לאורו נלך

מתוך דברי מרן בדרשותיו בעניין זיכוי הרבים וז"ל: "היה חכם אחד, ששלחו אותו שליח לפרס שילך להביא כסף בשביל הישיבות. אז, המעבר לאירן היה פתוח. ושם מסכנים אנשים 'עמך', לא תורה לא חכמה, מימיהם לא פתחו גמרא, יודעים מה זה תורה? הלכות? רק קצת כמו שאומרים על קצה האוזן. וזה הלך לשם, מה ידרוש להם, מה יאמר להם? התחיל לחשוב מה יאמר להם, הוא יודע לפלפל ולהקשות. אבל אלה לא יבינו אותו, מה לעשות?

הוא היה קצת בדחן, אמר להם: רבותי, יש לי קושיא על הקב"ה! אלה פתחו את עיניהם, קושיא על הקב"ה?! לא מקשה על הרמב"ם, מקשה על הקב"ה! נשמע מה רוצה. אמר, הייתי יושב בגינה, והנה אני רואה אבטיח גדול צומח באדמה, יש ענף קטן ועליו האבטיח. אני מרים את עיני, והנה אני רואה אילן עם ענבים מוסקט, 'מה רבו מעשיך'. חושב מה זה, "זה אילן קטן מוציא כאלה אבטיחים גדולים, וזה אילן גדול מוציא כאלה ענבים קטנים? זה קל וחומר, אילן קטן מוציא גדולים, אילן גדול כ"ש שיוציא גדולים... זה הקושיא שלו.

ואחר כך נמצא לי תירוץ. מה התירוץ? הייתי עייף קצת ונרדמתי, לפתע נפל ענב אחד עלי. אמרתי, ניתרצה הקושיא, אם היה זה האבטיח נופל עלי איפה הייתי הולך, היה הולך ראשי, עכשיו יותר טוב שנפל עלי ענב... הנה התירוץ. זה הקושיא ותירוץ, יאלה נעשה 'מי שבירך', מיד תרמו לו ויצא ברכוש גדול.

כך לפי הדור לפי האנשים, אדם שרוצה לדבר ידבר לפי האנשים שיש לפניו. אנשים פשוטים, מה תגיד לאנשים פשוטים, תגיד להם קושיא על תוספות, יגידו מה זה 'תוספות', מה אתה אומר להם, לכן תצחיק אותם, זה מעניין אותם"...

"זה הבן של הרב"

מעשה שהיה: מרן זצ"ל היה רגיל ליתן פעם בשבוע שיעור בבית כנסת בתל אביב.

ביום מן הימים הרב הגיע קצת באיחור וראה שיושב בחור צעיר ופיו מלא בחכמת התורה ומסר שיעור עד לבואו. כמובן שהוא ירד מיד מהבמה כשראה את מרן, והרב נתן את השיעור הנפלא. לאחר השיעור הוא ניגש לאביו של הבחור ואמר לו, אשריך שזכית לבן תלמיד חכם.

אמר לו האבא: מחילה הרב, זה לא הבן שלי, זה הבן של הרב! מה פירוש הדברים? שאל מרן בתמיהה.

השיב האבא ואמר לרב: לפני כעשור שנים הרב דיבר והוכיח בשיעור על זה שצריך להוציא את הילדים מהבתי ספר הרגילים, ולהכניסם לתלמודי תורה וכך עשיתי. וברוך ה' היום הוא תלמיד חכם והכל בזכות הרב.