לאורו נלך

אביהם של ישראל

סיפר הרה״ג רבי עובדיה יוסף טולידאנו הי"ו, נכדו של רבינו: כשנה לפני פטירתו, הבאתי לפניו שאלת יוחסין.

היה זה בשעה 13.45 לערך. כרגיל, היה שקוע באמצע כתיבה, "אני אוחז עכשיו באמצע הלכות שבת...״ אמר בעודו מעיין בספריו, אולם אני הפצרתי בו כי השאלה חשובה מאוד. ״טוב תניח״ אמר.

לאחר שלושה ימים משראיתי את השאלה עדין על שולחנו, שבתי ובקשתי כשאני מתאר את סבלם של החתן והכלה המיועדים, השואלים במר נפשם, אינם יודעים את עתידם, וממתינים רק לפסק זה.

סבא הזדקף בכיסאו ״ככה?" שאל, "תחזור מחר, בעז״ה אעיין בזה״. משהגעתי לביתי לאחר כעשרים דקות, המתינה לי הודעה ״סבא ביקש שתחזור״. שמתי פעמי חזרה לבית הרב, אני זוכר שהשעה היתה אז 14.35 בצהריים בערך, ומשמשו רבי צבי הי״ו קיבל את פני במעין טרוניא: ״מה שאלת את הרב? נקבעה ברית אצל הרב בשעה 14.00 אולם הרב ממאן לצאת כל עוד הוא אינו מסיים את התשובה". מידי כמה דקות נגש אליו להזכירו כי אבי הבן, המוהל ושאר המוזמנים ממתינים, אך הוא בשלו: "שיחכו״. ושוב, ״כבוד הרב, כולם ממתינים״. אך הוא בשלו. רק לאחר שסיים לעיין ופסק את פסקו, ירד בשמחה אל הברית. כה נגע לליבו סבל של הזולת, שכל דבר אחר לא עמד לנגד עיניו. זו דוגמה אחת מני רבות, הממחישה את רגש האבהות והרחמנות שחש לכל אדם מישראל. גם בפסקי הדין שהיה חותם, מלבד הרעפת הברכה להרב הכותב, על עסקו בסוגיות חמורות אלו, כדת של תורה, היה מוסיף ברכה או איחול להשואל ״שיזכו לבנות בית נאמן בישראל...״, ועל זו הדרך, מקפיד היה ליצוק במילותיו החמימות.

ועוד מסופר כשהתגורר מרן בפ"ת דרש שם ברבים על חליבה בשבת, ואמר שאסור ליהודי לחלוב פרה בשבת, רק אם הוא חולב לאיבוד או על ידי גוי וישראל עומד על גביו או על ידי שעון שבת. היה שם בשיעור יהודי שהיו לו כבשים ופרות והיה חולבם בשבת בידיו, גם לאחר ששמע את דברי רבנו. מרן התרה בו שלא יחלוב יותר בשבת. אך הוא לצערנו המשיך בדרכו והלך לחלוב בשבת. בדרכו הכישו נחש ארסי, מיד הובילוהו לבית החולים, מרן שמע על כך והצטער מאוד והלך לבקרו בבית החולים. מרן איחל לו רפואה שלמה, אך שאלו: מדוע הוא מחלל את השבת, הרי חכמים אמרו פורץ גדר ישכנו נחש? ענה אותו אדם, כיון שאין לו ברירה שאם הוא לא יחלוב את הפרות יצטערו מרוב חלב ויחלו. אמר לו מרן, שאשפר לחלוב ע"י גוי רק שיבוא ויעמוד לידו ואותו אדם קיבל עליו את הדברים. מכן אנו רואים את גדולתו של מרן זצ"ל, שלא שמר טינה לאותו אדם שעבר על דבריו, אלא הלך לבקרו לעודדו ולהדריכו בדרך הישרה.