"וישם ה'... אות" (ד', ט"ו) - ספור מדהים

מעשה נורא מובא בהקדמה לספר 'מגלה עמקות', על פשר המצבה הסמוכה למצבת הגאון הקדוש בעל ה'מגלה עמקות' זצ"ל: לאחר הסתלקותו של בעל ה'מגלה עמקות', הגיע יום אחד לקראקוב אברך צעיר שחזותו העידה עליו כי הלך עני הוא, ופנה אל גבאי ה'חברה קדישא' כשבקשה בפיו: מכיון שראה כי בקרבת קברו של הגאון מצויה חלקת קבר פנויה, חפץ הוא לרכש חלקה זו עבור עצמו, ואף הציע סכום הגון לשם כך. מששמעו הגבאים את דבריו, החלו לגער בו: 'מי אתה כי תחשב את עצמך ראוי לשכב במקום קדוש כזה? ומה עוד, כאשר ידענו כי בעל ה'מגלה עמקות' בקש להשאירו פנוי'? אולם האברך לא הרפה ואמר: 'לומר לכם מי אני - איני יכול, אך דעו כי ראוי אני להקבר שם ומוכן אני לשלם סכום נכבד עבור רכישת הקבר'.

כך שב על בקשתו מדי יום ויום, עד שברבות הימים החליטו גבאי ה'חברה קדישא' להתפטר מן האברך הטרדן בצורה מכבדת: 'אם תסכים לקחת על עצמך את עלות בנית הגדר המקיפה את 'בית החיים', נסכים לבקשתך'.

מדבר היה בסכום עתק. בטוחים היו כי ממילא אין ליהודי זה סכום כה גבוה, וכך יתפטרו ממנו אחת ולתמיד... אך מה גברה תדהמתם כאשר לאחר שעה קלה חזר האברך כשבידיו הסכום הדרוש ובקש לערך הסכם ותקיעת כף...

הגבאים, שלא ידעו להשיא עצות לנפשם, החלו לנסות לישב את דעתם ולומר זה לזה: 'הרי ההוצאות כאן מרבות, שמירת 'בית החיים', הגדר הזקוקה לתקון, הנקיון, התחזוקה... וקפת ה'חברה קדישא' ריקה, והנה נקרתה בפנינו הזדמנות למלא את הקפה, הן בסכום הכסף שהציע האברך תמורת החלקה - נתן יהיה לשלם רבות מן ההוצאות'. 'ממילא' - אמרו הגבאים לעצמם - 'האברך צעיר, ואנחנו זקנים... ועד המאה עשרים של אדם זה - הרי אנחנו כבר לא נהיה כאן... והרי שום עד אין בינותינו'... והחליטו ביניהם לעשות עמו הסכם.

ואכן, חתמו על שטר כי החלקה שבקש - שמורה היא לו. אך הם לא העלו על דעתם כי כבר ביום שלמחרת יצטרכו לטפל בו, כי ביום שלמחרת נודע כי אותו אברך נסתלק לבית עולמו בפתע פתאום! נחרדו הגבאים חרדה גדולה, שכן אפלו את שמו לא ידעו, ומה יעשו כעת?! היאך יקברוהו לצד ה'מגלה עמקות'?! והרי כל העיר תהיה כמרקחה מהחשש לקפידתו של בעל ה'מגלה עמקות'! לאחר התלבטויות רבות, החליטו שלא לספר זאת לאיש ונחמו את עצמם בכך שאיש אינו מכיר את האברך, אין לו קרובים או ידידים, ובעקר - אין איש יודע על מעשה המכירה. הכסף הולך למטרות טובות, והכל בא על מקומו בשלום... האברך נקבר בחלקה רגילה, ומלבד יום הפטירה - לא צין דבר על מצבתו, אפלו לא שם הנפטר.

והנה, בלילה בא האברך בחלום אל הגבאים וטענה בפיו: 'הסכמנו על עסקה בצורה ברורה ומפרשת, ואתם את חלקכם לא קימתם! שלמתי עבור חלקת הקבר ואתם נתתם לי תקיעת כף, אך קברתם אותי במקום אחר! אתבע אתכם לדין בבית דין של מעלה'... נחרדו הגבאים, אך נסו להרגיע את עצמם ש'חלומות שוא ידברון', וש'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין', אולם משנשנה החלום בלילה שלאחריו ובזה הבא ובבא אחריו, הבינו שלא יצאו ממנו נקיים... כדרכם של יהודים, באו לשפך את לבם לפני המרא דאתרא של העיר קראקוב באותה עת - הלא הוא הב"ח - רבי יואל סירקיש זצ"ל.

'את חטאנו אנו מזכירים היום' - אמרו הגבאים: 'כך וכך היה מעשה, מכרנו את שאינו ראוי, וכך וכך עלתה בידינו, והנה האברך הנפטר בא אלינו בחלום בדין ודברים, ורוצה לתובענו בבית דין של מעלה, ואנו - אנה אנו באים'!...

