דבר העורך

פרשת בראשית היא לא רק הפרשה הראשונה בתורה, היא היסוד והשרש לכל מה שבא אחריה. בסיום ימי התשובה, החגים והשמחה של תשרי, אנחנו חוזרים לבראשית - אל הנקדה שבה הכל מתחיל מחדש - התחדשות.

העולם לא נברא כדבר משלם וסגור, אלא במצב של "בראשית". חז"ל מלמדים אותנו שהקדוש ברוך הוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד את מעשה בראשית".

החשיבות הגדולה של הפרשה היא התזכרת שלא משנה מה היה בעבר - כמה טעינו, נפלנו או נתקענו - תמיד יש לנו את היכלת לברא את המציאות שלנו מחדש. כל התחלה נושאת אתה כוח של התחדשות טהורה, ממש כמו ביום הראשון לבריאה.

בתוך כל גדל הבריאה - השמים, הארץ, המאורות והחיות - שיא הבריאה הוא האדם שנאמר: "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו".

פרשת בראשית מעמידה במרכז את הכבוד והערך האנושי. כל אדם נברא יחיד ומיחד, ויש בו ניצוץ אלוקי. המשנה במסכת סנהדרין (פרק ד' משנה ה') לומדת מכך מסר גדול: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת... כאלו אבד עולם מלא, וכל המקים נפש אחת... כאלו קים עולם מלא". כלומר, כל אדם הוא עולם מלא בפני עצמו, פגיעה בחיי אדם אחד היא כמו חרבן שלם, והצלת חיים אחת היא כמו בנית עולם שלם.

הפרשה מזכירה לנו לראות את האור והקדשה שבנו ובכל אדם סביבנו.

העולם לא נברא כשהוא גמור! בסוף ימי הבריאה נאמר (ב, ג): "אשר ברא אלקים לעשות". חז"ל מסבירים: "לעשות" - לתקן.

הקדוש ברוך הוא השאיר לעולם מקום להשלמה, והפקיד בידינו את התפקיד להיות שתפים בבריאה - להוסיף אור, לזכך את העולם, ולבחר בטוב בכל יום מחדש. האדם אינו רק צופה בטבע, אלא פעל יוצר שממשיך את מעשה בראשית.

דהינו, העולם לא נברא כמעשה מגמר, אלא כמערכת דינמית המצפה להשלמה. הרמב"ן והמהר"ל (מפראג) עומדים על השתפות במעשה בראשית, אלקים ברא את חמרי הגלם של המציאות, אך השאיר את מלאכת העבוד לאדם.

המדרש (תנחומא פרשת תזריע, סימן ה') מספר על טורנוסרופוס הרשע ששאל את רבי עקיבא: "מעשה מי נאים, של אלקים או של בשר ודם"? רבי עקיבא הראה לו שבלים (מעשה אלקים) מול גלוסקאות לחם (מעשה ידי אדם), והוכיח שמעשה האדם נאים יותר מפני שהם משלימים את הבריאה.

והנה, חז"ל קובעים כי אדם הדן דין אמת או השומר שבת נעשה "שתף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".

הבורא החסיר מהעולם במכון כדי לתת לאדם את הזכות והענג שבתקון (בבחינת "נהמא דכיסופא") - לחם חסד שאינו מגיע במאמץ).

פרשת בראשית מטעינה אותנו בכח של תקוה והתחלה חדשה. היא מראה לנו שגם כשיש "תהו ובהו" או חשך, תמיד אפשר להגיד "יהי אור" - להביא ולהפיץ אור לעולם כלו.