מטמונים מהפרשה

"ושבת עד ה׳ אלקיך" (ל, ב)

מלך אחד רכב בדרך בראש פמליה גדולה. בדרכם הגיעו אל גבול שדה שהיתה מגודרת. כיון ששעתם היתה דחוקה ציוה המלך להרוס את הגדר כדי שיוכלו לעבור.

בעל השדה היה כפרי פשוט בור ועם הארץ, שלא הכיר כלל את המלך ולא ידע בגינוני המלכות ולתומו חשב כי חבורת ציידים משברת את גדר שדהו, על כן בערה בו חמתו להשחית ובחרון אפו החל להשליך אבנים על המהרסים. אבן אחת אף פגעה במלך...

מיד תפסוהו עבדי המלך והעמידוהו למשפט מהיר וגזר דינו נחרץ למוות, כדין מורד במלכות.

ריחם המלך על הכפרי כיון שראה שהלה אינו מבין ויודע כלל מה חומרת מעשהו, על כן ביטל את גזר הדין אולם ציוה כי הכפרי ייענש על מעשיו וינקה את רחובות עיר הבירה.

תחילה הפקירוהו לנקות את הרחובות הרחוקים מארמון המלך ולאחר מכן הטילו עליו לנקות את סביבות הארמון ולבסוף את חצר המלך.

ככל שעלה הכפרי בדרגה כך הבין את עוצם המלוכה ואת תקפו וגדולתו של המלך, ומתוך הבנתו זו הבין גם עד כמה חטא נגד המלך ומה רב היה פשעו.

לבסוף פנה הכפרי אל השר הממונה וביקש שיביאו אותו לפני המלך כדי שיוכל להתחנן לפניו ולבקש ממנו סליחה ומחילה.

כן הוא גם הנמשל - אמר רבי ישראל בעל שם טוב - האדם החוטא אינו מבין כלל את גדלותו של הקדוש ברוך הוא ומתוך כך פעמים שנכשל בחטא. לו היה מבין את עוצם גדולתו של מלך מלכי המלכים, היה מתחנן ומבקש על נפשו סליחה ומחילה.

"ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (לא, יט).

פעם אחת בא תלמיד לפני הגאון רבי יהודה צדקה ראש ישיבת פורת יוסף וביקש להתקבל לישיבה. בחן אותו ראש הישיבה ומצאו שהוא חלש הבנה מאד, ובקושי יודע צורת דף מה היא. למרות זאת קיבל אותו רבי יהודה לישיבה, ובקש ממנו להיכנס אליו לשיעור שהוא משמיע לתלמידים מידי יום ביומו.

כאשר עמדו הבחורים משתתפי השיעור על רמתו הנמוכה של התלמיד החדש נגשו אל הרב וטענו בפניו כי אין זה מתאים לשיעור שתלמיד כזה ילמד שם, כי שאלותיו מגוחכות ומעוררות חיוך. ימצא לו מקום אחר...

שמעו היטב - אמר רבי יהודה בתקיפות - אפילו אם כולכם תעזבו את חדר השיעורים, תלמיד זה יישאר כאן!...

מסירותו של רבי יהודה נשאה פרי והתלמיד התקדם מעלה מעלה עד שהפך לתלמיד מן המניין.