סיפור: התמונה שהותירה חותם (מרן הרב עובדיה יוסף)

הסיפור ימחיש לנו את יכולת החשיבה הנדירה שפיתח מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א: ברצונו להיטיב עם זולתו, פעמים רבות, על מנת לחלץ אדם מתסבוכת מסוימת, היה נוקט בדרך מסוימת עליה לא חשב איש.

אנשים רבים התדפקו על דלת ביתו של מרן לקבל ברכה, עצה וישועה. בדרך כלל היו הבאים מבקשים להתברך בפרנסה טובה, בבריאות איתנה, בבנים ובבנות וכדומה. אולם היו לעיתים גם בקשות חריגות. אחת מהן הייתה בקשתו של אב שהגיע לביתו של מרן בלוויית בנו בן העשר.

"בני מתנהג כלפי בחוצפה באופן חריג, הוא מתווכח עמי על כל דבר, ולפעמים חמתו גוברת והוא משליך עלי חפצים מחפצים שונים", שח האב בדמעות למשמש. "בבקשה, תכניס אותנו אל מרן. כלו כל הקיצין, איש לא יוכל לעזור לי מלבדו"...

נגעו דבריו לליבו של המשמש, והוא נכנס לחדרו של מרן וביקש את רשותו. כאשר ניתנה הרשות – הוכנסו האב ובנו פנימה. מרן קירב אותם אליו ובירכם בחום, ולאחר מכן ביקש לשמוע מה בפיהם.

"כבוד הרב", נשנק האב בדברו, "בני מתנהג כלפי בחוסר כבוד מוחלט. הוא מתווכח עמי על כל דבר, ואף מזלזל בי בצורה שאיני מסוגל להעלותה על דל שפתי". דמעות עמדו בעיניו.

מרן הביט בעיניו של הילד, שהתכווץ במקומו כקיפוד, וביקש מן האב שישאיר אותם לבדם.

האב יצא מן החדר, ומרן פנה אל הילד ברכות אך בתקיפות: "מדוע תעשה כך לאביך? הלוא זהו איסור מן התורה!"

"אני לא מסתדר אתו!" התריס הילד, "הוא מעצבן אותי כל הזמן", וגם בעיניו עמדו דמעות.

"ובכל זאת, זה אסור!" ליטף מרן את לחיו, "גם אם אבא מעצבן אותך, עליך להתאפק ולשמור על כבודו, בכל מחיר!"

שתיקה קצרה השתררה בחדר, ולפתע נשמעה שאלתו של מרן: "אמור נא לי, בני, האם גם לידי תהיה מסוגל שלא לכבד את אביך?"

"לא", הודה הילד בבושה, ולחייו סמקו, "מהרב אני מתבייש".

עיניו של מרן אורו. התשובה הזו, ידע, תשמש קרש הצלה ליחסיהם הרעועים של האב ובנו. הוא מיהר לקרוא למשמשו, והורה לו: "לך והבא את המצלמה!"

ובפנותו אל הילד אמר בנועם שיח: "עתה נצטלם יחד, אני ואתה. וכשתגיע הביתה, תגדיל את התמונה שלנו, ותתלה אותה בחדר שלך, בבית. כך תמיד תרגיש שאתה נמצא לידי, ויהיה לך קל לכבד את אבא, טוב?"

הילד הנרגש לא השיב. הוא רק הצליח להנהן בראשו לאות הסכמה. והנה, הגיע המשמש והמצלמה בידו.

מרן התרומם מכסאו, הניח ידו על כתפו של הילד הנרגש, חיבקו בחמימות, חייך והורה למשמש להנציח את המעמד במצלמה. ואכן, המשמש הקיש על כפתור המצלמה.

דעתו של מרן נחה. התיישב בכסאו, בירך את האב ואת בנו במילים חמות, ונפרד מהם בחמימות.

ואכן, התמונה פעלה את פעולתה באופן מדהים. התמונה פותחה והוגדלה, והילד תלה אותה בחדרו.

וראה זה פלא. מאז אותו יום, לא רק שהחל לכבד את אביו יותר מכל המשפחה, אלא שמבין כל ילדי המשפחה, הפך הילד לידידו הטוב ביותר של אביו; בילדותו, בשנות נערותו, וגם לאחר נישואיו.

התמונה, שחוללה את המהפך, לא נותרה רק על קיר חדרו של הילד. היא נחקקה על ליבו...