לאורו נלך

סיפר מרן זצוק"ל: לפני שלושים שנה, הייתי מוסר דרשה כל ליל שבת ב"פורת יוסף" למטה, יש שם אולם גדול, ושם היינו דורשים דרשה בפרשת השבוע, ואני כדרכי אומר מעט מעשיות ומעט משלים. היה יהודי אחד שהיה לו אופנוע, מה שנקרא 'טוסטוס' שמשמיע קולות וברקים חזקים כשהוא נוסע. זה היה התחביב שלו, בבוקר קם השכם, מוציא את האופנוע ורוכב עליו, פה ברחוב דוד, לאורך כל הרחוב, הולך ובא הולך ובא. יש שם כמה בתי כנסיות, אנשים מתפללים, שומעים קריאת התורה, והוא משמיע רעש, לא שומעים פסוק וחצי פסוק. בא הגבאי דיבר איתו בטובות: יא חביבי תלך למקום אחר.

לא! אני רוצה לנסוע פה, אני גר פה ואף אחד לא יאמר לי מה לעשות.

מה לעשות, התייאשו מסכנים, דיברו ודיברו איתו והוא לא שומע, וכך בכל שבת חוזר על הפרשה הזו, בשעה שבע לוקח את האופנוע ורץ לאורכה ולרוחבה הולך ובא. ליל שבת אחד, הזדמן שהיה עובר על יד ישיבת "פורת יוסף", היה מלא אותו היום, והיו כמה בחורים בחוץ. הוא ראה התקהלות, אמר בטח יש שם חתונה, אלך לבלע מעט. שאל, מה יש פה? אמרו לו, תיכנס תראה מה יש פה. נכנס, ואז הייתי מספר איזה מעשה, איני זוכר מה בדיוק היה, והוא הוקסם מהמעשה שסיפרתי ואהב את זה. אמר, כל יום יש פה את השיעור הזה? אמרו לו, לא, כל ליל שבת, בשבע וחצי מתחילים. והיה אותו זמן שמונה שמונה וחצי, נשאר עומד עד סוף הדרשה, מצאה חן בעיניו. בשבת הבאה הוא הקדים ובא בשבע וחצי, היה מעשרה ראשונים כדי לתפוס מקום שיוכל לשבת ולא יצטרך לעמוד. וב"ה דיברתי כיד ה' הטובה עלי, לא הרגשתי בשום דבר, דברתי לפי תומי, והיו הרבה מעשיות ומשלים, הוא שמח כמוצא שלל רב. אותה שבת לא לקח את האופנוע, לא דיברתי על שבת, אבל הוא מעצמו הבין שזה לא מתאים זה לזה. שבת שאחריו לקח את הטלית שלו, אבל התבייש, כולם מכירים אותו – זה בעל האופנוע 'בעל החלומות הלזה'. יש למטה בסוף רחוב דוד על יד סנהדריה ברחוב מחניים, בית הכנסת של תימנים, הלך והתפלל שם.

לאט לאט עזב את דרכו, הפסיק, לא אופנוע, לא חילול שבת ולא שום דבר, לאט לאט התקרב, היה שומע כל פעם מעשיות ומשלים ומוסר השכל, הניצוץ הקדוש שלו בער בו, לאט לאט חזר בתשובה... לא עברו כמה חודשים והוא התחתן עם אשה חרדית, יהודיה טובה, וחיזקה אותו עוד יותר ויותר, ואחר כך הביאו בנים ובני בנים, כולם בני ישיבת "פורת יוסף".