ל, שאדם לא יאמר "איזה נס", שכן הגמרא במסכת שבת אומרת שאדם שעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו, אלא יאמר: "איזה חסד", "איזו סייעתא דשמיא".
הוא חוזר לביתו ואומר: איזו סייעתא דשמיא הייתה לי היום, לא עמדתי בתור, הכל עבר במהירות. וכן כשהוא נוסע למקום שבו קשה מאוד למצוא חנייה, והנה הוא מוצא חנייה – מה עליו לומר? איזו סייעתא דשמיא, איזה חסד. האדם פוקח את עיניו, ומגלה לפניו עולם שלם של חסד – "עולם חסד יבנה", "והבוטח בה' חסד יסובבנו". לא רק שהבוטח בה' זוכה לחסד, אלא הוא רואה כל העת את החסד העוטף אותו מכל עבר.
ואדם כזה, כאשר הוא נקלע למצוקה – מה הוא אומר? "היפלא מה' דבר". הלא אני חי בעולם של חסד, הלא אני רואה את הקב"ה בכל רגע, וכי פתאום נעלם? ואז הוא זוכה שההנהגה שהוא עצמו מנהיג בחייו – ההנהגה של "היפלא מה' דבר" – ממשיכה ללוות אותו בכל מצב. אולם אדם החי בעולם של טבעיות אינו פוקח את עיניו. הוא מסיים את יומו ואינו מתפעל: כאן מצא חנייה, כאן לא עמד בתור, כאן ביקש טובה ונענה, כאן הכל הסתדר לו – והכל טבעי בעיניו. וכאשר הוא נקלע למצוקה, הוא באמת בבעיה, והדבר כואב לו מאוד, שכן מהלך חייו פשוט נעצר.
למה זה צחקה שרה
שרה אמנו חייתה כל ימיה בהנהגה של ניסים – עברה עם אברהם אבינו את כל עשרת הניסיונות, וראתה התגלות אלוקית. וכאשר צחקה, שאל הקב"ה: "למה זה צחקה שרה"? אדם רגיל יכול לצחוק, אבל לא שרה אמנו, וזו הייתה התביעה.
ומכאן לכל אחד מאיתנו: אם ברצוננו לראות את ישועת ה' בכל מישורי החיים, עלינו לחיות את הקב"ה ולראות אותו בכל דבר, כמו שאנו אומרים בתפילת מודים: "ועל ניסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים". אם האדם עוצר באמירת המילים הללו ומרגיש אותן, ממילא כשהוא ניצב מול התמודדות, הוא נושא את עיניו לשמיים ואומר: ריבונו של עולם, הרי עזרת לי עד עכשיו, "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך". "היפלא מה' דבר", וכמו שאמר הקב"ה למשה רבנו: "היד ה' תקצר".
את זה צריך לשנן בכל יום. אנשים מחפשים סגולות, אבל מה שצריך הוא שלא נצחק. זקוק אתה לישועה, לשידוך, לילדים? אמור בכל יום: ריבונו של עולם, כמה אתה עוזר לי, אני רואה אותך, אני חי איתך, אתה מחיה אותי בכל רגע ובכל שנייה – "היפלא מה' דבר". "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו", ואני הולך בדרך של ישועה.
וכשם שזכה אברהם אבינו בפרשה זו לישועה גדולה כל כך, כך נזכה גם אנו לישועה בכלל ובפרט, ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.
שו"ת לפרשת "וירא" – שאלה:
השאלה שלפנינו עוסקת באדם המתבונן בסביבתו ורואה אנשים מצליחים, פועלים ויוזמים, המקימים מפעלים רוחניים וגשמיים, שמחים ומקובלים בחברה. גם הוא פועל ויוצר, ואינו טומן ידו בצלחת, אך לבו אינו שמח, והוא אינו חש יצירה. הוא מרגיש שהוא פועל רק משום שצריך לפעול, לפרנס את עצמו או לזכות בערך עצמי. ונפשו בשאלתו, מדוע אינו מרגיש כחבריו, המלאים שמחה ועשייה?
תשובה:
התשובה לכך מצויה בפרשתנו, הנפתחת בהכנסת האורחים של אברהם אבינו:
"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם" (בראשית יח, ב). התורה מגוללת בהרחבה את הכנסת האורחים הגדולה, וחז"ל למדים מכאן שכל מה שעשה אברהם אבינו בעצמו, שילם הקב"ה לישראל באופן ישיר, ומה שעשה על ידי שליח – "יוקח נא מעט מים" – קיבלו ישראל על ידי שליח, משה רבנו שהוציא מים מן הסלע. התורה עושה מכך עסק גדול, ומכאן למדים: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה".
