מטמונים מהפרשה

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'" (כה, ב).

מבאר רש"י: ויקחו לי תרומה – לי לשמי. וביארו הדברים: שבכל מעשה מצווה, יש לעשות את הדברים, בתכלית הידור המחשבה לשם המצווה. וכמו שמספרת הגמרא במסכת בבא מציעא (דף פה), על רבי חייא, שזרע כותנה, וממנה עשה רשתות, וצד צבאים, את בשרם האכיל ליתומים, ומעורותיהם עיבד קלף, עליו כתב חמשה חומשי תורה ולימד את ילדי ישראל.

במעשיו אלה, גרם לתורה שלא תשתכח מישראל, עד שאמר עליו רבי: כמה גדולים מעשי חייא!

וידוע, מה שהקשה הגאון אליהו מוילנא: מדוע הוצרך רבי חייא להתייגע כל כך ולאבד זמן, הלא יכול היה לקנות ספר תורה מוכן?

אלא – תירץ הגאון – האמת היא, שהתורה לא תיבנה ותתקיים, אלא על ידי לימוד הטהור ביותר, ולימוד מעין זה, צריך שגם הספר תורה יהא נכתב לשם שמים בקדושה ובטהרה, ולא רק הכתיבה, אלא מתחילת זריעת הפשתן לעשיית הרשתות לשם צידת הצבי, ולאחר מכן שחיטתו ופשיטת עורו, הכל בכוונה קדושה לשם שמים – כך עביד לה לתורה שלא תשתכח מישראל!

ומעשה ביהודי, שבא לפני רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים", והראה לו תפילין מהודרות, שקנה בממון רב.

תפילין אלה – אמר אותו יהודי – אין כמותן להידור!

יפה מאד – אמר ה"חפץ חיים" – אבל האם גם הכסף שקנית בו את התפילין, בא לידך בכשרות ובהידור רב?...

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'" (כה, ב).

במדרש ויקרא רבה (פרשה א) מובא, שהיתה נפשו של משה עגומה עליו, ואמר: "הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי!" אמר לו הקב"ה: "חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל!"

יש להבין – שאל הצדיק רבי חנוך מבנדין – מדוע באמת לא נדב משה רבנו מאומה למלאכת המשכן? ואם היה לו טעם וסיבה לכך שלא נדב, מדוע הצטער על כך?

אלא – תירץ הצדיק – משה רבנו חשש שאם הוא יתרום דבר מה תתמלא המכסה הנצרכת לבניית המשכן, ומשום כך תדחה נדבתו של מי מישראל. זאת לא רצה משה רבנו שבגללו תדחה נדבתו של יהודי!

על כן לא תרם מאומה.

אולם – סיים רבי חנוך – כאשר ראה משה רבנו כי למרות שהנודבים תרמו הרבה יותר מכפי הצורך, נעשה נס ונצרכו למלאכת המשכן את כל מה שתרמו. לכן עגמה נפשו, כי התברר שהיה יכול לתרום והדבר לא היה מזיק לאיש.

משום כך פייס אותו הקדוש ברוך הוא ואמר: "חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל!"