הב"ח האזין בכבד ראש לדבריהם, והורה להם שבעת שיבוא האברך שוב בחלומות לתובעם, יענו לו כך: 'תורה - לא בשמים היא, ואין דנים בפני בית דין של מעלה אלא רק בזה של מטה. ואם חפץ אתה במשפט צדק, בוא ביום פלוני למקום פלוני ותתבע אותנו בפני בית הדין, והיה אשר יאמרו הדינים - הוא יקום'. ואכן, האברך בא שוב בחלום, ומששמע את דברי הב"ח אשר בפי הגבאים - הסכים מיד. ביום המיעד התקנה בבית הכנסת מחצה שמאחוריה תסתר רוחו של האברך, ובהגיע השעה היעודה, נשמע כמין רחש מאחורי הפרגוד, ונפתח הדיון... הרב צוה על האברך שירצה את דבריו בפני בית הדין, והלה עשה כדבריו, בסכמו את טענותיו כי על אנשי ה'חברה קדישא' לקים את דבר ההסכם ולהביאו למנוחת עולמים במקום אותו רכש. כשנתבקש גבאי ה'חברה קדישא' לענות לדברי התובע, עמדו ואמרו: 'הן אמת שכך היה ספור המעשה, אולם היה זה מקח טעות; מעולם לא עלה בדעתנו לטומנו בסמיכות לקברו של הרב בעל 'מגלה עמקות', אין זה לפי כבודו של הרב, וזה בנגוד לצואתו. התובע לא רצה לגלות לנו מיהו, וכך לא ידענו אם ראוי הוא לכך, לכן עשינו מה שעשינו כדי לפטרו מאתנו, אך הוא הביא את כל הסכום שבקשנו, וכך לא היה בידינו בררה אלא כאלו להסכים לו'...

הב"ח פנה אל המנוח שיאמר לו מה שמו ומי הוא, בכדי שיראה בית הדין שמא ראוי הוא להקבר אצל ה'מגלה עמקות', אך האברך סרב בתקף לגלות דבר על אודות עצמו, באמרו שאין זה ממין הענין, ואלו את ההסכמה שבתקיעת כף יש לקים כלשונה. לאחר ששמעו הדינים את הצדדים, ישבו ושקלו וטרו בדבר, ובסופו של יום יצא הפסק: מכיון שהמנוח קנה בלי שום צל של ספק את חלקת הקבר, ומן הראוי שיקבר בה, כפי שהבטח לו, אך מאידך גיסא אין בית הדין יודע אם האיש הוא לפי כבודו של בעל ה'מגלה עמקות' ואם ראוי לעבר על צואתו למענו, ומכיון שאנשי החברא קדישא כבר יצאו ידי חובתם כלפי המנוח בזה שטמנוהו היכן שהוא, לכן אין אנו מחיבים את החברא קדישא להעבירו לקבר שליד הרב הגאון, אבל כדי לצאת ידי חובת אלוקים ואדם, ומחמת הספק, יפתחו את שני הקברים, זה של האברך וזה שליד קבר ה'מגלה עמקות', ויותירום פתוחים למשך הלילה'. 'ואתה' - סים הב"ח בפנותו אל המנוח שמעבר למחצה - 'אם אכן ראוי אתה לשכב ליד הרב בעל 'מגלה עמקות', תעבר לבדך אל הקבר הנכון לך'... כך נעשה.

למחרת עם בקר שלח הב"ח את שליח בית הדין יחדיו עם אנשי ה'חברה קדישא' לבדק מה נעשו בקברו, ויחרדו אל לבם, כי ראו את קברו של האברך שהיה ריק, ואלו הקבר ליד בעל 'מגלה עמקות' היה מלא... כששבו וספרו זאת לב"ח, הבין כי אותו איש הוא קדוש ונסתר עד למאוד, וכנס את כל אנשי עירו לחלק לו כבוד אחרון ולבקש את סליחתו מעל קברו.

והורה הב"ח להקים מצבה על קברו ולכתב עליה: 'פה נטמן האברך לא נודע מיהו, יגיד עליו רעו'. כלומר, רעו - 'המגלה עמקות' הקבור על ידו יעיד עליו מיהו...

לאחר שנים רבות נמחק הכתוב מן המצבה. בשנת תקצ"ב הוקמה מצבה חדשה על הקבר וחרטו עליה את הדברים הבאים: 'ציון לנפש חיה פה מצאנו, ודעת שמה לריק יגענו, יען נמצא קבור באשמנים, ותמחנה אותותיו מרב שנים, אכן יגיד עליה רעו גאון עזנו, 'מגלה עמקות' ומגיה חשכנו, כי רב כבודו בשם תפארת, להשאר כדור דורים למזכרת, גבאי החברא קדישא זאת אל לבם השיבו, ומצבה חדשה על קברו הציבו, תקב"ץ לפ"ק ('ה'תקב"ץ) לבריאת ארץ ושמים'. [פנינים]