לאורו נלך

הראש"ל, הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, ביקר בארצות הברית. בא לפניו זוג חשוך ילדים, ובידם המחאה על סך חמשת אלפים דולר למוסדות התורה, באם הגר"ד ישיג להם את ברכת אביו – מרן זצ"ל, וכשהברכה תיתן פרותיה יוסיפו כהנה וכהנה. נכנס הגר"ד בדברים, וסיפרו שהם משתייכים לקהילה קונסרבטיבית, ורחוקים משמירת תורה ומצוות. נענה הרב ואמר: "כסבורים אתם שניתן לקנות ברכה במעות? אם מאמינים אתם בכוחו של הגדול בתורה מכח קיום המצוות ועשיית רצון בוראו, כיצד יכולים אתם להתעלם מן המצוות?! לא אוכל להמליץ בפני אבי להעתיר עבורכם, אלא אם תקבלו עליכם עול מצוות, ותתחילו בעיקרים: כשרות, שבת וטהרה.

על שמירת הכשרות הסכימו מיד, שבת – לא ידעו כיצד לשמור. מיד קישרם הרב עם רב בשכונתם, וקבע עמו שידריכם. נענו גם לכך, אבל על גדרי הטהרה – התעקשה האשה, לכך אינה מסכימה. "אם כך", אמר הרב, "לא אוכל לעזור לכם מאומה. ה' לא יתן ברכתו לבית שאינו מושתת על אדני הטהרה". קמה האשה, קם גם בעלה, ועזבו את המקום. כעבור שלושה חודשים, התקשרו מארצות הברית ל"יחוה דעת". הרב המקומי, שהחל להדריך את המשפחה בנתיבות הכשרות והשבת, שיכנעם גם בענין הטהרה. הם מוכנים לבוא לארץ ליום אחד, כדי לזכות בברכה. מיד התקשר הג"ר דוד למרן זצ"ל, והמועד נקבע. בני הזוג הגיעו – לאחר תיאום מוקדם – משדה התעופה היישר לבית מרן זצ"ל, שם המתין להם גם בנו הג"ר דוד שליט"א. מרן זצ"ל חזר ושאלם: האם מקבלים הם עליהם את שלושת העיקרים: שבת כשרות וטהרה? משנענו בחיוב, נטל מהבעל תקיעת כף על כך, וביקש מהרבנית ע"ה שתיטול תקיעת כף מהאשה. ואז הניח מרן רבנו את ידו על ראש הבעל, וברכו בזרע של קיימא במהרה, לרוב נחת ושמחה. ההתרגשות היתה רבה. לאחר מכן אמר הבעל: "באנו במיוחד לקבל את הברכה, ואנו חוזרים עוד היום – אבל יש עוד כמה שעות עד להמראה. יאמר נא הרב, האם כדאי לנצל שהות זאת כדי לבקר בבית איזה צדיק או מקובל, כדי לקבל גם את ברכתו?" נענה מרן רבנו בתוקף ואמר: "לא ולא, אין צורך בברכה הנוספת! לא זו בלבד, אלא שאני אוסר עליכם לקבל עוד ברכה!" תמהו, ומרן רבנו הסביר: "הלא תבינו, לא הצדיק פועל את הישועה, אלא הקדוש ברוך הוא בלבד. ובקבלתכם את עול מצוותיו – נושעתם, ואינכם צריכים עוד לאמצעי נוסף!" נפרדו לשלום, ונסעו. כעבור חודש ימים טילפנו להג"ר דוד, ובישרו שהברכה פעלה. וכעבור שמונה חודשים נחוגה ברית ברוב צהלה ושמחה...