בהמשך הפרשה אנו מוצאים הכנסת אורחים נוספת, הכרוכה במסירות נפש עצומה. לוט מזהה את המלאכים ומכניס אותם לביתו בסדום, אף שהדבר מסכן את חייו. כל אנשי העיר נסבו על הבית, ולוט מגן עליהם בגופו: "רק לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קרתי", עד שהמלאכים הכו את אנשי העיר בסנוורים.
נשאלת השאלה: הכנסת אורחים כזו, במסירות נפש עילאית, מדוע אין התורה עושה ממנה עסק, ולא מצאנו שחז"ל שיבחו את לוט עליה? בספרים הקדושים ישנם תירוצים רבים, אך יש כאן נקודה שממנה נוכל ללמוד לחיינו.
יש אדם שפעולותיו נובעות מעצם נפשו. הוא מתיישב עם עצמו ושואל: מי אני? מהן נטיותיי? מהי שליחותי בעולם? לכל אדם יש שליחות משלו. וכאשר הוא מגלה דבר הקשור לשורש נפשו, ומוציא אותו מן הכוח אל הפועל – שם הוא מרגיש את שליחותו, שם הוא מלא אור ושפע, ושם הוא זוכה להצלחה. האור מקרין החוצה, והסביבה שמחה ונהנית, שכן האדם אינו אלא כלי שעל ידו הקב"ה מתגלה בעולמנו, כי "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים".
אולם יש אנשים שפעולתם אינה נובעת מעצם נפשם, אלא מן המושג הנקרא חיקוי. הם רואים אחרים פועלים ואומרים: גם אני רוצה. ממילא אין בהם נביעה פנימית, האדם אמנם פועל ומתאמץ, אך אינו ממלא את שליחותו, ולכן אינו חש חיות פנימית ואין לו מה להקרין. שכן יש גוף ונשמה לא רק לאדם, אלא גם לפעולותיו.
וזהו ההבדל בין אברהם אבינו ללוט. אברהם אבינו לא ראה אצל איש הכנסת אורחים, ועוד בממדים כאלה – שלושה פרים לשלושה ערביים, בחום היום, ביום השלישי למילתו, והוא רץ לקראתם. מי לימד אותו זאת? הוא מצא זאת בתוככי נשמתו, ולכן הדבר מאיר ומעורר לדורות, והוא נעשה מרכבה למידת החסד. לוט הכניס אורחים משום שראה זאת אצל אברהם אבינו. קודם לכן, אילו דפק אדם על דלתו בסדום, ספק אם היה פותח לו. אצל לוט היה זה חיקוי, ואצל אברהם – ביטוי פנימי של נפשו. לכן התורה עושה עסק מהכנסת האורחים של אברהם, ולא מזו של לוט, אף שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה.
ומכאן לאותו אדם שאינו מרגיש שמחה. עליו לשאול את עצמו: מדוע אני פועל? האם יש נשמה בפעולותיי? אם יגלה שהוא חי בעולם של חיקוי, הרי זו הסיבה שאין לו שמחה. עליו להתבונן בתוככי נשמתו: מי אני, לאן אני נוטה, מה אני רוצה. "אין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ". וגם "קנאת סופרים תרבה חכמה" פירושה: הוא מצליח בתחומו, ואני צריך להצליח בשלי.
אומרים גדולי ישראל, כבדרך צחות, שאדם המחקה אחרים גם בפעולותיו הטובות, בבואו לשמיים שואל: היכן מקומי בגן עדן? ואומרים לו: לך אל שכנך. כל ימיך רצית להיות כמותו, לך אפוא לגן עדן שלו. אין אנו יודעים מה בשמיים, אך האדם צריך לדעת שבגן עדן הוא מקבל את מה שה' ביקש ממנו לעשות, כמו שאומר המדרש: "אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח המשתלח" ועושה את שליחותו.
מפרשתנו נלמד להתכנס בתוך עצמנו, לגלות את הנקודה הפנימית שבנשמתנו ואת שליחותנו בעולם, ולהוציא מן הכוח אל הפועל את מה שהקב"ה טמן בנו – בשמחה, בחיות ובאור, בבחינת "לעשות רצונך אלוקי חפצתי".