איש על דגלו ואיש על מחנהו

בכל מדינה יש צבא, המורכב מכמה חילות. לכל חיל – תפקידי הגנה והתקפה משלו. חיל האוויר – מטהר בעז"ה את השמים ממטוסי האויב. חיל הים – 'מכסה' את המים הטריטוריאלים. השריון והרגלי – נלחמים על הקרקע, זה ברכב וזה ברגליו. חיל האספקה – תפקידו להבטיח את אספקת ציודם של כל החילות וכו'.

מה היינו אומרים, אם היה בא רמטכ"ל חדש לצבא, ובפיו הצעה מעין זו: וכי למה זקוק הצבא לכל כך הרבה חילות, המסבכים את המערכת הצבאית ומחלקים אותה לכל כך הרבה תפקידים? הבה נתאחד! נרכיב מכל החילות השונים הללו – חיל אחד, בו ישובצו קציני הים, היבשה והאוויר, ובעת הצורך, ישמור ד' שלא תבוא, נילחם כצבא מאוחד?! הלא ה"אחדות" היא אחד הדברים החשובים ביותר בשעת הקרב... גיחוך מהול בבוז היינו מעלים על דל שפתינו למשמע ההצעה ה"מפוקחת" של רמטכ"ל זה! וכל כך למה?

כי למרות שהאחדות בצבא עשויה לקבוע בעת חירום את גורלו של העם כולו, ובלעדיה לא ניתן לתפקד ולהתארגן כיאות, אך עובדת קיומם של החילות השונים – הכרחית היא, ואינה ניתנת לאיחוד כלשהו. איחוד זה, אם יתבצע – אינו איחוד כלל, אלא הרס! הרס של צבא והבטחת כשלונו מראש.

יתירה מכך: גם הפירוד המצוי לכאורה בין זרועות הצבא, אינו פירוד, אלא השלמת כל החלקים ואיחודם! מה שלא נמצא ברשימת המבצעים של חיל פלוני, מוטל על חיל האחר, וכך נוצרת ההרמוניה.

ולנידוננו: עם בני ישראל – צבאו של מלך מלכי המלכים הוא. צבא זה מורכב משנים עשר שבטים, ולא תועלנה כל השתדלויותינו לאחד את השבטים להיותם אחד! יהא זה רק בעוכרינו. בניו של המלך צריכים לדעת כיצד לחיות כשתים עשרה זרועות נפרדות, כאשר לכל זרוע מנהגים אחרים, נוסח תפילה שונה, מנהיגים ורבנים אחרים, והוא הוא איחודנו. הוא הוא עם ישראל. והראיה, שבהרבה בתי כנסת נוהגים לסתת שנים עשר חלונות, כדי לדעת, להודיע ולהיוודע שכל השבטים מאוחדים זה בזה. עם אחד, בלב אחד!

לאור הדברים האמורים, אפשר להבין, מה נואלו אותם אנשים המנסים לכפות את דעתם ודעת רבותיהם על כלל ישראל, תוך זלזול בהשקפת השני, אך ורק בגלל שאינו סובר כמותם.

וזאת למודעי: אם הנני צועד בדרך שמורי ורבותי היתוו לי וסללו בעדי, אין זאת אומרת, שאני חולק, ולוא במשהו, על גדלותו של המנהיג השני, על חכמתו ופקחותו. כבודו של כל מלך, מאן מלכי רבנן, במקומו מונח, ולכל אחד ניתנת הזכות ללכת בדרך שסוללים לו, וזכות זו אינה כוללת את האפשרות לכוף דעות והשקפות האחד על רעהו. שנים עשר שבטי יה ישארו תמיד במספרם זה, איש על דגלו ואיש על מחנהו, כל אחד מעברו האחר של העולם, עם מנהיגים אחרים לכל אחד ואחד, והוא הוא איחודם ומיזוגם הנפלא.

כמה קשה בתקופה כמו שלנו להשלים עם אמת שכזו! האדם בן דורנו, כבול כולו באזיקים אל עולמו החיצון, המקיף אותו בשלל דעות שונות ומשונות הנישאבות ממוחותיהם של אנשים שלא התחנכו בעולמה של תורה. דעותיו של האדם כבולות לכלי התקשורת, וכמעט שאין לו דעה עצמית והגיון מזוכך משלו. אם היה ניחון באלה, כבר היה מגיע בכוחו אל הידיעה שלא ניתן לאחד את כל השבטים.

במעט התבוננות על דרכם של גדולי הדורות והנהגתם בקודש, נוכל להיווכח שהאמת הנצחית הזו היתה נר לרגלם בכל הליכותיהם, וסללה את דרכם באופן כזה שלעולם לא בזו לתורתו ולהשקפתו של מנהיג העדה השניה, אלא כיבדו את דעתו ביותר.

יהא מי שיהא, אדמו"ר ומנהיג של עדה חסידית, ראש ישיבה וגאון מופלג, ממוצא אשכנזי או מעדות המזרח, רב ומו"ץ ואב"ד – מעולם לא שמענו שדיבר סרה על המנהיג שעמד מן הצד השני. נלמד מדרכי רבותינו, נלך בדרכיהם ונדבק במעשיהם.